מבוא
הייתי ׳ילדה־טובה׳ במרוצת שנות לימודי בבית הספר. רציתי שהמורים שלי יאהבו אותי. למדתי פסיקים, נקודתיים, נקודה־ ופסיק. כתבתי חיבורים במשפטים ברורים, משעממים ומסורבלים. באף אחד מהם לא היו מחשבה מקורית או רגש אמתי. השתוקקתי לתת למורים שלי את מה שחשבתי שהם רוצים לקבל.
בקולג׳ הייתי מאוהבת בספרות. אני מתכוונת שהייתי מטורפת על ספרות. הדפסתי שירים של ג׳רארד מנלי הופקינס שוב ושוב כדי שאוכל לשנן אותם. קראתי את מילטון, שלי וקיטס בקול רם ואחר כך מתעלפת לי על מיטתי הצרה במעונות. בקולג׳ בשנות השישים המאוחרות קראתי כמעט אך ורק סופרים זכרים, לרוב מתים, מאנגליה ומשאר אירופה. הם היו רחוקים מאוד מחיי היומיום שלי ולמרות שאהבתי אותם איש מהם לא שיקף את נסיוני. קרוב לוודאי שבתת המודע הנחתי שכתיבה היא לא התחום שלי. מעולם לא עלה בדעתי לכתוב למרות שבסודי־ סודות רציתי להינשא למשורר.
לאחר שסיימתי את לימודי בקולג׳ וגיליתי שאף אחד לא ישכור את שירותיי לקרוא רומנים ולהתעלף לי בעטיה של שירה, שלושה חברים ואני פתחנו מסעדה ובישלנו והגשנו ארוחות צהריים ממזון טבעי במרתף של ניומן סנטר באן ארבור, מישיגן. אלה היו שנות השבעים המוקדמות ושנה אחת בלבד לפני פתיחת המסעדה טעמתי את האבוקדו הראשון שלי. למסעדה קראו Naked Lunch על שם הרומן של וויליאם בורוז – ״רגע קפוא שבו רואים כולם מה נמצא בקצה כל מזלג ומזלג.״ בבוקר אפיתי מאפינס עם צימוקים ומאפינס עם אוכמניות או אפילו עם חמאת בוטנים כשהתחשק לי.
באופן טבעי קיוויתי שהלקוחות יאהבו אותן אבל ידעתי שכשאיכפת לי מהמאפינס הן בדרך־ כלל טובות. אנחנו יצרנו את המסעדה. לא היו יותר שום שאלות גדולות מחוץ לעצמנו שהיו מעניקות לנו ציון 10 בבית הספר.
זה היה ראשית תהליך הלמידה לבטוח במוח שלי עצמי.
באחד מימי שלישי הכנתי רטטוי לארוחת צהריים. כשמכינים רטטוי למסעדה לא חותכים בצל אחד וחציל אחד. הדלפק היה עמוס בבצלים, חצילים, קישואים, עגבניות ושום. ביליתי כמה שעות בקיצוץ ובחיתוך ירקות. כשהלכתי הביתה באותו לילה עצרתי בחנות הספרים ׳סנטיקויר׳ שבסטייט סטריט ושוטטתי בין המעברים. ראיתי כרך שירה דקיק שכותרתו ״פרות וירקות״ מאת אריקה ג׳ונג (ג׳ונג טרם פרסמה את ספרה ״פחד גבהים״ והייתה עדיין אלמונית). השיר הראשון שפתחתי בספר היה על בישול חציל! הייתי בהלם: כל כך פשוט! ״מה, אני יכולה לכתוב על דבר כזהו כל כך שיגרתי? פעולה שאני עושה כל יום״ פתאום הכול הסתדר לי בראש. חזרתי הביתה בהחלטה לכתוב מה שאני יודעת ולהאמין במחשבותיי וברגשותיי ולא להביט מחוץ לעצמי. לא הייתי יותר בבית הספר: יכולתי לומר מה שאני רוצה. התחלתי לכתוב על המשפחה שלי כי אף אחד לא יכול לומר שאני טועה. אני מכירה אותם יותר טוב מכולם.
כל זה קרה לפני חמש עשרה שנה. חברה אמרה לי פעם: ״האמיני באהבה והיא תיקח אותך לאן שאת צריכה להגיע.״ אני רוצה להוסיף, ״האמיני במה שאת אוהבת, המשיכי לעשות את מה שאת עושה, וזה יקח אותך לאן שאת צריכה להגיע.״ ואל תחששי יותר מדי לבטחונך. בסופו של דבר תהיי בטוחה מכל דאגה כשתתחילי לעשות את מה שאת רוצה לעשות. כמה מאיתנו בעלי המשכורות השמנות בטוחים מכל פגע.
הדרכתי סדנאות כתיבה במשך אחת עשרה שנה באוניברסיטה של ניו מקסיקו; בקרן לאמה; היפים בטאוס, ניו מקסיקו; נזירות באלבקורקי; במוסד לעבריינים צעירים בבולדי; באוניברסיטת מינסוטה; בקולג׳ נורת׳־איסט, בבית הספר הטכני בנוירפולק, נבדה; התארחתי כמשוררת־מרצה בבתי הספר במינסוטה; הינחתי קבוצות כתיבה בערבי ראשון בביתי לגברים הומוסקסואלים. אני מלמדת את אותן השיטות שוב ושוב. מדובר באינפורמציה בסיסית ביותר: להתחיל להאמין בעצמנו ולבטוח בחוויות שלנו; מעולם לא התעייפתי ללמד את זה. ההבנה שלי רק הולכת ומעמיקה.
בשנת 1974 התחלתי לעשות מדיטציה בישיבה. משנת 1978 עד 1984 למדתי זן באופן רישמי עם מין קאטאגירי רושי (׳רושי׳ הוא תואר לזן מאסטר) במרכז הזן של מינסוטה שבמיניאפוליס. בכל פעם שהלכתי לראות אותו ושאלתי אותו על בודהיזם התקשיתי להבין את התשובה עד שאמר: ״את יודעת, זה כמו בכתיבה כשאת…״. כשהתייחס לכתיבה הבנתי אותו. לפני שלוש שנים הוא אמר לי: ״למה את באה לעשות מדיטציה? למה שלא תהפכי את הכתיבה לתרגולת שלך? אם את מעמיקה לחדור בכתיבה, הכתיבה תיקח אותך לכל מקום.״
הספר הזה הוא על כתיבה. הספר הזה הוא גם על השימוש בכתיבה כתרגולת, כדרך שתסייע לך להבין את חייך ולשמור על השפיות. מה שנאמר כאן על כתיבה חל גם על ריצה, ציור, כל דבר שאת אוהבת ושבחרת לעבוד בו במרוצת חייך. כשקראתי פרקים אחדים לידידי ג׳ון רוילוואגן, נשיא חברת המחקר קרי, הוא אמר: ״מה, נטלי, את מדברת על ביזנס. ככה זה בביזנס. אין שום הבדל.״
לימוד כתיבה אינו תהליך ליניארי. לא קיימת דרך הגיונית של א־ב־ג כדי להפוך לסופרת טובה. אמת אחת פשוטה אינה יכולה לתת מענה לכול. ישנן אמיתות רבות. לתרגל כתיבה משמע להתעסק באופן אולטימטיבי בחיים בכללותם. אם את מקבלת הנחיות כיצד לקבע קרסול שבור, את לא יכולה להשתמש באותן הנחיות כדי לסתום חור בשיניים. את עשויה לקרוא קטע בספר הזה שאומר להיות ספציפית ומדויקת. הקטע הזה נועד לסייע למכאובי המופשט, נפתולים שכיחים בכתיבתך. אלא שאז את קוראת פרק אחר שאומר לאבד שליטה, לכתוב על גלי רגש. כאן המטרה היא לעודד אותך להגיד באמת מתוכך פנימה את מה שאת צריכה להגיד. או שבאחד הפרקים נאמר לך לארגן סטודיו כי את זקוקה למקום פרטי כדי לכתוב! הפרק הבא אומר, ״צאי מהבית, הרחק מהכלים המלוכלכים. לכי לכתוב בבית קפה.״ (פרק 36, ׳כתיבה במסעדות׳). טכניקות אחדות מתאימות לזמנים מסוימים וטכניקות אחרות לזמנים אחרים. כל רגע הוא שונה. דברים שונים עובדים. זה לא שדבר אחד שגוי והאחר נכון.
כשאני מלמדת כיתה אני רוצה שהתלמידים והתלמידות ״יכתבו מהעצמות שלהם״ שיכתבו את האמירה הערה, המהותית של מחשבותיהם. אבל אני יודעת גם שאני לא יכולה להגיד בפשטות: ״טוב. תכתבו בבהירות ובכנות גמורה.״ בכיתה אנחנו מנסים טכניקות ושיטות שונות. בסופו של דבר התלמידים מגיעים למטרה, מגיעים למה שהם צריכים להגיד ולאופן שבו הם צריכים לומר זאת. אבל זה ממש לא ״בשנה השלישית, אחרי שנכסה את התחומים האלה והאלה, אתם תכתבו כמו שצריך.״ זה לא עובד ככה.
כך זה גם באשר לקריאת הספר הזה. בפעם הראשונה יכול להיות נחמד לקרוא אותו ברצף. אפשר גם לפתוח כל פרק שהוא ולקרוא. כל פרק בנוי כך שהוא מהווה יחידה בפני עצמה. הירגעי בזמן שאת קוראת וספגי אותו בכל גופך ונפשך, כמו בתהליך פעפוע. ואל תקראי ותו לא. כתבי, בטחי בעצמך, התוודעי לצרכים שלך, היעזרי בספר הזה.
