מיציאה מהכלים ועד יציאה למסע קניות: מה הדפוס שלך?

סילביה בורשטיין  על 5 סגנונות תגובה מורגלת ואיך להשתחרר מהם

 

אמילי, משתתפת רבת שנים בשיעור הבודהיזם הקבוע שלי בימי רביעי בבוקר, סיפרה לנו על חוויה מטרידה שעברה יום קודם לכן. “לא האמנתי שזה קורה,” היא אמרה. “יצאתי מהבניין שלי והמכונית שלי עמדה שם, בדיוק איפה שהשארתי אותה לילה קודם, רק נמוכה יותר. כל הגלגלים נגנבו. התבאסתי כל כך שהלכתי שלושה בלוקים למייסיז וקניתי את פיג’מת המשי שחשקתי בה.” אנשים צחקו בהזדהות, מכירים במצוקתה של אמילי ומעריכים את אופן שיכוך הכאב הבלתי צפוי שבחרה בו. “אחרי זה,” אמילי המשיכה, “הלכתי הביתה והתקשרתי למשטרה.”

“אני מופתע שהלכת לעשות קניות,” מישהו אמר. “אני הייתי הולך לאחראית על הבניין ושוטף אותה. אני משלם שכר דירה גבוה מאד בשביל אבטחה טובה. אני בטח הייתי עצבני כל היום. תמיד לוקח לי זמן להירגע.”

מישהי אחרת אמרה, “אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשאת סוג כזה של לחץ פתאומי. כשמשהו כזה קורה אני מרגישה מותשת עוד לפני שאני בכלל מתחילה להתמודד. הייתי נכנסת לדירה שלי, מצלצלת לעבודה ואומרת להם שאני צריכה יום חופש.”

מישהו אמר, “טוב, אתם יודעים כמה אני דאגן. הייתי חושב ‘היום זה הצמיגים, מחר זה המכונית!’ איך שאני מתגבר על דאגה אחת, המוח שלי מתחיל לסרוק במהירות את הדבר הבא שאפשר לדאוג ממנו.” לבסוף מישהו אמר, “המוח שלי לא עושה אף אחד מהדברים האלה. הוא מאשים. בעיקר הוא מאשים אותי. כאילו שיש לי ועדת ביקורת פנימית שכל הזמן עומדת הכן לשפוט אותי. מעניין מי מינה אותם?”

בשלב הזה כולנו צחקנו, מבינים שבדרך מקרה הרכבנו יחד רשימה של חמש “האנרגיות מעוררות הסבל” המסורתיות. ישנן חמש דרכים שבהן אנשים מגיבים לנסיבות מאתגרות שמערפלות את השיפוט הצלול.

בטקסטים הבודהיסטיים המסורתיים, האנרגיות הללו נקראו “חמשת המכשולים”, משום שהן חוסמות גישה לקבלת החלטות מאוזנת. הנה הרשימה הקלאסית:

* תשוקה (לפעמים מכונה גם “תאווה”, שאיכשהו נשמעת גרוע יותר)

* רתיעה (בכל מופעיה, מרוגז ועד זעם)

* עצלות וקהות חושים (שנשמעות כמו חטאים מכוונים, בניגוד לתשישות, המונח המועדף עלי)

* אי שקט (שמתבטא כעצבנות או דאגנות)

* ספק (שמקושר לחוסר ביטחון, האשמה עצמית, ואי ודאות)

כשאני מספרת את הסיפור על השיעור הזה הוא בדרך כלל מעורר תגובות נלהבות: “כן, אני כזה! למעשה יש לי שניים מתוך חמשת דפוסי התגובה האלה. יכול להיות מישהו שיש לו יותר מדפוס אחד?”

“האמת היא,” אני עונה, “שלכל אחד מאיתנו יש את כל דפוסי הרגלי התגובות האלה, בצירופים שונים, בתגובה לנסיבות שונות.”

במקרה אחד ראוי לציון, אדם שהצטרף לכיתה רק לאחרונה אמר, “אני לא מבין שום דבר מזה. הייתי מצלצל לעבודה שלי ואומר להם שאגיע באיחור. ואז הייתי מצלצל למשטרה, לחברת הביטוח שלי, ולמוסך, לסדר גרר וטיפול באוטו. ואז הייתי לוקח את האוטובוס לעבודה. מה הבעיה של כולם?”

כולם צחקו, וגם אני סביר להניח. אבל נשמרתי בתגובתי משום שאף אחד מהם לא טעה בזיהוי האופן שבו הם מגיבים ללחץ ולא היתה “בעיה” עם אף אחד מהם.

עניתי, “אני חושבת שרובנו היינו פועלים באותו אופן. מה שכולם מתארים זה את האופן שבו הם היו רוצים להתנהג, המחשבות שחלפו בראשם לפני שהם פעלו באופן ההגיוני והמובן מאליו.” הסיפור על פיג’מת המשי משמש כדי לדרבן אנשים להבחין במה שהמוח שלהם מעלה מתוך הרגל בתגובה ללחץ ולקושי.

עמדת ברירת המחדל העיקרית שלי, זו שהכאיבה לי ביותר במשך כל חיי, היא חוסר שקט, טורדנות שמתבטאת בדאגנות אובססיבית. הרבה לפני שידעתי על חוסר שקט כעל אופן מוכר וידוע ומשותף לכל של בלבול, ידעתי שאני סובלת ממנו. דאגתי מדברים שלפעמים היו דאגות אמיתיות (שדרשו את תשומת לבי אבל לא דרשו עצבנות אובססיבית) ודאגתי מדאגות מדומיינות, דברים שעדיין לא התרחשו אבל היו עלולים להתרחש. כשאני מתארת לאנשים את התרחישים הגרועים ביותר שהמוח שלי מסוגל לבנות מתוך מידע מינימלי, ראשים רבים מהנהנים בהזדהות עם החוויה המוכרת הזו.

דמיינו את הסצנה הבאה:

טיילתי עם בעלי בארץ זרה, לפני שהיו טלפונים סלולריים, ותכננו להיפגש במסעדה מסויימת לארוחת צהריים. אני הגעתי בזמן, 12 בצהריים. הוא עדיין לא היה שם.

חיכיתי דקה, אולי שתיים, ואז חשבתי, “מה אם קרה לו משהו? מה אם הוא הלך לאיבוד? הוא לא דובר את השפה. מה אם הוא חלה? הוא זקן. מה אם הוא הלך לאיבוד ואף אחד לא יצליח למצוא אותו? אני בטח יכולה ליצור קשר עם השגרירות האמריקאית. אם קרה לו משהו איום ונורא, אני אצטרך לצלצל למשפחה שלנו…”

רק כמה דקות חלפו לפני שהוא הגיע בהליכה נינוחה וסיפר לי על הרפתקאותיו באותו בוקר. הרגשתי מפח נפש מכך ששוב נלכדתי בסערת נפש מיותרת.

כל חוויה כזו ביססה את תפיסת העצמי שלי. “אני דאגנית מדרגה ראשונה,” הייתי חושבת, “וכנראה שאאלץ להתמודד עם זה תמיד.” בכך שקראתי לעצמי “מדרגה ראשונה” ניסיתי להקליל את ההרגל הלא נוח שלי. היום לא הייתי עושה זאת. כל נטייה למכשול מנטלי שהופכת להרגל היא דבר מכאיב.

הנה סצנה שנייה מהעידן הקדם-סלולרי:

חיכיתי יחד עם הורים אחרים לאוטובוס סקי שיחזור מיום בהרים. היו עליו שישים ילדים בני 11, שאחד מהם היה שלי. האוטובוס איחר ברבע שעה. עמדנו יחד בחשכת ערב החורף, כשהתחיל לרדת גשם.

עשר דקות נוספות חלפו. חשבתי, “איך יתכן שההורים האחרים, כמו זה שהרגע הציע שנלך לאכול משהו בזמן שאנחנו ממתינים, לא חושבים שאם יורד כאן גשם אז בטח יורד שלג בהרים, וסביר להניח שהיתה תאונה?”

הייתי מודעת למחשבות המפחידות שהיו לי, לכאב שהן עוררו בי. הייתי גם מודעת לכך שההורים האחרים לא התייחסו לכל מצב של חוסר ודאות כאל מסקנה זוועתית. חשתי קנאה.

במשך השנים עברתי מהמחשבה, “אני תקועה עם המוח הזה ועם הנטיות האלה לנצח”, לאמונה, “אני יכולה להיות שונה! אני לא בטוחה שהמחשבות האלו יפסיקו אבל אני יכולה להפסיק להיות שבויה שלהן.”

התחלתי בכך שבאופן מכוון הפסקתי לזהות את עצמי עם דפוסי ההרגלים שלי. כדי לבטא את הביטחון שלי באפשרות לשינוי התחלתי לומר, “אני חושבת על עצמי כעל דאגנית משתקמת.” התרגול המחמיר שלי כלל הקפדה יתרה על התעוררותן של מחשבות מפחידות. אני מתארת את התרגול הזה כ”שימת לב למחשבות מדאיגות.” תשומת לב מודעת אמיתית דורשת ממני להכיר במחשבות בראש מאוזן. בכל פעם שאני מסוגלת לקטוע את המחשבות במרווח המודעות הקטן שיש לי לפני שאנזימי הפחד מתחילים להציף לי את הגוף, אני מצליחה להכיר בכך שהן רק מחשבות ושאני לא חייבת להאמין להן. ואז המחשבות נהיות פשוט מחשבות. הן לא מעוררות מהומה. זוהי התקדמות עצומה.

קיוויתי בשנות התרגול הראשונות שלי שהנטייה שלי לדאגה תיעלם. זה לא קרה. אולי הנטיות המורגלות האלו מקודדות בגנים שלנו. אולי אלה דפוסים שאנחנו לומדים מהמשפחות שלנו, מהתרבות. אני פסיכולוגית, ועל כן בחרתי מרכיבים של חווית הילדות שלי שייצגו עבורי סיפור אפשרי שיסביר מדוע הראש שלי מייצר דאגות. אבל אימות ההרגל שלי בעזרת סיפור לא עזר לי לשפר את המצב. מה שעזר היה שנים של זיהוי ואי-תגובה לנטיות מכשילות. כיום, מחשבות דאגה מתרחשות לעתים נדירות יותר, וכאשר הן קורות, יש להן עוצמה מופחתת. זה, עבורי, משחרר דיו.

בסופו של דבר, העניין הוא לא בכך שלעולם לא יופיעו ההרגלים המכשילים. הם חלק מלהיות אנושי ולחיות חיים מורכבים. כשמתייחסים להרגלים מכשילים כאל דודנים קצת מעצבנים שמדי פעם באים לבקר, עוצמתם פוחתת. אני בטוחה שזה נכון לגבי כל טווח הרצף של אנרגיות מכשילות, לא רק לגבי הרגל הדאגנות חסרת המנוח שלי. אני גם בטוחה שתודעה רגועה – יציבה דיה כדי לספוג את הניעור הראשוני של אנרגיה מכשילה, עירנית דיה כדי לזהות אותה נכוחה, ונחושה דיה כדי לא להיכנע לה – היא המפתח להתמודדות עם כל הרגל מטריד. אפשר לעקוב אחר הדוגמה של הבודהה.

דמיינו את הבודהה יושב תחת עץ הבודהי בליל ההארה שלו. הוא לחלוטין נחוש לשחרר את תודעתו מכל בלבול. על פי האגדה, מארה, האגו בלבוש אדם, מגיע להכשיל אותו ממילוי תוכניתו. יחד עם מארה מגיעים כל הכוחות שמבלבלים את התודעה. הבודהה, שמזהה את האתגר שניצב בפני תודעתו, אומר, “אני רואה את הצבאות שלך, מארה, ואני לא מפחד.”

דמיינו, אם יש באפשרותכם, את הסצנה הנהדרת הזאת ככל שהיא מתפתחת. כוחותיו של מארה מוציאים כידונים וחיצים שהופכים לפרחים כשהם פוגשים בשדה ההתעלות הממוקד שמקיף את הבודהה. ואז מארה יוצר מצג של פיתויים אירוטיים שמתפוגגים בשדה הרוגע הזוהר שמקיף את הבודהה. מארה נעלם והבודהה מצהיר על ההארה שלו.

הבודהה משיג חוכמה משום שהוא שליו. שלוות נפש היא הבסיס הנדרש להשגת החופש. יכולתו של הבודהה להישאר ממוקד ורגוע, להתייצב מול מטרד פוטנציאלי כשהוא מלא בברכת הרצון הטוב, מדגימה את סופו של הסבל. ההתנהגות שלו מייצגת את ההוראה המרכזית שלו, “השלווה אפשרית.”  נאמר שהבודהה הניח את ידו על הקרקע כאשר מארה הופיע, במחווה שמסמלת, “יש לי זכות להיות כאן.”

כבני אנוש, גם לנו יש את הזכות לזהות אתגרים, לבחור להתעלות מעל האימפולסים האינסטינקטיביים שלנו, ולשחרר את עצמנו, רגע אחרי רגע, מנפילה אל הבלבול שהוא הסבל. גם אנחנו יכולים לזהות הרגלים מכשילים כלא-בריאים לנו, ולהתעלות מעל המשיכה שלהם. אנחנו יכולים להמיר תחושות דחייה כך שנבטא את השקפתנו בתגובות מועילות. אנחנו יכולים להתנגד לדחף להתנתק כשראוי להשתתף. אנחנו יכולים לזהות מחשבות מדאיגות לא רלוונטיות ולהכיר בהן כיצירות הדמיון שהן, ולהניח אותן מאחור. אנחנו יכולים לזהות ספק עצמי (על אף שזו אחת האנרגיות המעודנות ביותר, שמתחפשת לאמת) ולהתעלם ממנו.

ישנו מגוון של תרגולים מיוחדים לפיתוח כל אחת מהיכולות הללו. אבל המרפא האוניברסלי, שהנו יעילו בתגובה לבלבול מכל סוג, הינו אימון התודעה כפי שהבודהה הדגים מתחת לעץ הבודהי.

אימון זה כולל תרגול של מאמץ חכם, ריכוז חכם, ומודעות חכמה. מאמץ חכם הוא הנחישות המתמדת לבחור תגובות בריאות. ריכוז חכם הוא בנייה, דרך בחירות דרך חיים ותרגול מדיטציה, של יציבות מנטלית במידה כזו ששלוות הנפש תישמר גם בזמן האתגרים המשתנים תמיד של החיים. מודעות חכמה היא תשומת לב נמשכת, ללא כפייה, לחוויה המשתנה, שהיא בפני עצמה תרגול של שלווה.

בשיעורים שבהם אני מבקשת מהמשתתפים להרים יד ולהראות איזו אנרגיה מכשילה היא העיקרית בחייהם, ישנן תמיד חמש קבוצות שמזדהות עם חמש האנרגיות. לפעמים האנשים בכל קבוצה נפגשים בנפרד כדי לחלוק מניסיונם אילו תגובות הן הטובות ביותר על מנת להתגבר על הנטיות הלא נעימות הללו. המשתתפים מדווחים שהקבוצות עוזרות להם. יותר מכל מרפא ספציפי, הגילוי שאנשים אחרים מוכנים לשתף מחוויותיהם, במיוחד כשחוסר מודעות יצר קשיים רציניים בחייהם, הוא גילוי מעודד, ומנרמל, ומעורר השראה.

עוזר גם לזהות את האנרגיות המכשילות לא כליקויי אופי אלא כעמדות ברירת מחדל של המוח תחת לחץ. זה מאפשר למוח להירגע. “יש לי מוח שתחת לחץ תמיד חושב קודם כל על הרגעה חושית” זה משפט נחמד יותר מאשר “אני אדם חשקן”. “כשאני מופתעת, מחשבות כועסות צצות בראשי” נחמד יותר מאשר “אני אדם זועם”. “איך שהמצב נהיה קצת חסר ודאות, הראש שלי מייד מתמלא בתרחישים קשים” נחמד יותר, ומביך פחות, מלהודות, “אני דאגנית כרונית”.

מה שעוזר זה לזכור, “הבלבול הזה הוא מתקפה זמנית שתעבור בקרוב. הוא יעבור מהר יותר אם אהיה נחמדה לעצמי (משום שאחרי הכל אני סובלת) ואם לא אמצק את החוויה הזאת לכדי תפיסת עולם קבועה.” מסגור מחדש של אנרגיות לא נעימות (וכל המכשולים הם לא נעימים) כדבר חולף, תופעה אופורטוניסטית, לא מונע מהן לעלות שוב וגם לא מנטרל אותן מייד. אבל הוא כן הופך אותן למשהו שאפשר לעבוד איתו.

 

 סילביה בורשטיין   SYLVIA BOORSTEIN

הינה פסיכוטרפיסטית ומורה בכירה ב Insight Meditationוכתבה מספר ספרים ביניהם:

Pay Attention, for Goodness’ Sake and Happiness Is An Inside Job.

תרגום רנה ורבין

מאמר ראשון| מאמר שני | למאמר הרביעי | למאמר האחרון