אחת 

… באחד מימי הסתיו, כשהסתובבתי כהרגלי בחנויות לעתיקות של לונדון, הגעתי לחנות שלא היתה מוכרת לי. כסוחר עתיקות, נהגתי לבקר כמעט בכל יום בשורה של חנויות לעתיקות, מחפש פריטים מיוחדים שניתן לקנותם בזול ולמכרם לאחר מכן במחיר גבוה יותר. באותו יום הרגשתי שאני נמשך לחנות קטנה שהסתתרה לה ברחוב

אחורי, אשר הציעה למכירה מגוון של חפצי עתיקות, בעיקר מן המזרח התיכון. בחנות, שהיתה חשוכה למדי, בערה קטורת, ומיד עם היכנסי פנימה נעשיתי ער לנוכחותו רבת־העוצמה של הגבר שבא לקראתי לברכני. הרושם הראשון היה של גודל. האיש היה גבוה, הרבה מעל למטר ושמונים, מבנה גופו כבד, והוא לבש, כזכור לי, חליפה כחולה. היה לו שפם, הוא הרכיב משקפיים, ונראה בשנות החמישים המוקדמות שלו.

'אפשר לעזור לך?' הוא שאל.

'ברשותך, הייתי רוצה רק להסתכל קצת מסביב,' אמרתי, מודע בחדות לנוכחותו, או לעוצמתו האדירה, שמילאה את כל החנות.

האיש אמר בחיוך, 'אני מנחש שאתה בעצמך סוחר עתיקות, לכן אל תתייחס כלל למחירים הנקובים על החפצים. ואינך צריך להיחפז.' לקולו היה מבטא זר קל, והסיגריה התורכית שעישן היתה נתונה בפומית ארוכה.

באשר לרצף האירועים המדויק שהתרחש אז, זכרוני מעורפל. כל הידוע לי בוודאות הוא, שאיזה אינסטינקט עמוק ביותר שיכנע אותי שהאיש יודע משהו על נושא שמשך את לבי שנים רבות. בנוסף על היותי סוחר עתיקות עסקתי הרבה מאוד בריפוי, כיוון שזמן-מה קודם לכן נרפאתי ממחלה רצינית בעזרת מרפא, ואז גיליתי שגם אני ניחנתי בכישרון הריפוי. כל זמני הפנוי הוקדש לטיפול באנשים שהרפואה השמרנית התייאשה מהם, באומרה שמחלתם היא פשוט פסיכוסומטית, או סופנית, ולפיכך לא ניתן היה עוד לעשות למענם מאומה באורח מדעי. בעודי מיישם שיטות ריפוי מסוימות, חיפשתי ללא הרף ידע נוסף בנושא. במהלך מחקרי קראתי הרבה על הדרווישים של המזרח התיכון, אותם אנשים יוצאי-דופן שהקדישו את כל חייהם לאלוהים, ובתור שכאלה היו ידועים כבעלי כוחות מופלאים רבים. ככל שהירבתי לקרוא עליהם, כן הלכה והעמיקה התעניינותי בהם. לימודה של הדרך שהלכו בה הדרווישים והצופים, הפכה כמעט לדיבוק של חיי.

ועם זאת, עד לאותו רגע לא פגשתי מישהו שידע דבר-מה באופן אישי על השיטות שבהן השתמשו לריפוי, או על התרגילים הרוחניים השונים שבהם עסקו. אבל שם, באותה חנות עתיקות קטנה, הייתי בטוח שנתקלתי במפתח שיפתח לי דלת לאחדים מסודותיהם. נשמתי עמוקות ופניתי לעבר בעל החנות.

'אתה עלול לחשוב שאני מטורף,' פתחתי, 'ואנא, סלח לי אם אני שואל שאלה לא נאותה, אבל האם ידוע לך משהו על הדרווישים של המזרח התיכון?'

האווירה בחנות השתנתה באופן פתאומי. האיש נראה מופתע, אך בהשיבו לעצמו בקפידה את שלוותו, כיבה את הסיגריה במאפרה על השולחן שלפניו, ואז, לאחר שהות שנמשכה כאילו ללא סוף, הרים אלי את מבטו.

'איזו שאלה יוצאת־ דופן,' הוא אמר, 'למה אתה שואל?' 'אני רק יכול לומר שאיזה אינסטינקט הניע אותי לשאול', עניתי. ״זה זמן רב שאני לומד מתוך ספרים על שיטות הדרווישים ודרכי חייהם, וחיפשתי מישהו שיש לו ידע כלשהו מכלי ראשון. מסיבה כלשהי עלה בדעתי זה עתה שייתכן כי אתה עצמך באת מן המזרח התיכון ולכן אתה עשוי לדעת עליהם דבר-מה.'

'ואני שואל את עצמי, מדוע שתחשוב כך?' שאל אותי בחשדנות מרובה.

עתה, כשהשאלה נפלטה מפי, התחלתי להרגיש אי נוחות רבה מאוד והצטערתי על שהעלתי את הנושא. היה זה מצב כל-כך בלתי-רגיל. הנה אני שם, סוחר עתיקות אנגלי בן שלושים וארבע, מתייצב בפני איש ענק זה ושואל אותו על נושא אזוטרי, אם נאמר זאת בלשון המעטה, שעה ששנינו מעולם לא נפגשנו קודם לכן.

'אנא סלח לי,' גמגמתי. 'אתה ודאי סבור שאני מאוד לא מנומס.' 'כלל וכלל לא,' הוא ענה. עכשיו חייך אלי. 'הרי שום דבר איננו

מתרחש לעולם במקרה, לא כן? באופן די מוזר, גם אני מאוד מתעניין בדרווישים.' הוא נעץ בי מבט נוקב מעל למסגרת משקפיו. 'הגיעה גם שעת הסגירה, ויש לי מעט פנאי. מדוע שלא תבוא לשתות איתי קפה ונוכל לשוחח קצת על העניינים האלה'…