ספרו האישי והחושפני ביותר של דון מיגל רואיס, המורה האהוב לחוכמה רוחנית ומחבר רבי-המכר הבינלאומיים ארבע ההסכמות וההסכמה החמישית. הספר לוקח אותנו למסע אישי מיסטי בהשראת חוכמת הטולטקים, ומפגיש אותנו עם רמה עמוקה יותר של הוראה ושל מודעות רוחנית.
בשנת 2002 סבל דון מיגל רואיס מהתקף לב חמור, שהותיר אותו בתרדמת במשך תשעה שבועות. המסע הרוחני שעבר בעודו תלוי בין העולם הזה לעולם הבא מהווה את ליבה של אמנות החיים והמוות הטולטקית, סיפור מיסטי של מאבק רוחני. בעוד גופו שכב ללא הכרה, פגשה רוחו של רואיס את האנשים, את הרעיונות ואת האירועים שעיצבו אותו. אימו שריתה, מרפאה ומורתו הרוחנית הראשונה, לא ויתרה לבנה במאבק על החיים והמוות, ונאבקה בכל כוחותיה להחזירו לחיים. לשם כך היא גייסה את רוחות המתים ממשפחתה ואת כל ידיעותיה בטקסים ובריפוי שמאניים, והאירה את המאבק הנצחי בין החיים (אנרגיה ואמת בלתי פוסקת) לבין המוות (חומר וידע סובייקטיבי), שבו כולנו נקראים לעסוק.
הספר אמנות החיים והמוות הטולטקית מזמין אותנו לתוך מוחו של אמן החיפוש הרוחני, ומציע הצצה אינטימית בלעדית להתפתחותה של הנשמה. בשיאה של למידה של פעם בחיים, רואיס משתף אותנו, הקוראים, בפעולות הפנימיות ביותר של ליבו ושל מוחו, ומזמן אותנו להתמודד עם תובנות נצחיות השואבות מחוכמת הטולטקים העתיקה, שהן מהות הטרנספורמציה.
פתח דבר
אני מושך את סדיני המיטה, המהודקים כעת סביב קרסולי. אני מושיט את ידי אל הטלפון, מחייג בלי להסתכל ואז מישהו מדבר איתי. אישה שואלת אותי מי אני, איפה אני. כמדומה, אין זה סביר שאזכור את התשובה לאף אחת מהשאלות הללו לפני שהדיבור זונח אותי לעד. אני מנסה להתיישב, אבל נשמט מסבך הסדינים ומתגלגל לרצפה. הכאב חומק מבשרי ברחמים, וחוזר שוב בדקירות זעם. אני יכול לשמוע את אמא שלי קוראת לי, צועקת את שמי. אני יכול לשמוע את קולותיהם של אנשים זרים ואת יבבות הסירנות בשעה שההכרה חומקת בין עלייתם והיעלמם של צלילים צורמים. יבואו פרידות מתוקות, בשעה שחלום חדש מתחיל לעלות במקום החלום הישן, אבל כל מה שאני מזהה ברגע הזה הן רק יפחותיהן הרחוקות של הנשים.
כל כך הרבה נשים בוכות. הן בוכות על בן, על מאהב, על אב ועל מורה [דרך]. הן בוכות עלי, על עצמן, ועל ההבטחות שמעולם לא הובטחו. כמו כל בני האדם, הן בוכות על גאולתה של מילה. הן בוכות על אהבה, המלאך הנופל, כאשר הן רק צריכות להסתכל, להקשיב ולהרגיש את העוצמה שלו רועמת כמו מוזיקה מתוך גופן המופלא.
היום התעוררתי לפני עלות השחר למשמע הזמנה מפי המוות. כמו אבותיי האצטקים, קיבלתי את פניו בהכרת תודה של לוחם אשר לחם היטב ומייחל לשיבה בטוחה הביתה… ולמנוחה ארוכה. בשמי אופק רחוק כלשהו אני יכול להרגיש את זוהרו של שחר מתקרב. עורי מתחמם עם בואו. עיניי נישאות כדי לצפות בערפל מתפוגג אל אש-הכוכב ואני יודע שבקרוב אראה את דרכי הביתה, הרחק מהלילה האפל הזה. יריבַיי באו והלכו, לאחר שהובסו בידי האהבה. הם לחמו ללא לאות במסדרונותיה של התודעה האנושית, אותו שדה קרב נפלא. יבואו אחרים כמותי, הלהוטים להניף את חרבותיהם כנגד מיליון שקרים, אולם המלחמה הסתיימה עבור מיגל רואיס.
רק רגעים אחדים קודם לכן, בזמן שישנתי וחלמתי, נגלה לי חיזיון של לוחם אחר, גבר צעיר מעתות עתיקות, העומד למרגלות ההר הקדוש ומתבונן בעמק האהוב עליו. הוא עמד תחת אור הכוכב העמום, ובהה באגם אשר הקיף כמגונן את [עיר המדינה] טנוצ'טיטלאן, ביתו של עמו ושל עמי. בחלום, העמק הגדול היה מחופה בערפל. לאט, במעומעם, החלו הלהבות של טרם הזריחה לנצנץ בשעה שכפרו החל להתעורר לאטו. לבו של הגבר הצעיר הלם בקול, כפי שלבי הולם כעת. נחיריו בחנו את אוויר הלילה, ועורו עקצץ בתגובה לתנודות הרוח. הוא התכופף, כרע בזהירות על ברכו והרים את קשתו והניף אותה גבוה. אצבעות ידו הימנית נגעו בנוצותיו של חץ מבורך בעשנה של אש קדושה. הוא לא יאכזב את משפחתו, ולא יאכזב את זכרו של העם הטולטקי העתיק. הוא לא יאכזב את עצמו.
זה היה הזמן המסוכן ביותר, השעה שבה הבוקר טרם הצליח לדמיין את בואו, והטוב נלחם נגד הרשע בעלטה שלפני עלות השחר. הלוחם הצעיר מצמץ בעיניו פעם אחת, ואז שוב, וייצב את זרועו. בזמן שחלמתי איתו, כמו יכולתי לחוש את חלוקי הנחל זזים תחת הסנדל שעל כף רגלו, וננעצים בתוך בשר ברכו. יכולתי להרגיש כיצד הערפל נלפת סביב קרסוליו של האיש, ומהדק את אחיזתו הצוננת סביב זרועותיו וירכיו החשופות. יכולתי להרגיש כיצד הוא מלחך את עורפו ואת גבותיו המצוירות. יחד, השקפנו לעבר השמיים. העולם מעליו – מערך של כוכבים בשדה של מסתורין – שיקפו את גופו המושלם. משראה זאת, הוא לחש תפילה וייצב את נשימותיו. גופו נרפה. הוא הסיט את תשומת לבו בחזרה אל העמק שתחתיו, היכן שהערפל החל להתפזר ושפת מימיו של האגם העתיק שלו התעקלה בין הגבעות החשוכות כאצבעותיה עטויות התכשיטים של אלה. הוא ייצב את קשתו. נוצותיו של הנשר חוללו בחן בשיערו ברוח העולה. גבו היה זקוף ובטנו רפויה. עורו הכהה זהר בגון ארד קורן לפני עלות השמש.
עמו יוקיר לו תודה כעת. הוא דמיין כמה מהם מציצים מפתח דלתם וחשים באיום ששכן מעבר לערפל. הוא הביט לעבר הכפר השוכן לשפת האגם כאילו יכול היה לראות את אביו בוהה לעברו בחזרה – במקום שבו כרע בשקט לבדו – חייל אמיץ אחד המועצם מכוחו של ההר הנישא מעליו. הוא חש את גאוותו של אביו, ואת גאוותם של אבות אבותיו. ברגע הריק ההוא היה כל כך הרבה מרחב להרגיש בין תחילת הדברים לבין סופם של הדברים. בקרוב האור עמד להתפרץ מעל הרכס המזרחי של ההרים והגורל עמד להתרומם מאחוריו בשאגה. ניצחונות המתינו במארב. תהפוכות הגיחו היישר מעבר לחוסר הוודאות הנוכחת. כשהבל אבותיו נושף בעורפו ומגעם הקריר של ידיהם על גבו, הלוחם התעשת שוב, סנדלו האחד נעוץ בסלעים ועיניו בוהות מטה אל מוט חץ הלוחם שלו. הוא היה מוכן…
ועכשיו, כשהלם הכאב עוקר אותי מחלומי, אני רואה שהגיע זמני להצטרף אל לוחמי ימי קדם. כפי שפעם ארבתי לאמת, הנצח אורב לי כעת. הזריחה עולה ברעם מעל הרכס המזרחי, והגורל רוכב על שובלו. כשהבל פיהם של אבותיי על לחיי, ומגען הקריר של ידיהם על גבי, אני ממתין לברכתו של המוות בחיוך מסביר פנים.
כעת, גם אני מוכן.
האישה הזקנה מלמלה לעצמה בזמן שכפות רגליה השתרכו על פני האדמה היבשה, הסדוקה. נעלי הבית שלה חיככו את הרגבים, והעלו ענני אבק משיי אל האוויר המתנועע. היא אחזה תיק גדול ביד אחת והידקה את צעיפה סביב כתפה בידה האחרת. קצב צעדיה המאומצים היה הצליל היחיד, צליל איטי וכבד שמעולם לא גילה היסוס. היא המשיכה ללכת. לא היתה כל דרך שניתן לזהות אותה, אבל היא לא היתה זקוקה לה. היא ידעה לאן מועדות פניה. היא הלכה בעקבות שרידיו של משהו שהיה בלתי נראה בעיניה, אך בלתי ניתן לטעות. היא הלכה בעקבות החושים שלה כאם המחפשת אחר בנה.
זה שבועות אחדים היא הרגישה את הפחד הקר של אם המרגישה באפשרות לאבד את בנה. היכן שהוא בעולם שזה עתה עזבה, בנה השלושה-עשר החל לחמוק – לא ממבטה, מאחר שהיא ידעה שהוא שוכב דומם וחיוור במיטת בית חולים. הוא החל לחמוק בבטחה מחושיה. היא כבר לא הצליחה להרגיש את זרם החיים שלו. היא כבר לא יכלה לדבר אליו בדרכים ללא מילים שאותן חלקו במשך כמעט חמישים שנה. ככל שכוח החיים נחלש בתוכו, כך נחלשו קשריו אל עולם החומר והמחשבה. נותר מעט מאוד זמן, היא ידעה זאת. הלב שלו כשל, הגוף שלו גסס, והרופאים עמדו לוותר ולחדול מלהילחם על חייו. מה עוד היא יכלה לעשות מלבד לצאת למסע אל המקום חסר הזמן שאליו עברה נוכחותו, ולחפש אותו שם? היא תמצא את בנה הצעיר, את הנשמה של הנשמה שלה, והיא תחזיר אותו הביתה.
מעבר לצורה השברירית שלה השתרע שם נוף נרחב עשוי חול וסלעים וכל צורה של דברים חסרי חיים. לא היה שם כל צבע, לבד מענני צפחה כחולים וגבוהים שהתחשרו מעליה ללא כל רעש. הברקים פילחו את השמיים חסרי העומק [השטוחים], וסימאו את עיניה במקצבים לא אחידים… אבל הסערה הזאת היתה עשויה חלומות. זאת היתה סערה שנולדה מתחושה ופלא, ודברים מעין אלו לא יחלישו את התקדמותה.
שריתה המשיכה לצעוד, קול נשימתה מהדהד אל הדממה. דופק נשימותיה האץ ובית החזה שלה התרומם, כאילו המאמצים שלה היו אמיתיים. אולי הם אכן היו אמיתיים. מעולם היא לא יצאה למסע כזה בעבר. היא לא ידעה למה לצפות, או מה המחיר שגופה יידרש לשלם. בשעה שהמשיכה בהליכתה, היא דחקה בעצמה להירגע. היא לא תיכנע לפחד. היא היתה זקנה, זה נכון. לאחרונה היא חגגה את יום הולדתה התשעים ושתיים, אבל היא לא היתה מוכנה לעזוב את עולם החומר והמשמעות. היא לא היתה מוכנה, ומשום כך גם הוא לא היה מוכן. הבן שלה לא יורשה למות כל עוד יש לה עדיין הכוח להילחם עבורו. היא נשמה נשימה מהירה והרשתה לחיוך לשטוף את המתח מעל תווי פניה. כן, היה לה כוח. במרחב המשונה הזה בין כאן לבין שם, האהבה שלה תנצח. מעוּדדת, היא הניחה את תיקה לרגע וזקפה את כתפיה, כשהיא אוספת את קצות צעיפה וכורכת אותם בקשר רפוי סביב צווארה. היא לבשה כותנת לילה מבד כותנה דק. הקור חסר הרוח חלחל דרכה בקלות וקירר את בשרה. לא משנה, היא חשבה. כעת היה מאוחר לחזור על עקבותיה. חושיה אולי לא יצליחו לזהות אותו, אבל לבה לא יכזיב אותה. היא סרקה את הנוף פעם נוספת, הרימה את תיקה הכבד בידה האחרת והמשיכה לשרך רגליה בנחישות.
זה היה תיק קניות מפלסטיק, מהסוג שהיתה נוהגת לקחת לשוק בשעת בוקר מוקדמת וקרירה בגוודלחארה, בימים הסמוכים ללידתו של בנה הצעיר. על התיק התנוסס דיוקן של הבתולה באחו, מודפס בצבעים בהירים, ובתוכה היו חפצים רבים שבורכו בתפילותיה ובכוונותיה. היא ניערה את התיק בעדינות, כאילו רצתה לעודד את עצמה באשר למשימתה, וחשבה על הימים ההם לפני זמן כה רב, בסמוך ללידתו של בנה השלושה-עשר, כשהכול בחיים נדמה מעודד. אלה היו זמנים ענוגים, היא היתה בת ארבעים ושלוש, עדיין יפהפייה, ונישאה לגבר צעיר וטוב-מראה, שלו כבר העניקה שלושה בנים. הוא נשא אותה מיד כשסיימה את בית הספר, למרות גילה ותשעת ילדיה מנישואים קודמים. הוא נשא אותה למרות רצונה של משפחתו. הוא נשא אותה, אמרו אחדים, מפני שהיא הצליחה להלך עליו כישוף מרושע. ובכן, תמיד יהיו אותם אנשים ספקנים. הם נישאו מתוך אהבה, טהורה ופשוטה. ומתוך אהבה, באו לעולם ארבעה בנים בריאים.
האישה המבוגרת האטה את קצב הליכתה, ואז נעצרה. הסערה עדיין הבזיקה והתחוללה סביבה, אבל הדממה המפחידה נעלמה. כעת, מבעד לצלילים העמומים של נשימותיה, היה דבר מה נוסף באוויר. היכן שהיה צריך להיות רעם, נשמעה כעת מוזיקה, שהתגברה במרחק כמו רוח נוהמת. הוא מוכרח להיות בקרבת מקום, היא חשבה. היא עמדה במקומה והקשיבה, עד אשר הבינה ששיר מסוים מתנגן במרחק, עולה מן האופק ופוגע את זעמם של השמיים. זו היתה מוזיקה שלבָּהּ זיהה מימי עבר רחוקים. היא יכלה לשמוע את בנה שר למוזיקה דומה לזו כילד, אצבעותיו הקטנות מתנועעות על פני מיתריה של גיטרה דמיונית בזמן שמלמל הברות חסרות מובן וניער את כל גופו לקצב המוזיקה, בדיוק כפי שראה את אחיו עושים. איך הוא קרא לצליל הזה? איך…? אה, כן.
"זה רוקנרול, אמא!" היא זכרה אותו צועק. "המוזיקה של החיים!"
