אפקט הטלומרים
- ₪99.00
- בחר אפשרויות למוצר זה יש מספר סוגים. ניתן לבחור את האפשרויות בעמוד המוצר
“יש סיכוי שלא נצא מזה!” זעק הפרסום של משרד הבריאות בפייסבוק כדי לזרז את המתלבטים או המתמהמהים לרוץ להתחסן, והצטרף לשורה של פרסומים בכלי התקשורת השונים המפעילים עלינו בחודשים האחרונים פסיכולוגיה שלילית של הפחדה (לצד פרסומים המעודדים גם באופן חיובי). על פי הפרסום האחרון, נראה שאחרי שעם ישראל שרד את השואה והצליח לעבור את מלחמות ישראל, קיים סיכוי שהפעם לא נצא מזה.
כמובן, מובנת לגמרי השאיפה שנזדרז כחברה לפתח חיסון עדר, אך מנגד כדאי לזכור את מחירה הכבד של הפחדה מסוג זה, במקום הסברה חיובית. אני לא מדברת כאן על רעיון תיאורטי, אלא על מדע מעשי שנבחן, הוכח ופועל בתוככי הגנים שלנו ברגע שאנו חשים לחץ מתמשך וחרדה מוגזמת.
כפי שהסבירה לי הפסיכולוגית פרופ’ אליסה אפל (Elissa Epel) מאוניברסיטת קליפורניה שבסן פרנסיסקו, התגובה שלנו למצבים מלחיצים והאופן בו אנחנו תופסים אותם, משפיעים במישרין על התאים שלנו, וכך גם על עתידנו[1]. בספר “אפקט הטלומרים” (2017) שתורגם לאחרונה (נובמבר 2020) גם לעברית, פרופ’ אפל ושותפתה, הביולוגית זוכת פרס הנובל פרופ’ אליזבט בלקברן (Blackburn), מציגות דפוסי חשיבה שונים היכולים לקצר או להאריך את תוחלת החיים של התאים בגופנו[2]. ובמילים אחרות – לגרום לנו להזדקן לאט או מהר.
במחקרן הראשון בתחום, עוד ב-2004, הן בחנו את השפעתם של מצבי לחץ מתמשכים על “גיל” התא. המחקר התבסס על ההבנה שבמסלול החיים של תא הוא מתחלק כל פעם לשני תאים צעירים הזהים לו, עד שהוא מאבד את היכולת להתחלק, ומת. המהירות בה תא מאבד את יכולתו להתחלק היא מה שמבדיל בין תאים המזדקנים מהר לבין אלו המזדקנים לאט יותר.
באותו מחקר חלוצי הִשוו החוקרות בין תאי דם לבנים של אימהות לילדים החולים במחלה כרונית לתאיהן של אימהות בקבוצת בקרה המגדלות ילדים בריאים. ההבדלים היו ברורים: ככל שהאם נתונה בלחץ כרוני ממושך יותר, כך התאים בגופה “זקנים” יותר בהשוואה לאלו של בנות גילה שאינן נתונות ללחצים דומים[3].
במחקרים הבאים גילו החוקרות שבקרב אימהות לילדים החולים במחלה כרונית היו שדיווחו על לחץ פחות, ותאיהן נראו צעירים יותר. במקום להילחץ מהמצב, הן הצליחו לראות אותו כאתגר. “אלו עם ‘תגובת האתגר’ אמנם הרגישו מודאגות ומתוחות במעבדה אבל התלוותה לזה תחושה של התרגשות ואנרגיה. יותר דם מוזרם למוח ברגעים כאלו וכמות האנרגיה בגוף מוגברת. מה שקובע עד כמה אימהות אלו לחוצות, לא היה עצם הטיפול המורכב בילד הפגוע, אלא בעיקר איך הן מגיבות במחשבותיהן למצב זה. המצב שלהן ‘חי’ במחשבותיהן בצורה שונה, והן גם מדברות על זה בצורות שונות. באחד המחקרים בחנו את הרגשות שלהן (באמצעות שאלונים) כל יום בבוקר ובלילה, וראינו שאם יש להן תחושות, מחשבות ורגשות חיוביים ברגע שהן מתעוררות בבוקר וכשהן הולכות לישון, זה קשור לבריאות טובה יותר של התאים”, הסבירה לי פרופ’ אפל.
מנקודת מבט ביוכימית, גילו של תא מתבטא בגרעין שלו, ובמיוחד בכרומוזומים – ה”שרוכים” הארוכים שנושאים את המידע התורשתי שלנו. בשנות ה-70, במסגרת עבודת הפוסט-דוקטורט שלה באוניברסיטת ייל, גילתה פרופ’ בלקברן שבקצוות של כל אחד מהכרומוזומים יש מעין זנב, מולקולה מיוחדת הנקראת “טלומר” השומרת על הכרומוזום, קצת כמו הפלסטיק הקטן שבקצה שרוך הנעל. בתחילת שנות ה-90 התברר התפקיד שממלאים הטלומרים בתהליכי ההזדקנות. בכל פעם שתא מתחלק בסוף חייו לשני תאים צעירים, הכרומוזומים מתקצרים מעט. ליתר דיוק, לא הכרומוזום מתקצר אלא הטלומרים שבקצותיו, ובכך הם שומרים על הכרומוזום שלא יאבד מהחומר התורשתי שלו. הבעיות מתחילות כאשר טלומר כבר קצר מדי ואינו יכול עוד להתקצר – בשלב זה נחרץ גורלו של התא והוא כבר אינו יכול להתחלק עוד.
פרופ’ אפל הסבירה לי שכאשר מופרש בגופנו “הורמון הלחץ” קורטיזול, הוא משפיע על אנזים בשם “טלומראז” האחראי להארכת הטלומר – כלומר לשיקומו. ככל שהתאים נחשפים ליותר קורטיזול כך רמת הפעילות של הטלומראז פוחתת ונפגעת יכולתו של התא להשתקם ולהאריך מחדש את הטלומרים שלו. ואם אין די בזה, הלחץ גם מגביר את ייצור הרדיקלים החופשיים בגוף – חומרים לא יציבים שמתברר שפוגעים ישירות בטלומרים ומקצרים אותם. בגין התגלית על הטלומראז זכתה בלקברן בפרס נובל “לפיזיולוגיה או לרפואה” בשנת 2009.
בשיתוף עם פרופ’ אפל הן הציגו דפוסי חשיבה שונים שגילו שבכוחם להשפיע על תוחלת החיים של התאים שבגופנו, כמו פסימיות, עוינות צינית (נטייה לחשוב שאחרים כל הזמן מעוניינים להזיק לנו) ומחשבות טורדניות (כשאנחנו מהרהרים שוב ושוב בבעיות שלנו ובאירועים שליליים שקרו לנו). מנגד, שמחה הקשורה לתחושת משמעות בחיים וכן חשיבה מצפונית (שאיפה לעשות את מה שנכון), הם שני דפוסי חשיבה שעוזרים לתאים להזדקן לאט יותר.
אז בפעם הבאה כשאתם נחשפים לכותרות מבהילות ואולי אפילו מייאשות, כדאי, ולו רק בשביל הבריאות שלכם ושל התאים שבגופכם, לעצור לרגע, לנשום, ולהיזכר שחשוב לשים הכול בפרופורציות הנכונות. כדברי החכם הסטואי אפיקטטוס: “הדברים הקיימים נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא. הדברים שבשליטתנו הם: דעה, דחף, תשוקה, הימנעות ובקיצור – כל מה שהוא פרי עשייתנו. הדברים שאינם בשליטתנו הם: גופנו, הנכסים, מוניטין, משרות ובקיצור – כל מה שאינו פרי עשייתנו”[4]. כשאנחנו מסוגלים להפוך בעיני רוחנו את מצוקות החיים לאתגרים לשיפור עצמי, ומתמקדים במשמעות החיים ובשליחות שלנו בתוכם, נוכל להתעלות מכל מצוקה, ואולי – גם להישאר קצת צעירים יותר.
- תבור, “המחשבות שלנו יכולות לגרום לנו להזדקן מהר יותר”, מגזין אפוק – גיליון 298, יוני 2017
- בלקברן, אפל, “אפקט הטלומרים”, פראג, 2020
- Epel, Blackburn, Lin, +4, “Accelerated telomere shortening in response to life stress”, PNAS, 2004
- אפיקטטוס, “המדריך”, פרק א’, 2010
