פרק 1

העקבה העילאית

העקבה הראשונה היא קצה חוט שעליו נעה ישות מסתורית, מדי כמה פסיעות היא מפזרת רמזים על עצמה, מוסיפה עוד ועוד פרטים, עד שכמעט אפשר להבחין בממשותה עוד לפני שמגיעים אליה. התעלומה מתפענחת אט אט, עקבה אחר עקבה, חושפת כבר בהתחלה עץ משפחתי מסועף כדי לפתות אותך לעקוב. בהמשך היא תפרוש לפניך פרטים אינטימיים מחייה ומפועלה, עד שתגיע לכלל היכרות עם בעל העקבה ותחוש כאילו הוא ידידך הקרוב מזה שנים.

התעלומה נפרשת לפניך כמו שביל של פירורי לחם. עד שתודעתך אוספת ובולעת את הפירורים ומגיעה אל בעל העקבות, כבר שוכנת התעלומה בקרבך והיא חלק ממך לנצח. העקבות שהותירה כל תעלומה שאי-פעם עקבת אחריה, נעות בתוך העקבות שאתה עצמך משאיר, צובעות אותן מעט או מקשטות אותן בניואנסים שמראים בבירור עד כמה השתנית והתעצמת.

אדם מהלך בעולם ואוסף בדרכו את התעלומות שמרתקות אותו. אני עקבתי אחר כל תעלומה שנקרתה בדרכי בעשרים השנים שחלפו מאז שהתחלתי את חניכותי אצל גשש קשיש בן שבט האפאצ׳י בשם סטוקינג וולף[1]. לא הייתה לי ברירה: תעלומות הן פיתוי שאיני יכול לעמוד בפניו, הן דבר שחובה עלי להתחקות אחריו, עד שיסגירו בפני את סודותיהן או שיפגישו אותי עם עקבות של דבר-מה מדהים עוד יותר. עקבות הן דבר מרתק.

אני מתבונן בעקבותיי י שלי ללא הרף. הן מתנהלות כמו כלב סקרן בעל זרבובית רוטטת, שקולט כל ניחוח לא מוכר שמרפרף בקצה התודעה. כשאני ניגש למכולת לקנות חלב, אני מותיר אחרי נתיב עקבות המתפתל מאות מטרים, אף-על-פי שהחנות מרוחקת מביתי גוש בניינים וחצי בלבד. אפילו בעיירתי הקטנה שבניו ג׳רזי הסביבה מלאה בבעלי חיים בלתי נראים, כמו במשחק הילדים ״מצא את בעל החיים שבתמונה״.

יום חורף אחד, אחרי שירד שלג קל, יצאתי לקנות חלב וגיליתי עקבות של פרוש, ציפור קטנה ואפורה. חביבה עלי צלליתו של הפרוש; ראש הציפור מתעגל בקימור חלק אל קו הגב – עיצוב אידיאלי ליציקה במתכת מבהיקה. ציפורים הן תמיד תעלומה. רוב הזמן הן מותירות את עקבותיי הן באוויר, ואני – האף שלי אינו רגיש דיו כדי לעקוב אחריהן. אבל עקבותיי הן על הקרקע הן פיתוי שאינני יכול לעמוד בפניו.

השתופפתי והתבוננתי בעקבות, בודק את גודל טביעות הכף וצורתן כדי לזהות את הציפור. ראיתי את תנועתה הקלילה על הקרקע וידעתי שאין זה דרור. העקבות ניתרו מזירעון לזירעון בזיגזג עליז. מקרוב יכולתי לזהות היכן עצרה הציפור ונטתה מעט לצד אחד, מטשטשת את שולי העקבה כשהשתופפה ופיתלה את צווארה כלפי מעלה. זיהיתי היכן ניתרה מעט הצדה כשמשהו מאיים לכאורה עבר מעל.

המעבר מניתור ליציבה מאוזנת יותר גילה לי שאכן הייתה סכנה. האופן שבו הטפרים נאחזו בשלג ונקפצו, לימד אותי שכפות רגליה נשאו חלק גדול יותר ממשקלה של הציפור מאשר אילו הורידה לרגע את ראשה ומיד הרימה אותו חזרה להתבונן למעלה.

למדתי איזו עקבה נוצרת ממחווה שכזאת בדרך האחת האפשרית: התבוננתי בציפור דומה שעשתה תנועה זהה על הקרקע ואחר-כך ניגשתי

לראות איך נראית העקבה. בעשותי כך שוב ושוב עם ציפור ועם עוד ציפור, עם בעל חיים ועם עוד בעל חיים, עם אדם ועם עוד אדם, הייתי לגשש…