בעבר, ממוארים היו ארצם של הזקנים, הסתכלות לאחור, היזכרות.
כיום אנשים מתארים את חייהם כבר בגילאי העשרים שלהם, כותבים את הממואר הראשון שלהם בגילאי השלושים שלהם, ואת השני בגילאי הארבעים. המהפכה בנרטיב האישי שהתפשטה ברחבי אמריקה בשניים וחצי העשורים האחרונים היא ביטוי של אנרגיה אמריקאית ייחודית: תשוקה להבין באמצע החיים, תוך כדי שהחיים עדיין טריים, ולא לחכות עד זקנה – אז אולי יהיה מאוחר מדי. אנחנו רעבים – וחסרי סבלנות, כבר עכשיו.
אבל מה אם אתה כבר בן שישים, את בת שבעים, אתם בני שמונים, תשעים? תנו לרעם להרעים. יש לכם משהו לומר. אתם חיים ואין לכם מושג עוד כמה זמן נותר לכם (לאף אחד מאתנו אין באמת מושג). לא משנה מה גילכם, יש תחושת דחיפות, רצון שהחיים יהיו מידיים ורלוונטיים.
חשבו על המילה: ממואר. מקורה בצרפתית. זהו עיסוק בזיכרון, חקירה המסתמכת על האופן שבו אנחנו זוכרים. ביסודה זוהי בחינת הטבע הזיגזגי של האופן שבו המוח שלנו עובד. המחשבה על עוגיות צ'יריוס משלחת אותנו בחזרה אל גדר שבורה בחצר האחורית בנברסקה ביום אביב אחד, ואז מקפיצה אותנו אל הפעם הראשונה שבה ניצבנו בפני הר והבנו מהו טוב לב. ריח, טעם – ועולם שלם צץ ועולה.
עד כמה אנחנו מסוגלים להתקרב? כל השאלות הללו, לעתים מטושטשות ולא נוחות: איזה אדם היתה אמא שלך? מדוע שיחקת כדורסל כשכמהת לשחק כדורגל? הראש שלך רצה להתפוצץ עד שלבסוף הסנפת קוקאין מאחורי הגדר ליד תחנת הדלק. ואז הדברים נרגעו והכל היה שליו ושקט, אבל מה היה הגוש השחור הזה שעדיין נתקע לך בגרון?
קדימה
כתיבה היא פעילות אתלטית. היא מגיעה מכל הגוף, מהברכיים והזרועות, מהכליות, הכבד, האצבעות, השיניים, הריאות, עמוד השדרה – כל האיברים וחלקי הגוף משתתפים בה יחד אתך, מרחפים בריכוז מעל הדף. וממש כמו כל סוג ספורט אחר, היא דורשת תרגול. מאחורי הכדורגל שאנחנו רואים בטלוויזיה, השחקנים השקיעו מאות שעות לפני המשחק הגדול. שרירי הכתיבה אינם כה ניכרים לעין, אבל הם עוצמתיים באותה המידה: נחישות, תשומת לב, סקרנות, לב מלא תשוקה.
תתחילו לעבוד על השרירים האלו. ממש כמו שהייתם הולכים לחדר כושר מדי יום, או לפחות שלוש או ארבע פעמים בשבוע, הרימו את העט ובצעו את התרגילים הללו בני עשר הדקות. בחרו מחברת זולה, שבה לא תחששו לעשות טעויות. השתמשו בעט זריז. נסו עטים שונים. מצאו את העט שמתאים לכם. המוח מהיר יותר מהיד. אל תאטו את היד עם עט כדורי או עיפרון. כתבו משני צדי הדף.
אבל, אתם אומרים, אנחנו מעדיפים לכתוב בעיפרון.
טוב, אז תכתבו בעיפרון.
מה לגבי מחשב?
השתמשו בו אם אתם מעדיפים. אבל דעו שכתיבה ביד היא פעילות שונה מאשר הקלדה באצבעות על המקשים, וסוג מחשבה שונה מעט יוצא מכל אחת מהן. לא טוב יותר או גרוע יותר, פשוט שונה.
רק זכרו: אין שום תירוצים לא לכתוב. אי אפשר לומר, אבל אני ביער כרגע ואין לי פה מחשב איתי. למדו להשתמש בנוחות בכלים הפשוטים ביותר. מה אם אין לכם כסף לשלם חשבון חשמל? אתם עדיין אמורים להצליח לכתוב.
אנשים שמשתמשים במחשב בעבודה מעדיפים לכתוב בכתב יד את הממואר שלהם, כדי ליצור חייץ בין הכתיבה המקצועית ובין הכתיבה האישית. סופרים רבים שאני מכירה כותבים את הטיוטה הראשונה שלהם בכתב יד. ואז הם מעבירים את הספר דרך המקלדת.
כולנו לומדים לכתוב לראשונה בכתב יד. זרוע שמחוברת לכתף, לחזה, ללב. שובו אל ההתחלה. אבל אם זה לא נכון לגביכם, אם אתם שייכים לדור שבו למדו לכתוב לראשונה במחשב, השתמשו במה שאתם מכירים באופן טבעי.
החלו עם הנושא הזה: "אני מתבונן ב-" וכתבו עשר דקות שלמות. בכל פעם שאתם נתקעים, כתבו שוב "אני מתבוננת ב-" והמשיכו לכתוב.
אל תמחקו.
אל תדאגו לגבי פיסוק, כתיב, תחביר.
היו ספציפיים. לא מכונית, אלא קאדילק. לא עץ, אלא שקמה. אל תדאגו, גם אם אתם כותבים כרגע "ציפור" במקום נקר, אתם יכולים לבדוק איזה מין ציפור זאת היתה כעבור שבועיים, כשתשכתבו.
הדבר החשוב הוא שהיד שלכם תמשיך לזוז.
תגידו את מה שאתם רוצים לומר, לא את מה שאתם חושבים שעליכם להגיד. תבטחו במה שאתם כותבים, אפילו אם העורך או המבקר שבתוככם אומר שזה שגוי או שעשיתם טעות. יש לכם זמן – תנו לעצמכם לפחות שבועיים לפני שתקראו שוב בעין ביקורתית. בינתיים אתם רק מתאמנים. מזיעים. תמשיכו לנוע.
תרגישו חופשי לכתוב את הזבל הכי מחורבן באמריקה.
כל אתלט הוא מגושם בהתחלה. אל תדאגו. תמשיכו לנוע.
כשתסיימו את עשר הדקות שלכם, הרפו במשפט האחרון.
מתחו קו תחתיו. דלגו על כמה שורות כדי להתחיל את עשר הדקות הבאות. כותבים חושבים על העצים שהם משתמשים בהם. אין צורך להתחיל בדף חדש. למעשה, אפילו לא צריך להקפיד על שוליים. אתם לא בבית הספר. אפשר לשבור את מבנה הדף המסומן.
כואבת לכם היד, או נתפס שריר? נערו אותה. זה לא מירוץ. אתם רק רוצים להתמיד בתנועה. אל תאחזו בעט חזק מדי. תחזיקו אותו באופן משוחרר. תשעינו את מרפק היד הכותבת על השולחן. אם אתם כותבים כשהמחברת בחיקכם, שמרו על הזרוע התחתונה בקו אחד עם היד והעט. הירגעו. ספקו לפרק כף היד שלכם נקודת משען. הניחו אותו על הדף.
כתבו עוד עשר דקות, סיבוב שני. נסו להתחיל הפעם עם: "אני חושב על – ". בכל פעם שאתם נתקעים, תחזרו אל המשפט "אני חושבת על – " כנקודת פתיחה.
כשאתם מתחילים בכתיבה מתוזמנת, אתם נכנסים לתוך המוח שלכם. "אני חושבת על" זאת דרך לפתוח, לעזור לכם להתמודד עם הדף הנקי. מרגע שאתם מתחילים, אתם יכולים להמשיך לאן שתרצו, אבל שני הנושאים האלו – אני חושבת על, אני מסתכל על – הם פתיחות טובות, בסיסיות. הם נראים דומים, אבל כל אחד מהם הוא דרך קצת שונה לפתוח את המוח. כשמתחילים עם "אני חושב על", ההתמקמות היא גבוהה יותר במוח. "אני מסתכלת על" מכוון אתכם יותר החוצה, אל הוויזואלי. כמובן, ברגע שמתחילים הם לעתים קרובות מצטלבים. אפשר לחזור לכל אחד מהם שוב ושוב ושוב בתרגול כתיבת הממואר.
רקדן לא מתרגל בעיטה פעם אחת ביום ומסמן לעצמו שהאימון הסתיים בכך. שמרו את הנושאים האלו בכיס האחורי, ותרגלו אותם לעתים קרובות.