הקדמה
מאת אילון לסטר
את מסע ההורות הפתלתול והמורכב שלנו התחלנו כשני אבות מבולבלים ונבוכים, המתקשים לעמוד על טיבה של משימת ההורות במאה העשרים ואחת. מצד אחד, אנו פוסעים זה שנים בחריצות ובהתמדה בנתיב המודעות העצמית, ומצד שני, ככל שהדבר נגע לגידול בנותינו (אלאיה – בתו של שי, כיום בת שבע, ואור-ים – בתי, כיום בת חמש), נראה היה שאיננו מוצאים את הדרך ליישם את כל שלמדנו וחווינו. הנתק היה עז ומכאיב. שאלנו את עצמנו, כיצד ייתכן שחלק זה של חיינו נותר כל כך חשוך, כל כך לא פתור?
כדרכם הנבונה של החיים, הוצגה בפנינו עד מהרה תמונת מראה מטלטלת. במהלך מסע בצרפת, שבו ערכנו תחקיר לספר אחר שכתבנו ביחד, התיישבנו במסעדה פריזאית ובעודנו סועדים את לבנו, צפינו בשולחן הסמוך אלינו. מולנו ישב אדם עם שלושת ילדיו הקטנים (בני שלוש, חמש ושבע בערך), והוא… אכל בשקט! ללא כל הפרעה! הילדים אכלו בדממה או דיברו זה עם זה בנימוס. נוכחותם בשולחן כמעט שלא הורגשה. לא נראה היה שהם פוחדים מפני אביהם, והם גם לא היו נטולי שובבות או חסרי שמחת חיים. להפך, הם נראו רגועים, שמחים ומלאי חיים. בסוף הארוחה הלכו בשקט אל מקרר הקינוחים, ומשלא מצאו את העוגה שרצו הם ויתרו על קינוח, ופשוט חיכו בסבלנות שאביהם יסיים לאכול. בינתיים האחות הגדולה ליוותה את אחיה הקטן לשירותים.
איך הוא עשה את זה? השתאינו בעינים כלות. מאחר שכבר הנחנו כמובן מאליו שכל צעד בחיינו חייב להיות מלווה במשא ומתן, בהתעקשויות אינספור ולעיתים אף בכעס, צעקות ובכי, נראה הדבר כהישג מרשים ביותר. אין סיכוי, הרהרנו בתוגה, שנהיה מסוגלים לשבת ולאכול כך בשקט וללא הפרעה כשהבנות שלנו לצדנו.
האם מדובר בהבדלים תרבותיים? או בהשפעת מזג האוויר? איך ייתכן שהאירופאים מנצחים אותנו כך? והלא אנו עצמנו מצוידים בכלי מודעות שהצליחו להפוך את חיינו שלנו, את כלל פנימיותנו, לשפויים ולמאושרים. תמונת חיים קצרה ופשוטה זו שלחה אותנו בעוז בחזרה פנימה, כדי לדלות משם שיטת חינוך שתגשר על הפער שבין שני תחומים אלה של חיינו, אחת ולתמיד.
בכל פעם שאנו מתקשים לראות בבהירות מתוך מישור ה’אני המודע’ שלנו, אנו צוללים אל תוך מרחבים של מצבים מדיטטיביים עמוקים, ושם, כבמטה קסם, מופיעות תשובות. חלוקת התפקידים בינינו היא כזו: שי הוגה את התובנות, ואני שואל, מתחקר ומעודד את חילוצן של תובנות נוספות להשלמת התמונה. הפעם צללנו עוד ועוד, למשך תקופה ארוכה, עד שהתחלנו לאסוף את חלקי הפאזל השונים ולגבשם כשיטה סדורה והגיונית.
השאלה המרכזית שהעסיקה אותנו היתה, כיצד פועל מוחו של ילד? כיצד הוא תופס את המציאות? תשובה לשאלה זו עשויה לספק מפתח לגישה חינוכית, שתאפשר לעבוד בצורה מדויקת עם האופן שבו ילדים מבינים דברים, ולכן גם תהיה יעילה יותר. הבנה כזו יכולה למנוע מראש את ההתנגשויות הנובעות מאי-יכולתו של המבוגר לעבוד עם תוכנת ההפעלה המוזרה של הזאטוטים שברשותו.
בתהליך החיפוש חווינו בהירות מפליאה ומרגשת. הגישה התגבשה בקצב מהיר מאוד, ובמקביל לאיסוף הידע, מיהרנו ליישם את הטכניקות ולהתנסות בהן, בזו אחר זו, עם בנותינו. נדהמנו לגלות שהשתיים שתו בצמא את סגנון ההתנהלות החדש שהצבנו בפניהן, והגיבו אליו נהדר. שום דבר לא הכין אותנו לתוצאות כה מהירות: בתוך שבועות ספורים בלבד, לעיתים אפילו בתוך ימים, נעלמו דפוסי התנהגות בלתי רצויים שנראו לנו מוצקים מאוד, והתחלפו בהתנהלות מסודרת, רגועה ונוכחת הרבה יותר. לאחר מספר חודשים של ישום המתנות הללו, ובלי לשים לב, גילינו שהפכנו להיות ה״אבא המיתולוגי ההוא”, מהמסעדה, ואף יותר מכך: אוכלים את ארוחותינו ללא קטיעה, חיים את חיינו ללא סיבוכים ומריבות, ויוצאים עם בנותינו לנסיעות ארוכות ולחופשות בלי להיערך לקראתן כמו למבצע צבאי מתיש ומסובך. האווירה הפכה קלילה, נעימה וזורמת. נוכחותן של הבנות הפכה פחות תובענית, והקשר איתן הלך והעמיק. ככל שהילדות התאקלמו בגישה טבעית זו, הן יכלו להתגלות יותר ויותר כמלאכיות שהן.
במהלך אותה תקופה חלקנו את תובנותינו עם הורים נוספים שחוו מצוקות דומות. רבים מההורים שאימצו אפילו רק חלק קטן מן הטכניקות הללו, דיווחו על שינוי מיידי ומשמעותי באיכות חייהם. משפט שחזר על עצמו בשינויים קלים היה: “קיבלתי את חיי בחזרה, הכול נעשה שפוי יותר.”
כפי שוודאי כבר הבנתם, הידע שאנו חולקים איתכם כאן אינו מבוסס על מחקר מדעי אקדמי, לא עומד מאחוריו ניסיון חינוכי רב-שנים, וגם אין בכוונתנו לטעון שהמצאנו משהו חדש שאין דומה לו בעולם כולו. מקורן של ההבחנות בספר זה הוא פשוט בחוכמה פנימית – אינטואיטיבית, רגשית ומדיטטיבית – שהוכיחה את עצמה באופן חד משמעי בכל צומת של משבר וקושי שפגשנו בחיינו עד כה.
ובכל זאת, בתום איסוף החומר, הופתענו והתרגשנו לגלות שידע זה קשור באופן עמוק אל כל היבטי המודעות, הרוחניות והמדיטציה, אותה חוכמה בת אלפי השנים שאנו מתרגלים ומפתחים זה זמן רב. כל טכניקה שהתגלתה לנו בנוגע לחינוך ולגידול ילדים, התחברה לאלמנטים המוכרים מתוך הטכניקות שעבדו במשך אלפי שנים, ועדיין עובדות, אצל “מבוגרים” כמונו, בהפיכת חייהם למאושרים ולהרמוניים. במילים אחרות, התובנות הרוחניות שעוררו בנו השראה מתמדת, וסיפקו לנו פתרונות מיידיים ברגעים מאתגרים ביותר בחיינו, עברו תרגום מעשי לתחום החינוכי, והפכו לסדרת הנחיות בהירות ופשוטות ליישום, וזמינות לכל מי שמעוניין להתנסות בהן.
נראה, אם כן, שהעיקרון המרכזי בשיטת החינוך השלו הוא שאין כל הבדל ממשי בין הגורמים העמוקים ביותר לסבלו של הילד בן זמננו, לבין גורמי הסבל האנושי ככלל, כפי שאובחנו והוגדרו על ידי פילוסופים ומורים רוחניים גדולים רבים לאורך ההיסטוריה.
מה שיכול לשחרר אדם מסבל ולהעניק לו חוויית אושר תמידי, אושר שיהיה בלתי תלוי בנסיבות החיים ובגורמים חיצוניים כלשהם – יכול לשחרר גם ילד סובל, אלא שכאשר מדובר בילדים, נחוצה שפה אחרת – שפה שילדים מבינים. לשם כך אנחנו זקוקים לשיטה, שתעבוד לכל הכיוונים: למענם – כמו גם למעננו, כיוון שבשיטה זו, בדרישתה לעבודה מתמדת של מודעות עצמית, אין מנוס מכך שגם ההורים יתחנכו לרמה גבוהה יותר של אושר.
הדוגמאות שלהלן מראות באיזו מידה, ופחות או יותר באיזה אופן, הרעיונות הרוחניים העתיקים מתגלמים בשיטת החינוך השלו:
תרגול החמלה הבודהיסטי מזמין אותנו לחוש חמלה כלפי האחר, ולשים את עצמנו במקומו. ילדים הם בהחלט “אחר”, ואנו נדרשים להבין את צורכיהם בצורה העמוקה ביותר ולראות את העולם דרך עיניהם, כמו גם להבין את שפתם ואת דרך פעולת המוח שלהם, כדי להוביל אותם אל הגשמה עצמית מלאה – אישית וחברתית, כפי שמועידה לנו ההורות.
התבודדות והתכנסות הן תנאי בסיסי ליצירת חיבור לשקט הפנימי באנשים מבוגרים. באותה מידה גם ילד זקוק, ממש כמונו, לפרקי זמן קצובים שבהם הוא מבלה רק עם עצמו – דבר שמאפשר לו לגלות את השקט הפנימי שלו, לפתח חשיבה עצמאית ולהתחבר לדמיון שלו.
רק שקט ושלווה יובילו לשקט ושלווה. עקרון “אי-האלימות” שהוגים כמהטמה גאנדי וג’ידו קרישנמורטי חרתו על דגלם, מקבל מקום מרכזי גם בחינוך השלו: אלימות מביאה לעוד אלימות, וביטוי כעסים של הורים כלפי ילדיהם – לא רק שאין בו כל תועלת, הוא גורם נזק מרובה. עלינו להביע את עצמנו בשלווה רבה מול ילדינו כדי שנוכל לקבל מהם תגובות שלוות.
שהות בטבע. תורות עתיקות רבות מדגישות את העוצמה וההרמוניה שבטבע כמקור כוח למי ששואף לחזק את עצמיותו ואת רוחניותו. גם ילדים מפיקים תועלת רבה ומתחזקים נפשית ופיזית בחיק הטבע, שם הם יכולים גם לגלות בקלות רבה יותר את השמחה הפשוטה השוכנת בתוכם.
השתלבות במרקם החיים. מנקודת מבט רוחנית, מצבו הטבעי של האדם הוא לתפקד כחלק ממרקם החיים, ומיקוד יתר של אדם בעצמו גורם לו ולסובבים אותו נזק וצער. גם התמקדות יתרה בילד כאילו הוא מרכז העולם – תגרום לו ולסובבים נזק וצער.
ואלו, כאמור, רק דוגמאות מייצגות.
אחד הגורמים שתרמו רבות ליכולתנו לגבש את הגישה הזו, היה הניסיון שלי ביישום טכניקות רוחניות בתחום החינוכי. לפני כעשר שנים, במקביל ללימודי התואר השני במנהל עסקים, השלמתי את לימודי כמטפל לגיל הרך. מונע על ידי אהבת ילדים שפיעמה בי מאז ומתמיד, טיפחתי בתוכי חלום להקמתו של גן אלטרנטיבי. בהמשך נסעתי להודו כדי לעבור הכשרה להוראת יוגה, וכשחזרתי לארץ, נרגש מנפלאות היוגה, החלפתי את חלום הגן בפיתוח שיטת עבודה עם ילדים בגיל הרך, אשר כללה יוגה, דמיון מודרך ומדיטציות. הבסיס לפעילות היה תנוחות וטכניקות מהמסורות העתיקות שאותן התאמתי בצורה משחקית לקטנטנים של היום. הילדים שמחו להתמקם בתנוחות שהזכירו להם חיות אהובות – מחסידה הניצבת בגאון על רגל אחת, ועד כלב שמרים את רגלו כדי להטיל את מימיו. הם גם נהנו “לגרש את המחשבות הרעות” ולפרוק אנרגיה במדיטציות דינמיות, שמהן הם צנחו, באופן טבעי, למדיטציה שקטה בעיניים עצומות. יוגה ייחודית זו התפשטה במהירות בגנים בכל רחבי הארץ, ולבסוף עסקתי בהכשרת מדריכים רבים כדי להיענות לביקוש שהלך וגבר.
כחלק מן הגישה הרוחנית של “זרימה חסרת מאמץ”, לא סימנתי גבולות מפורשים של “מותר” ו”אסור”. מיקדתי וריכזתי את תשומת הלב של הפעוטות בחומרי השיעור, פשוט על ידי כך שהדבקתי אותם בהתלהבות שלי. הילדים כיבדו והעריכו את הגבולות הלא-מדוברים האלה.
בתחילה הגננות התייחסו אלי בתימהון מהול בחמלה ובספקנות, כיוון שביקשתי לעבוד בחדר דל בגירויים, השתמשתי במעט מאוד אביזרים, לא נזפתי או נתתי עונשים, ובסוף השיעור הילדים לא היו מקבלים פרס. אולם כאשר הייתי אך פוסע לתוך הגן, היה עלי לפלס את דרכי בתוך ים של זאטוטים שקפצו בחדווה כמו במופע רוק, וצעקו פה אחד: “יוגה! יוגה!”
הילדים בחוגי היוגה נענו בהתלהבות רבה למה שהצעתי להם; הם חיכו לשיעור כל השבוע, תרגלו את תנוחות היוגה לבדם בגן, או בבית מול ההורים, ואף התיישבו מדי פעם לבד בעיניים עצומות למדיטציה. חלק מההורים סיפרו שמעבר להתלהבות ולאהבה שילדם רחש לחוג, הוא בבירור נהיה רגוע ושמח יותר. הם הרגישו שהיוגה העניקה לו סוג של דממה פנימית ויציבות, ושהתקשורת איתו הפכה להרמונית יותר.
כמו שיעורי היוגה, שאפשרו לילדים לזרום באופן טבעי ומובנה ממשחק דינמי לשלווה מדיטטיבית, גם גישת החינוך השלו נועדה לאפשר רגיעה טבעית לילדים, בלי לדכא את שמחת החיים שלהם, ובלי לפגוע בה. כל שעלינו לעשות הוא לספק את המסגרת שבתוכה שמחת חיים זו תוכל לקבל ביטוי שפוי ובריא, במקום הביטוי התזזיתי, הכפייתי והלא-מאוזן שמאפיין רבים מדי מילדי העידן הזה. אין מדובר במסגרת נוקשה של הנחיות וכללים, כי אם ביצירת מרחב המזמין אינספור אפשרויות של פעולה יצירתית מרגע לרגע.
לסיכום, אנו שולחים ברכה ותפילה לכל הורה שיתגלגל לידיו ספר זה – שיעלה בידו להשיג, כמונו, הרמוניה מלאה עם ילדיו – אותה הרמוניה שהלב מייחל לה כל כך, ושאנו זכינו במידה רבה להגשים. כיום, יותר מאי פעם, אנו משוכנעים כי ילדים נועדו להיות יצירי-בריאה חמודים ומענגים מאין כמוהם, המתרוצצים לכל עבר וקורנים את חנם המלבב, תוך שהם מטעינים אותנו באנרגיה, ובשום אופן לא נוכחות סוחטת ומפרכת שגורמת לנו להצטער על יום היוולדנו, הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מטבעם המקורי.
