קבלת פרספקטיבה על דפוסי הרגלים

ג’ואן סאת’רלנד מייעצת: כאשר אתם נקלעים לדפוס הרגל נסו לא להתמקד על התגובות שלכם. במקום זאת, טפחו תשומת לב לכל מה שמתרחש ברגע.

לפעמים נדמה שלהיות אדם זו בעיה שהתרגול הרוחני נועד לפתור. אבל למעשה לשיטות הבודהיסטיות של מדיטציה וכדומה ישנו מוקד אחר: פיתוח היכולות האנושיות שלנו על מנת לראות ברור יותר את טבעם האמיתי של הדברים, כדי שנוכל להשתתף בהם ולהגיב להם בדרך נדיבה ומועילה יותר. ההתעוררות האישית שלנו הופכת לחלק מההתעוררות העולמית. משמע השתתפות בחיים, וכדי לעשות זאת עלינו לזהות את מה שמפריע. עבור כל אחד מאיתנו סביר להניח שזה יכלול דפוסי הרגלים מסוימים של מחשבה והרגשה בתגובה למה שנקרה בדרכנו.

מדיטציה וחקירה הן שיטות, דרכים לחוות באופן ישיר את התובנות העמוקות ביותר של המסורת שלנו – של ההשתלבות של כל הדברים ושל האופן שבו הדברים, כולל התגובות המורגלות שלנו, עולים ומתקיימים למשך זמן מה ואז חדלים להתקיים. הכל זמני, וכל דבר משפיע על כל דבר אחר. ההשפעה מבחינת חיינו הפנימיים היא שאין הבדלה ממשית בינם ובין העולם החיצון, והם משתנים תדיר יחד איתו. אנחנו לא תודעות משובללות שמקפצות בעולם של תודעות אחרות ושל חומר חסר תודעה, אלא אנחנו חלק משדה חיוני, משתנה תמיד, שמקיף את כל מה שאנחנו יכולים לחוות, ועוד יותר מכך. הכל מופיע ונעלם בשדה הזה, לפעמים למשך אלפית שניה ולפעמים למשך עידן ועידנים, ועדיין הכל מופיע ונעלם בתוך רשת מורכבת ואינסופית של דברים אחרים שעושים את אותו הדבר. ככל שאנו חווים, ברגעים הרגילים של חיינו, את חוסר ההבדל בין המצבים הפנימיים שלנו ובין הנסיבות החיצוניות, כך אנחנו ריאליסטיים יותר, מכווננים יותר עם הדרך שבה הדברים הינם במציאות.

מהפרספקטיבה הזאת, איך נתמודד עם דפוסי ההרגלים של הלב ושל השכל שמונעים מאיתנו הבנה ריאליסטית יותר של החיים וקשר אינטימי יותר איתם? אולי חשוב פחות להתמודד עם המחשבות ועם התחושות באופן ישיר, לעשות משהו לגביהם, מאשר פשוט לראות אותם בפרופורציה האמיתית שלהם. תגובה, אחרי הכל, היא רק דבר אחד מבין רבים שמופיעים בשדה באותו רגע, לא יותר ולא פחות חשובה מכל דבר אחר.

בפשטות, האופן שבו אנחנו מגיבים הוא לא המרכיב החשוב ביותר בסיטואציה. כאשר אנחנו מתמקדים בתגובות שלנו, הן מרחיקות אותנו מהחוויה הראשונית של מה שבעצם מתרחש, אל חדר קטן שבו איך שאנחנו חושבים ומרגישים לגבי החוויה הופך להיות הדבר החשוב ביותר, הדבר שאיתו אנחנו נמצאים במערכת יחסים. אם אני ואת מנהלות שיחה ואני מתרגזת, הרגשות שלי עלולים כל כך לרתק אותי עד שפתאום אני כבר לא נמצאת איתך בשיחה אלא עם הכעס שלי. מה הבעיה שלה? אי אפשר לסבול את זה! ואז, במיוחד אם אני מתרגלת שיטה רוחנית כלשהי, סביר שיהיו לי תגובות על התגובות שלי. אחרי כל המדיטציה הזאת, אני לא אמורה להתרגז ככה! או, זה כעס צדקני! עכשיו אני כבר נמצאת בסדר שלישי של החוויה, והתרחקתי עוד יותר מהשיחה הממשית איתך.

אם ניקח לאחור את המצלמה ונתבונן בזה ממבט רח ביותר, מייד מתברר שתגובה כזו היא רק אחת מתוך דברים רבים שמופיעים בכל רגע נתון בשדה. יש אותך ויש אותי ויש את הסביבה שלנו, מצב הרוח שלך, היכולת שלי לא להבין נכון, מזג האוויר, קולות הציפורים או התנועה מחוץ לחלון והשכונה כולה בהמשך, המאורעות האחרונים בחדשות, ותופעות רבות אחרות בלתי אפשרי לקחת את כולן בחשבון. הרגע אדיר ממדים, מרחבים עצומים נפרשים בין הדברים שנמצאים בו. הרגע נדיב. אני לא מוכרחה להתמקד דווקא בתגובה שלי, לפעול באימפולסיביות בעטיה, או למתוח עליה ביקורת או לשפר אותה, מה שרק יעצים את תחושת החשיבות של התגובה. אני יכולה פשוט לקבל אותה כחלק אחד (קטן) של מה שמתחרחש. בדרך כלל ההטיה הפשוטה הזאת משנה את הכל. היא מאפשרת לנו לצאת החוצה מהחדר הקטן של החוויה המשנית ולחזור את החוויה המלאה יותר, הריאליסטית יותר, של הרגע.

אם תגובה היא מעבר אל החלקי, שמתעדף את האופן שבו אנחנו חושבים ומרגישים מעל כל דבר אחר, הרי שהמענה בוקע מתוך המכלול של העצמי, נטוע בתוך המצב כולו, כאשר כל מרכיב מקבל את הגודל והצורה האמיתיים שלו. כאשר אנחנו נותנים מענה, אנחנו לא עושים משהו לגבי המצב, אלא משתתפים בו.

מעניין שהערכת התגובה המורגלת שלנו כשלילית, לא צצה עד שאנחנו מגיעים אל הסדר השלישי של החוויה, כשאנחנו כבר במרחק שני מעגלים שלמים ממה שלמעשה מתרחש: זו התגובה שלנו לתגובה שלנו למה שמתרחש. הקדמונים קראו לזה לשים ראש על הראש שלך. לא רק שאנחנו מרחיקים את עצמנו מהמצב המקורי אלא אפילו מהתגובה שלנו למצב. התרחקות כזאת יכולה להיות מגננה נגד תגובה שיוצרת אי נוחות חסרת פרופורציה כשלעצמה, ובדיוק כאן אפשר להיעזר בחקירה.

החקירה הבסיסית היא: מה זה? והיא מאפשרת לנו לחזור אל מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו. אנחנו מרפים מההתמקדות העצמית מהסדר השלישי של החוויה, ונכנסים מחדש אל הסדר השני, נפגשים עם התגובה שלנו ישירות, בלי דעות קדומות ואפילו מתוך התעניינות. שלפנו דבר אחד מתוך השדה ואנחנו בוחנים אותו מקרוב למשך זמן מה. אנחנו חוקרים את מה שזה לא יהיה שה – מה זה? – מעורר – מחשבות, רגשות, תחושות, דימויים, זיכרונות. לבלתי צפוי והמפתיע יש ערך מיוחד, משום שהם נובעים ממקום אחר מזה שאנחנו מצליחים לדמיין בסרך כלל. ההרגלים יכולים להיות מושרשים עמוק, אבל עם הזמן יתכן שאפילו תגובה בעייתית למדי תקבל את הגודל והצורה הראויים לה, כדבר אחד מיני רבים, שמופיע ונעלם יחד עם הכל, שכבר איננו מגביל במיוחד או מרתק במיוחד. ואנחנו מתקרבים כך לחיים שנחיים מתוך מענה ולא מתוך תגובה, מתקרבים להשתתפות בדרך שבה כל הדברים הם למעשה.

ג’ואן סאת’רלנד Joan Sutherland, Roshi

הינה מורת זן שחיברה עד כה שני ספרים Vimalakirti & the Awakened Heart: , Acequias & Gates

תרגום רנה וורבין

למאמר הראשון | למאמר השלישי | למאמר הרביעי | למאמר האחרון