הקדמה למסלול תרבויות עתיקות – מרכז אסיה
אזור מרכז אסיה כיום כולל את הארצות טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, קזחסטן, טורקמניסטן וקירגיזסטן, כולן רפובליקות של ברית המועצות לשעבר. הגבולות של מדינות אלה מלאכותיים, ובאופן טבעי אזור מרכז אסיה מכיל גם חלקים מאפגניסטן, וגובל בהודו, פקיסטן, סין וברית המועצות. זהו האזור היבשתי ביותר בעולם, משמע, הרחוק ביותר מן האוקיינוסים שמכסים 70% מכדור הארץ, והלב הפועם של היבשת הגדולה ביותר (אסיה), שמהווה כשליש מהשטח היבשתי הכללי.
בפינה הדרום-מזרחית של מרכז אסיה ישנה מעין פקעת רמות ורכסים – אזור הפמיר, ממנה יוצאות שלוש שלשלות ההרים הגבוהות בעולם: רכס ההימלאיה מצד אחד, הרי הינדו קוש מהצד השני, והרי טְייֵן שָׁאן (Tian Shan) מהצד השלישי. לא בכדי נקראים אזורים גבוהים אלה "גג העולם", מזכירים במעט את טיבט הסמוכה. אלא שטיבט היא ארץ בודהיסטית המחוברת לסין, הודו ותרבות המזרח, ואילו הרי פמיר מחוברים לעמקים של אוזבקיסטן וח'וראסאן, לערבות מרכז אסיה ותרבויות המערב, והם נחשבים לאזור של בתי ספר רוחניים קדומים שממנו יצאה הדת הקדומה של ההודו-אירופאים, ספרי הקודש של דת זרתוסטרא הפרסית, ומסורות רוחניות ותרבויות שהשפיעו על התפתחות המדעים והאסלאם.
ההרים הגבוהים, בהם מצוי מקבץ הקרחונים הגדול ביותר בכדור הארץ מחוץ לאנטרטיקה, מזינים מערכת נהרות שופעים הזורמים בתוך המישורים הנרחבים, בדומה לנילוס במצרים או הפרת והחידקל בארם נהריים, ויוצרים אזורים פוריים נרחבים, נאות מדבר שבהן התיישבו בני אדם עוד בימי קדם ובנו ערים אגדיות ותרבויות מופלאות ונשכחות. בימים קדומים היו חלקים ממרכז אסיה פוריים הרבה יותר, והרבה מהסודות של הפרהיסטוריה ותקופת הקרח טמונים מתחת לחול ובמרחבי הערבה הריקים. עם התפתחות התרבות נוצרו ממלכות נהר קדומות שהמשיכו לתוך התקופה הקלאסית והיוו חלק מהעולם הפרסי הקדום. לאחר אלכסנדר מוקדון התרחש במרכז אסיה מפגש בין ההלניות והפרסיות הקדומה, בין הבודהיזם והפילוסופיה היוונית. שהקרין אל סין והעולם כולו דרך דרכי המשי המשגשגות.
מרכז אסיה הוא בחלקו הגדול מישורי ערבה אינסופיים, מדבריים למחצה – מרחב פתוח מאופק עד אופק. עם התפתחות התרבות האנושית, התחממותו והתייבשותו של העולם המוכר לנו לאחר תקופת הקרח, נוצרה הערבה האירואסיאתית. נוודים עם סוסים וגמלים החלו לפקוד אותה, ביניהם עמים ידועים כגון הסקיתים, ההודו-איראנים, שבטים טורקיים, הוּנים ומונגולים. שבטים נודדים אכלסו את הערבות הנרחבות ויצרו ביניהם בריתות ואיחודים, פושטים מן הערבה על מרחבי אירופה, אסיה והמזרח התיכון, ומשנים את פני ההיסטוריה.
ישנן תיאוריות המדברות על כך שכדור הארץ הוא יצור חי (תיאוריית גאיה) בקנה מידה גדול, שידע לשמור על תנאים קבועים של סביבה יציבה במסגרת המשתנה של היקום. בזמן קיום כדור הארץ הקרינה מהשמש גדלה פי 1.5 אבל הטמפרטורה על פני כדור הארץ נשארה קבועה, וזאת בזכות החיים האורגניים שהיא (לפי תיאוריה זו כדור הארץ היא נקבה) יצרה מתוכה, ששינו את הרכב האטמוספרה מחנקן ודו תחמוצת הפחמן לחמצן וחנקן (השינוי אִפשר גם יצירת שכבת מגן מקרינה אולטרה סגולית בשם אוזון). הקביעות אפשרה התפתחות חיים, שהם מצדם יצרו את התנאים המתאימים להתפתחותם. ולפיכך כדור הארץ הוא יצור אורגני בקנה מידה עצום ואינטליגנטי מאוד, היודע לאזן את עצמו ולפעול לטובת התפתחותו על ידי עידוד צורות חיים. ואם תיאוריה זו נכונה, הרי שחלקים שונים בכדור הארץ הם בעלי תפקיד שונה במסגרת האורגניזם הגדול, ובכלל זה מרכז אסיה, ויש קשר בין האדמה לבין האדם.
אם נתבונן על כדור הארץ כמכלול, נראה שישנו רצף של שלשלות ההרים המשתרעים ממזרח למערב אירואסיה, מסין, דרך ההימלאיה, הינדו קוש, איראן, טורקיה, הבלקן, עד האלפים והפירנאים, וזהו רצף ההרים החשוב והגדול ביותר בעולם.[1] מכיוון שכך, הרי שלפי מקורות אלטרנטיביים זהו השלד של כדור הארץ, ובמקרה כזה אזור מרכז אסיה הוא המרכז שלו, מקום משכן הרוח. מסיבה זו, הרוחניות של העולם מגיעה מההימלאיה, הרי פמיר, הינדו קוש וטְייֵן שָׁאן – וכך, אנרגיית האדמה באזורים אלה תהיה חזקה ומורגשת במיוחד.
ואכן, לפי האמונה הבודהיסטית וההינדואיסטית, ההר הקדום שממנו נברא העולם נקרא "מרו" והוא נמצא מעבר להימלאיה, באזור מרכז אסיה (כנראה הפמיר). גם האמונה האסלאמית המיסטית והפרסית העתיקה מאמינה בקיומו של מרכז-הר כזה, שנקרא הר "קף", שם נמצאת ציפור הסימורג, שמתה וקמה לתחייה מחדש והיא בעלת הידע והסוד של חיי הנצח.
מצפון להרים נמצאות הערבות של מרכז אסיה, המהוות חלק מרצף הערבות העצום והגדול ביותר בעולם, שנקרא הערבה האירואסיאתית ומשתרע ממישורי הונגריה בלב אירופה ועד למנצ'וריה בצפון מזרח סין. זהו מישור של עשב אינסופי, שעל פניו נדדו שבטי הרועים מצד אחד של העולם לצד השני.
בערבות האינסופיות השמיים נראים יפה יותר מכל מקום אחר. הכוכבים הזוהרים בלילה, העננים והצבעים השונים של השמיים ביום, מספרים סיפור מרתק, למי שיכול לשמוע. האל של המישורים הגדולים בזמן הנדידות של השבטים הטורקיים והמונגוליים נקרא טנגרי, אל השמיים, הצבע שלו היה כחול, וניתן היה לתקשר אתו במקומות מיוחדים באדמה.
מדרום לערבה, היכן שאין הרים, משתרע מדבר קיזילקום, מישורים של חולות שוממים; אלא שהתמזל מזלו של המדבר, ושני נהרות קדושים,[2] האמו-דריה והסיר דריה, חוצים אותו ויוצרים תנאים אידיאליים להתיישבות אדם ולהתפתחותה של תרבות נהר, שיכולה לקדם מפעלי השקָיה גדולים, וויסות של משטר זרימת הנהר וניצול המים שלו.
[1] רצף הרים חשוב נוסף מבחינת המכלול של כדור הארץ הוא האנדים והרי הרוקי, המשתרע מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי, לאורך כל יבשת אמריקה.
[2] האמו-דריה והסיר דריה נקראו בפי הערבים גיחון וסיחון, על שם שניים מנהרות גן העדן.
