אחרית דבר – ראשית דבר?

תם וכלל לא נשלם.

עלילת המשל מסתיימת לא רחוק מן המקום שבו החלה.

האיש עוזב את ביתו ו"שָׂם פְעָמָיו אֶל הַשּׁוּק",

מה שהתחיל כאן – יסתיים כאן.

מה שהסתיים כאן – יתחיל שוב מכאן.

זו נקודת הזמן האחת שבה הכול הוא "כאן"; החידה היא הפתרון, והפתרון – חידה.

זה שיוצא הוא זה שחוזר, הולך ובא ללא סוף.

והכול, כך נדמה, פשוט.

האיש פשוט. מעשיו פשוטים.
החיים בבקתה ובשוק פשוטים. עניין של יום-יום.
אין כל סוד.
אין גם כל הבטחה למחר אחר.

לשוב הביתה משמע לגלות שדבר לא היה חסר מלכתחילה; לגלות שאין מה לגלות.

לגלות ש"אין מה לגלות" הוא הדבר היחיד שניתן לגלותו.

הוא ההישג שלא ניתן להשיגו. הוא גם ההישג שלא ניתן אלא להשיגו.

 אי-אפשר לחזור הביתה, משום שהבית ריק ומצוי בכול.

אי-אפשר שלא לחזור הביתה, משום שהבית מצוי בכול והוא "ריק".

אי-אפשר לחזור הביתה ואי-אפשר גם שלא לחזור אליו.

זו אינה [רק] חידה פרדוקסלית, אלא [אולי] גם ראשית פתרונה.

תכלית המסע איננה מסקנתו. אין מסקנה לדרך, ואין לה סוף פסוק.

תכלית המסע [מי יודע?] היא ללמוד לחיות בכל רגע מחדש עם הפרדוקס של חוסר

התכלית, במקום להשתוקק ולפתור אותו אחת ולתמיד.

תכלית המסע [מי יודע?] היא להבין פעם ועוד פעם ועוד אחת, שאין תכלית למסע.

שזוהי כל תכליתו.

מסתורי? בהיר?

"וסוד ההארה, מהו?", שואל התלמיד את מורה הזן.

"סוד ההארה", יענה המורה, "הוא שכשאתה רעב – תאכל, וכשאתה עייף – תישן".

לא יותר וגם לא פחות.