דייוויד ג'וזף בוהם David Joseph Bohm) 1917 – 1992) היה פיזיקאי יהודי-אמריקאי שתרם רבות לתחומים שונים בפיזיקה תאורטית, פילוסופיה,
נוירופסיכולוגיה ופילוסופיה, ולקח חלק בפרויקט מנהטן.
אפקט בוהם אהרונוב
ב-1955 בוהם הגיע לטכניון לכהן כפרופסור אורח למשך שנתיים. בישראל הוא פגש את אשתו שרה. ב-1957 חזר לבריטניה למחקר באוניברסיטת בריסטול. ב-1959, יחד עם תלמידו יקיר אהרונוב הוא גילה את אפקט אהרונוב-בוהם.
בוהם ראה בהשקפותיו הפילוסופיות והמדעיות מקשה אחת. ב-1959 הסבה אשתו שרה את תשומת לבו לספר של ההוגה ההודי ג'ידו קרישנמורטי.
בוהם מצא קוי דמיון מסוימים בין תמונת העולם שהציע בעקבות תורת הקוונטים לבין רעיונות אחדים של קרישנמורטי, וקיים עמו דיאלוג ממושך, שעיקריו מובאים בספר "קץ הזמן".
"יש האומרים, 'אהבה היא כל מה שאנחנו באמת צריכים'. לו רק היתה אהבה אוניברסלית הכל היה מסתדר על הצד הטוב ביותר – אלא שעושה רושם שזה לא המצב. לכן עלינו למצוא דרך יעילה ומועילה."
דייויד בוהם, על דיאלוג
"בבסיסן של מרבית הבעיות של האנושות מצוי חוסר היכולת שלנו להתחיל בכלל לדבר על הבעיות. הספר 'על דיאלוג' מציע כלים המאפשרים חילופי דעות אמיתיים בין אנשים. "
פאבו פילקאנן
"פתיחות לטבעו הבלתי ניתן לצמצום של המכלול, הן במדע והן באמנות, הוא תמציתה של העמדה הפילוסופית העל-זמנית של דייויד בוהם. הבחירה לשלב את המאמרים 'על יצירה' ו'על דיאלוג' במהדורת הספרות הקלאסית של הוצאת רוטלדג' משמחת במיוחד בשל הרלבנטיות שלהם לעידן הנוכחי של פלגנות, תחרות, והולכת שולל ציבורית."
לין מרגוליס, אוניברסיטת מסצ'וסטס-אמהרסט
מבוא
"על דיאלוג" הוא התיעוד המקיף ביותר הקיים כיום של התהליך שדייוויד בוהם מכנה בפשטות, "דיאלוג". מהדורה מתוקנת ומורחבת זו של החוברת המקורית שהתפרסמה תחת אותה כותרת מיועדת לשמש הן כמדריך מעשי לאלו המעוניינים לפתח דיאלוג והן כבסיס תיאורטי למעוניינים להעמיק לחקור את השלכות השקפת העולם הדיאלוגית של בוהם. תרגול הדיאלוג אמנם עתיק לא פחות מהתרבות האנושית עצמה, אבל בעת האחרונה התפתחו תרגולים, שיטות והגדרות רבים הנעים סביב המונח "דיאלוג". אף שאין גישה אחת שיכולה להיחשב כ"נכונה", בהחלט אפשר להשוות בין העמדות השונות ולהבהיר את הטיעונים שבבסיס כל אחת מהן. מסיבה זו, המהדורה הנוכחית של "על דיאלוג" מדגישה את המשמעות הבסיסית, את המטרה ואת הייחוד של מחקרו של דייוויד בוהם בתחום זה.
על פי הגותו של בוהם, דיאלוג הוא תהליך רב-רבדי שהוא הרבה יותר מאשר דיון או חילופי דברים בשיח. מדובר בתהליך לימוד של החוויה האנושית בטווח רחב באופן יוצא דופן, הכולל את הערכים החשובים לנו, את טבעם של רגשות ועוצמתם, את דפוסי תהליכי החשיבה שלנו, את תפקיד הזיכרון, את חשיבותם של מיתוסים תרבותיים המועברים מדור לדור, ואת האופן שבו נבנית חוויית הרגע במערכת העצבים שלנו. אולי החשוב מכול הוא שדיאלוג בוחן את האופן שבו מחשבה – אשר לפי תפיסתו של בוהם היא אמצעי מוגבל מטבעה ואינה ייצוג אובייקטיבי של המציאות – נוצרת ומתבססת במישור הקולקטיבי. לבחינה כזאת נדרשת בדיקה מעמיקה של הנחות יסוד שונות בתחומי התרבות, המשמעות והזהות. אם כן, במובן המעמיק ביותר, דיאלוג הוא הזמנה לבדוק אם הגדרות מסורתיות של משמעות האדם הן אכן בנות קיימא וכן לבחון באופן קולקטיבי את האפשרות להעצים את האנושות.
במהלך הקריירה שלו כפיזיקאי חוקר, בוהם נהג להעיר את תשומת הלב לעובדה שלמרות הטענות על שאיפה לגלות את ה"אמת", המאמץ המדעי לעתים קרובות נגוע באמביציה אישית, בהגנה עקשנית על התיאוריה ובכובד המשקל של המסורת – כולם על חשבון שיתוף פעולה יצירתי להשגת המטרות המשותפות של המדע. בהסתמך על הבחנות כאלו, לעתים קרובות ציין כי רוב רובה של האנושות לכוד ברשת דומה של כוונות ופעולות סותרות. סתירות אלה, לפי דעתו, מובילות לא רק למדע משובש אלא לכל מגוון הפיצולים האישייים והחברתיים. על פי בוהם, פיצולים כאלו מתקיימים בתרבויות ובאזורים גיאוגרפיים שונים, ומחלחלים באנושות כולה עד כדי כך שכבר התרגלנו לקיומם.
כדי להמחיש את משמעות הפיצולים, נעזר בוהם לעתים קרובות בדוגמה של שעון המתנפץ לרסיסים אקראיים. הרסיסים הללו שונים למדי מהחלקים ששימשו להרכבת השעון. החלקים קשורים זה לזה בקשר אינטגרלי. בין הרסיסים, לעומת זאת, אין כל קשר מהותי. באופן דומה, תהליכי המחשבה הרגילים של האנושות נוטים ליישם תפיסת עולם המתבססת על פיצול, על "פירוק של דברים שבעצם אינם נפרדים". בוהם טוען כי תפיסה כזאת מובילה באופן טבעי לעולם של לאומים, כלכלות, דתות, מערכות אמונה וזהויות פרטיות שונים מאוד זה מזה, אם כי פה ושם יש ניסיונות מוצלחים לכפות סדר חברתי. אם כן, אחת הכוונות העיקריות של הדיאלוג של בוהם היא להבהיר את פעולת הפיצול הזאת – לא במסגרת ניתוח תיאורטי בלבד אלא גם כתהליך חווייתי מעשי.
על פני השטח נראה כי דיאלוג הוא פעילות פשוטה למדי. מתכנסת קבוצה של חמישה-עשר עד ארבעים אנשים (מספר המשתתפים שמציע בוהם אינו חד-משמעי) שמסכימים מרצונם החופשי לשבת במעגל. לאחר כמה הבהרות מקדימות על אופי התהליך, הקבוצה אמורה להחליט כיצד להמשיך. מאחר שהקבוצה התכנסה ללא סדר נושאים מוגדר לדיון, בחירת הנושא (או הנושאים) עשויה להימשך זמן מה ולעורר מידה מסוימת של תסכול. בשלבים המוקדמים הללו אפשר להיעזר במנחה, אבל רצוי לוותר על נוכחות המנחה כמה שיותר מהר כדי לאפשר לקבוצה להתוות לעצמה נתיב משלה. הניסיון מוכיח כי כאשר קבוצה כזו נפגשת באופן קבוע, המוסכמות החברתיות נשחקות ומתחילים להתגלות תכנים המעידים על הבדלים בין תת-תרבויות, ללא קשר לנושא שעל סדר היום. החיכוך המתעורר בין ערכים מנוגדים הוא לב-לבו של דיאלוג, מכיוון שהוא מאפשר למשתתפים להבחין בהנחות היסוד הפעילות בקבוצה, כולל הנחות היסוד המאפיינות כל משתתף ומשתתפת בעצמם. הכרה בכוחן של הנחות היסוד הללו והקדשת תשומת לב לאופיין ה"ויראלי" יכולה להוביל להבנה מחודשת של הנטייה הטבעית לפיצול ולהרס עצמי המאפיינת את רוב תהליכי המחשבה שלנו. עם הבנה חדשה כזו ניתן להפחית התבצרות בעמדות מגננה ולאפשר לאווירת נועם ואחווה טבעית להתפשט בקבוצה"…
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.