פתח הדבר

מראת העשן

לפני שלושת אלפים שנה, חי לו אדם, כמוכם וכמוני, בסמוך לעיר מוקפת בהרים. הוא למד את הידע של אבותיו הקדמונים כרי להפוך לאיש סגולה, אך התקשה להסכים עם כל מה שלמד. בלבו חש שחייב להיות יותר מזה.

באחר הימים, כאשר ישן במערה, חלם שהוא רואה את גופו הישן. הוא יצא מהמערה בליל מולד הירח. השמיים היו בהירים, והוא ראה מיליוני כוכבים; ואז התחולל בתוכו דבר מה ששינה את חייו לנצח. הוא הביט בידיו, הוא חש את גופו, ושמע את קולו שלו אומר, ״אני עשוי מאור, אני עשוי מכוכבים.״

הוא שב להביט בכוכבים, והבין שלא הכוכבים הם היוצרים את האור כי אם האור הוא היוצר את הכוכבים. ״הכל עשוי מאור,״ אמר, ״והמרחב שבין לבין איננו ריק.״ והוא ידע כי כל מה שקיים הוא ישות חיה אחת, וכי האור הוא שליח החיים, מפני שהוא חי

ומכיל את כל המידע.

אז הבין שעל אף שהוא עשוי מכוכבים, הוא איננו הכוכבים. ״אני בתווך, בינות לכוכבים״, חשב. וכך קרא לכוכבים הטונאל ולאור שבין הכוכבים הנגואל, וידע שמה שיצר את ההרמוניה והמרחב שביניהם הוא החיים או הכוונה. בלעדי החיים, הטונאל והנגואל לא יכלו להתקיים. החיים הם הכוח של המוחלט, העליון, הבורא אשר בורא הכל.

זה הוא מה שגילה: כל מה שקיים הוא ביטוי גשמי של הישות החיה האחת שאנו מכנים בשם אלוהים. הכל הוא אלוהים; והוא הסיק כי התפישה האנושית היא בעצם אור הקולט אור. הוא גם הבין שהחומר הוא מראה ־ כל דבר הוא מראה המשקפת אור ויוצרת בבואות של אותו אור ־ ועולם האשליה החלום, הוא כמו עשן שאינו מאפשר לנו לראות מה אנחנו באמת. ״האני האמיתי שלנו הוא אהבה טהורה, אור טהור”, אמר.

הבנה זו שינתה את חייו. משידע מה הוא באמת, התבונן סביב בבני ־ אדם אחרים ובטבע ונדהם. הוא ראה את עצמו בכל דבר ־ בכל אדם, בכל חיה, בכל עץ, במים, בגשם, בעננים, באדמה. והוא ראה שהחיים ערבבו את הטונאל והנגואל בדרכים שונות על מנת ליצור ביליוני ביטויים של חיים.

באותם רגעים ספורים הכל היה נהיר לו ולבו נמלא שלווה.

הוא חיכה בקוצר רוח לרגע בו יספר לבני עמו מה גילה, אך לא היו מלים להסביר זאת. הוא ניסה לספר לאחרים, אך הם לא הבינו. הם ראו שהוא השתנה, שמשהו יפהפה קורן מעיניו ומקולו.

הם הבחינו כי לא היתה בו עוד כל שיפוטיות כלפי שום דבר ואף אחד. שוב לא היה כמו כולם.

הוא יכול היה להבין היטב את כולם, אך איש לא יכול להבין אותו. הם האמינו שהוא היה התגלמות של אלוהים בדמות אדם, והוא חייך כששמע זאת ואמר, ״זה נכון. אני אלוהים. אבל גם אתם אלוהים. אנו זהים, אתם ואני. אנחנו בבואות של אור. אנחנו אלוהים”. ובכל זאת, האנשים לא הבינו אותו.

הוא גילה שהוא משמש מראה לשאר בני האדם, מראה בה יכול היה לראות את עצמו. ״כל אחר הוא מראה”. אמר. הוא ראה את עצמו בכל אחר, אך אף אחד לא ראה אותו כעצמו.

והוא הבין שכולם חולמים, אך ללא מודעות, מבלי לדעת מה הם באמת. הם לא יכלו לראות אותו כעצמם מפני שחומת עשן או ערפל חצצה בין המראות. וחומת ערפל זו קמה מהפרשנות של בבואות האור ־החלום של בני האדם.

ברגע ההוא ידע שעד מהרה ישכח את כל מה שלמד. הוא השתוקק לזכור את כל החזיונות שראה, ולכן החליט לקרוא לעצמו מראת העשן, כדי שתמיד ידע כי החומר הוא מראה וכי העשן שבין לבין הוא המונע מאתנו לדעת מה אנחנו. הוא אמר, ״אני מראת העשן, מפני שאני רואה את עצמי בכולכם, אך בגלל העשן החוצץ בינינו איננו מזהים זה את זה. עשן זה הוא החלום, והמראה היא אתם, החולמים”.