Big in Japan

טוקיו יולי 2014, עם אח שלי איל. הקפה פה, ובכן, אין הרבה מה לומר. הם מומחים בתה, ולך תדע אולי יש להם איזו אמונה תפלה בעניין הקפה. בכל מקרה, למרות שלאחרונה צצו להם בוטיקי קפה בטוקיו, הקפה לא משהו.

בוקר אחד באחד מבתי הקפה צץ לי רעיון מהפכני, הם מגישים סינגל אספרסו ודאבל אספרסו, מקיטו זה משהו שבכלל לא קיים, ושניהם חלשים. מה יקרה אם אבקש דאבל אספרסו בכוס של סינגל אספרסו? זה חייב להיות חזק כמו שאני אוהב. אבל אנחנו ביפן. אני נכנס פנימה לקפה ומבקש מהברמן (מוגזם לקרוא לו בריסטה) דאבל אספרסו רק בכוס של סינגל. הבחור לוקח כוס של דאבל ומתחיל במלאכה. “לא,” אני צועק לו, “כוס של סינגל”. “אה,” הוא מחייך, “חשבתי שביקשת דאבל”. “כן, דאבל. אבל בכוס של סינגל”. שתיקה, הלם. הוא מביט בי בעניים עצובות, ממלמל משהו, ומצליח איכשהו בכוחותיו האחרונים לומר לי שאי אפשר. יש או סינגל בכוס סינגל או דאבל בכוס דאבל. אחי חש פנימה ומנסה להסביר לי שאי אפשר ביפן לבקש משהו שלא רשום בתפריט. “מה זאת אומרת?”, שאלתי. “מה ששמעת,” אחי עונה לי בזעם, “ואל תעשה בושות, אתה לא רוצה את ההתאבדות של הנחמד הזה על המצפון שלך”, ועושה לי תנועות עם היד לכיוון התקרה. “רגע,” אני אומר לו, “מה הבעיה, לוקחים כמות של דאבל, ורק מוזגים לכוס של סינגל, תגיד לו ביפנית שלך שאני אשלם עבור דאבל”.

אחי ממשיך להצביע לתקרה. “מה יש לך לעזאזל?”, אני שואל אותו. “רגע,” אומר אחי, ומושך אותי החוצה, מושיב אותי ומסביר לי לאט את הכללים, “מוכרים רק מה שיש, בלתי אפשרי כמו בארץ לאלתר, ובתקרה יש מצלמות שמצלמות את הקופה”, הוא מסביר לי בסבלנות לא אופיינית, “והבחור הוא בסך הכל עובד כאן, הוא לא יכול לסטות מהכללים במילימטר”. והמשיך להסביר לי בפעם החמישית לאותו בוקר והמאתיים מאז שהגעתי לטוקיו, “פה זה לא ישראל הזאת שלך. שהכל בה חפיף”.

 

כתיבת תגובה