לפי המסדר הנקשבנדי ישנם שבעה מאסטרים שעיצבו ופיתחו את הדרך הרוחניות הייחודית שלהם. הראשון הוא שייח’ קג’דוון שחי במאה ה-11, ואשר גילה את סוד הזיכר השקט, והאחרון הוא שייח’ נקשבנד, שעיצב את התורה כדרך הישירה לאלוהים תוך שימת דגש על יסוד השירות. להלן סיפורים הקשורים לכמה מהקדושים הנקשבנדיים, כפי שסוכמו מהאתר שלהם:

שייח’ קג’דוון (Gajadwani) הראשון משבעה

שייח’ קג’דוון נולד בקג’דוון שליד בוכרה, ושם הוא גם קבור. הוא עבר את כל שלבי הלימוד, דרך השריעה אל המאבק הרוחני, והגיע לרמת טוהר גבוהה שגילתה לו את סוד הזיכר השקט. הוא ידוע כשייח’ הניסים, שזרח כמו השמש, מייסד מסורת הקג’דוונים – המאסטרים של מרכז אסיה – שקבעה את שמונת העקרונות הראשונים של הדרך הרוחנית.

קג’דווני הודרך על ידי קידר, עלי ואבו בכר, ולאחר מכן הדריך את נקשבנד בדרך האוויסי (מסירה רוחנית). הוא נפגש עם קידר שליווה אותו, ולמד ממנו את הידע השמימי, שהתווסף לידע הרוחני שלמד מהשייח’ חמדני. יום אחד כשקרא את הקוראן, הגיע לפסוק האומר: “קרא לזה שתומך בך בצניעות, ובסוד לבבותיכם. אכן, הוא אינו אוהב את אלה שעוברים על גבולות הנכון”.

פסוק זה גרם לו לשאול את מורו: “בזיכר שבקול אתה משתמש בלשונך ואנשים אחרים יכולים לראות אותך ולשמוע אותך, בעוד שבזיכר השקט של הלב השטן יכול להאזין לך, מפני שהנביא אומר בחדית’ שלו: “השטן נע בחופשיות בוורידים ובעורקים של בני האדם”. מה אם כן היא המציאות של ‘לקרוא בסוד של הלבבות?’ “

השייח’ ענה: “הו בני, דבר זה חבוי, הוא ידע שמימי, ואני מתפלל שהאל המרומם ישלח אחד מקדושיו לגלות לך את המציאות של סוד זה.”

מאותו הזמן קג’דוון חיכה שהתפילה תתממש. יום אחד הוא פגש את קידר שאמר לו: “בני, יש לי הרשאה מהנביא לגלות ללשונך ולליבך את הזיכר החבוי והמספרים שלו”. הוא ציווה עליו להיות שקוע במים ולהתחיל לומר את הזיכר בליבו. קג’דוון תרגל כל יום עד שהאור השמימי, החוכמה השמימית, אהבת האל והמשיכה של האלוהי, נפתחו לליבו.” (קראו עוד בפרק על העיירה קג’דוון).

שייח’ אמיר קולל (Amir Kulal) השישי משבעה

שייח’ אמיר קולל היה אחד המתאבקים החשובים בזמנו. יום אחד, השייח’ סמסי (Samasi), זה שקדם לו, עצר ליד זירת ההתאבקות והסתכל במתאבקים. אחד התלמידים לא הבין מדוע הוא עושה זאת ובתגובה למחשבתו ענה השייח’ שהוא עושה זאת למען אדם אחד שיהיה גדול בתורה ויהיו לו תלמידים רבים. ברגע שאמר זאת, הרים המתאבק את פניו ומבטיהם הצטלבו. המתאבק (שלימים הפך להיות שייח’ המסדר אמיר קולל) עזב את הזירה והלך אחרי שייח’ סמסי והיה לתלמידו הקרוב ויורשו. במשך עשרים שנה הוא לא עזב את סביבתו. בנוסף להיותו מתאבק היה קולל גם קדר, ולכן שמו אמיר קולל – האמיר של הקדרים.

הוא זה שקידם את האידיאולוגיה של השתתפות הסוּפים בפוליטיקה. המקדש שלו נמצא בכפר סוקר (Sukhor) הנמצא כמה קילומטרים מבוכרה, שהוקם מחדש ב-1998.

שייח’ נקשבנד (Baha’uddin Naqshband) השביעי והגדול מכולם

בהא א-דין נקשבנד נחשב לאב של המסדר. הוא נולד ב-1317 בכפר ליד בוכרה, ומעבר לסיפורים ולאגדות מעט מאוד ידוע על חייו, מפני שאסר על המאמינים לכתוב את מעשיו או אמרותיו. הוא הוכשר לסופיזם על ידי טובי המורים בזמנו. בין השאר כללה תקופת הכשרתו עבודה של שבע שנים כרועה צאן ושבע שנים נוספות כמתקן דרכים. הוא חי בבוכרה ובסמרקנד, אך מת ונקבר בכפר בו נולד (קייסר עריפון).

הוא זה שעיצב סופית את 11 עקרונות המסדר (מוסיף שלושה לאלו של קג’דוון) וייסד את תרגולת הזיכר השקט. היה לו חזון שבו נראו לפניו שישה המאסטרים הקדומים של המסדר, ואחד מהם, קג’דוון, אמר לו שאת הזיכר צריך לעשות בצורה השקטה, בניגוד לאחוות הסוּפיות האחרות.

הוא היה תלמיד של שייח’ סמסי וקיבל את סוד המסדר מהשייח’ קולל. יום אחד, בצעירותו, התפלל אל האל שייתן לו את הכוח לשאת את הקשיים והכאב של אהבתו. למחרת הביט אליו השייח’, כאילו קרא את מחשבותיו, ואמר לו: “בני, אתה צריך לשנות את אופן תפילתך. אמור במקום זאת: אלוהים תן מתענוגותיך למשרת חלש זה. אלוהים לא רוצה שמשרתיו יהיו בקשיים ובכאב, לפעמים הוא מנסה אותם בקשיים, אך אל למשרת לבקש להיות בקשיים, זה חוסר כבוד לאל.”

סיפור אחר מספר שנקשבנד נשאל על ידי האל: “מדוע אתה נכנס לדרך הזאת?”

והוא ענה: “בכדי שכל מה שאני אומר וכל מה שאני רוצה יתקיים.”

האל אמר: “זה לא יכול להיות, כל מה שאנחנו נאמר וכל מה שאנחנו נרצה יתקיים.”

נקשבנד ענה: “אינני יכול לעשות זאת. אני חייב לקבל את הרשות להגיד ולעשות מה שאני רוצה, או שאינני רוצה את הדרך הזאת.”

ואז הוא קיבל תשובה: “כל מה שאנחנו נרצה חייב להיאמר ולהיעשות.”

האל עזב ונקשבנד נשאר לבד למשך 15 יום, עד שהכריע אותו דיכאון עצום. ובכל זאת הוא נשאר בשלו. לבסוף נשמעה בת קול: “הו בהודין, כל מה שתרצה נעניק לך.”

הוא התמלא בשמחה ואמר: “אני רוצה שתינתן לי דרך שתוביל אל כל מי שהולך בה ישירות לנוכחות השמימית.”

אז הוא חווה חיזיון מופלא ושמע קול האומר: “קיבלת את מה שביקשת.”

כך נוצר המסדר הנקשבנדי, שהוא דרך ישירה לאלוהים.

מספר נקשבנד:

“בתחילת מסעי בדרך, פגשתי אוהב של האל. הוא אמר לי: נראה שאתה משלנו.”

אמרתי לו: “אני מקווה שאני משלכם ורוצה להיות חבר שלך.”

יום אחד הוא שאל אותי: “איך אתה מטפל בעצמך?”

אמרתי לו: “אם אני מוצא משהו אני מודה לאל, ואם לא – אני סבלני.”

הוא חייך ואמר: “זה קל. הדרך היא להעמיס את האגו שלך ולבחון אותו. אתה חייב לשמור אותו מאי ציות.”

שמחתי בתשובה זו וביקשתי את עזרתו. הוא ציווה עלי לעזור לנצרכים ולשרת את החלשים ולהניע את ליבם של שבורי הלב, לשמור על צניעות, כניעות וסבלנות.

שמרתי על מצוותיו ובילית הרבה ימים מחיי בצורה זו.

או-אז, הוא ציווה עלי לטפל בחיות, לרפא את מחלותיהן, לנקות את פצעיהן, לעזור להן במציאת צרכיהן. שמרתי את דרך זו עד שהגעתי למצב שבו אם ראיתי חיה ברחוב, עצרתי ופיניתי לה דרך.

או-אז, הוא ציווה עלי לטפל בכלבים בנאמנות ובצניעות ולבקש מהם תמיכה.

הוא אמר לי: “מפני השירות שלך לאחד מהם תגיע לשמחה גדולה.”

עשיתי כמצוותו בתקווה שאמצא את הכלב שדרך השירות לו אמצא שמחה. יום אחד הייתי בחברתו של אחד מהם והרגשתי מצב של שמחה משתלט עלי. התחלתי לבכות לפניו, עד שהוא נפל על גבו והרים את גפיו לשמיים. שמעתי קול עצוב מאוד יוצא ממנו, שגרם לי להרים את ידי בתפילה. התחלתי להגיד “אמין”, בתמיכה בו עד שהוא השתתק. מה שנפתח לפני היה חיזיון שהביא אותי למצב שבו הרגשתי שאני חלק מכל אדם וכל בריאה.

מספר נקשבנד:

יום אחד מצב מפתיע השתלט עלי. שמעתי קול שמימי האומר: “שאל כל מה שאתה רוצה מאתנו.”

אז אמרתי, בצניעות: “הו אללה, תן לי טיפה אחת מהאוקיינוס של חסד וברכה שלך”.

התשובה הייתה: “אתה מבקש מהנדיבות הגדולה שלנו רק טיפה אחת?”

שייח’ נקשבנד אכל רק מחיטה שגידל בעצמו, קצר בעצמו, טחן בעצמו, אפה בעצמו. כל מלומדי התקופה עשו את הדרך לביתו לאכול מלחמו. הוא אמר:

“אחת הדלתות הטובות ביותר לנוכחות של האל היא לאכול עם מודעות. האוכל נותן לגוף כוח, ולאכול עם מודעות נותן לגוף טוהר.”

לפי הנקשבנדיה ישנן שלוש דרכים שבהן מגיעים לידע: הרהור, חיזיון וחשבון. במצב של הרהור המחפש שוכח את הבריאה וזוכר את הבורא. במצב של חיזיון, מגיעה על הלב השראה מהלא-נראה, כשהיא מלווה בשני מצבים – התכווצות והתרחבות: במצב של התכווצות, החיזיון הוא של הוד, ובמצב התרחבות החיזיון הוא של יופי. במצב של חשבון המחפש מעריך כל שעה שעברה ובוחן אם היא בנוכחות שלמה עם האל – או בנוכחות שלמה עם העולם.

מראת הלב

הלב אצל הסוּפים איננו איבר פיזי, אלא איבר רוחני המקשר את האדם עם אלוהיו שנקרא “קלב”. זהו איבר רדום, מעין מראה רוחנית, הקיים אצל כל בני האדם, ומתעורר אצל חלקם. לרוב הוא מכוסה בפיח, אך יש אנשים המצליחים לנקות ולמרק אותו, ואז הוא יכול למלא את תפקידו כראי. איבר רוחני זה מוזכר לראשונה בכתבים של המיסטיקנים הנוצרים הקדומים והגנוסטיים במאה ה-3 לספירה, שמציעים תרגולות רוחניות הדומות לזיכר הסוּפי בדרך לטהר אותו.

הלב הוא מרכז הוויית האדם, המחבר אותו לעולם הרוח, לעולם הארכיטיפים והאיכויות. הוא החלק באדם שלא נפגע מנפילתו ממצב גן העדן ונשאר בטהרתו הראשונית. הלב הינו החלק בנו שקשור לידיעת האמת הקיימת בכל אדם, עמוק-עמוק בתוך עצמו. הוא החלק של האינטואיציה, ולכן הוא זה שיכול להדריך אותנו בדרכנו חזרה אל האל.

ישנו חדית’ מפורסם[1] האומר: “לא השמיים ולא הארץ מכילים אותי, אלא אני מוכל בליבו של משרתי הנאמן”. לדעת את הלב, פירושו לדעת את האלוהים. הלב הטהור משקף את האלוהים, הוא המראָה המשקפת את המציאות האמיתית שקיימת בכל אחד ואחד, ודרכו אנו יכולים לדעת מה נכון ומה לא נכון. ברוב המקרים איננו מחוברים לידיעה זו, משום שליבנו לא נקי. תפקידו של הסוּפי לנקות את ליבו. הסוּפים משתמשים בביטויים “לנקות את הלב”, “למרק את המראה”.

זאת ועוד, כשאלוהים יצר את העולם הוא השתמש במילה “הֱיֵה!”. הוא ציווה ופקד על העולם להיות. כפי שנאמר בקוראן: “אשר רוצה דבר הוא רק מצווה לאמור: ‘הֱיֵה!'” (סורת בשורת האותיות, פסוק 82) והכול נהיה כדברו. פקודה זו כבר הכילה בתוכה את כל אשר היה, הווה ויהיה. ניתן להשוות זאת לד.נ.א. המכיל את כל הקודים של ההתפתחות האנושית וקיים בכל תא מהגוף שלנו. כך גם הפקודה “הֱיֵה!” היא הד.נ.א. הרוחני שלנו, או בלשון הסוּפיוּת, “הטבע המולד” שלנו.

האיבר הרוחני במערכת שלנו שבו נמצאת הפקודה “הֱיֵה!” הוא הלב. הלב הוא ידיעה ישירה של המציאות האמיתית, של מצבו האמיתי של האדם, שבו שורר מצב ה”אמון”.

אלא שהחיים מרחיקים אותנו מ”טבע מוּלד” זה. החיים עורמים עלינו תלי תלים של ידע לא הכרחי, דאגות פרנסה ומטלות יום-יומיות, הדורשות את תשומת לבנו ומרחיקות אותנו מטבענו המולד. הלב נקבר מתחת תלי תלים של “אשפה”, הוא עטוף ומוסתר מפנינו על ידי האגו שלנו, יצרינו, דעות קדומות, אינפורמציה לא הכרחית והשקפת עולם חומרנית ולא נכונה.[2]

תפקידו הראשון של הסוּפי הוא לנקות את הלב, לחדור מבעד לאותן שכבות ולהגיע אל הידיעה האמיתית, אל החיבור האינטואיטיבי, הבלתי אמצעי, אל האמת ואל האהבה.

לפי פרופסור שרה סבירי,[3] לב האדם אחוז בין שתי אצבעותיו של האל, וכך מהפך אותו האל ממצב למצב. על שום התהפכות זו (תקלב) נקרא הלב קלב, ומאחר שההתהפכות איננה תלויה בלב אלא במי שמהפך אותו, נחשב הלב לאיבר פסיבי, המקבל באהבה כל מה שהאל עושה הלב הוא אותו איבר פנימי בהוויה האנושית אשר לו מתגלים – ויש אומרים: אשר בו גנוזים – הסודות האלוהיים. הלב קשור בעבותות בל יינתקו לעולמות העליונים, ובמבנה הקוסמי הוא מקביל לכס האלוהי.

במושג לב אין מתכוונים לפיסת הבשר, אלא למערכת מורכבת של מעגלים קונצנטריים דקים, שדרכם עוברת התודעה המיסטית מהחיצוני אל הפנימי, מהנגלה אל העמוק והנסתר. החלק הפנימי ביותר של הלב נקרא ליבה (לב) או סוד (סיר), והוא היסוד הקשור באופן ישיר ובל-יינתק לאל ולעולמות האלוהיים. ללב יש עיניים ואוזניים ובאמצעותן הוא חוזה ושומע את ההתגלויות האלוהיות. אולם בין איברי חישה פנימיים אלה לבין העולמות העליונים חוצצים מסכי היסח הדעת, ההתקשרויות לענייני העולם הזה, ומעלליהם של הנפש, היצר והשטן. הלב הוא הקוטב הנגדי לנפש המתאווה, הסוררת והמרדנית.

צורת המעבר של ידע רוחני – אוויסי (Uwaisi)

נקשבנד קיבל את הזיכר השקט מהנוכחות הרוחנית של קג’דוון, אותו הוא לא פגש אותו פיזית מפני שחמישה דורות הפרידו ביניהם. בצורה זו של מעבר ידע, נפגשות הרוחות בעולם הנקרא “עולם הרוחות”, הנמצא מעבר למישור החומרי. האפשרות לקבל הדרכה מאדם מת, או מאדם החי שאין מפגש איתו, נקראת “אוויסי”, על שם אדם שחי בזמן חייו של מוחמד וקיבל ממנו את התורה בדרך רוחנית.

אני זוכר מפגש שלי עם אחד השייח’ים הגדולים בירדן. אחד הדברים שהפריעו לי בדרך הסוּפית במהלך השנים היה הצורך המוחלט במורה. הסוּפים אומרים שמי שאין לו שייח’, השטן הוא השייח’ שלו. וזה לא כל כך התאים לתפישתי, ולמען האמת גם לא לזמן המודרני ולאינדבידואליות המערבית.

“האם יש אפשרות ללמוד את הדרך הסופית ללא קשר ישיר עם מורה פיזי, שייח’?” שאלתי, מתכוון בכך למצב של העולם המודרני שבו יש חופש מידע, רשתות חברתיות, ואפשרות תקשורת מרחוק.

“במקרים מסוימים זה אפשרי”, הייתה התשובה, שמה שהיא התכוונה להגיד הוא שהאפשרות לתקשר מרחוק באמצעות טלפון, אינטרנט, וואטסאפ וכו’, מהווה למעשה הרדדה של האפשרות הגבוהה של האדם לתקשר באופן על חושי עם אנשים אחרים, מעין חיקוי מעוות שלה. “יש חוט של כסף שמחבר בינך לבין כל דבר”, אמר רומי. ואכן זה כך, יש אפשרות ללמוד, להבין דברים, להתחבר ולתקשר דרך המחשבה, שהיא חוט שיכול לקשר אותנו לכל דבר.

[1] חדית’ קודסי, אליו מרבים הסוּפים להתייחס.

[2] לא במקרה אומר הפילוסוף הסוּפי אִבּן ערבי, שהאנשים הפשוטים הם הראשונים שיגיעו לגן העדן. ככל שהאדם פשוט יותר, כך הוא קרוב יותר ללבו, ומכאן לאלוהים.

[3] סבירי, אונתולוגיה, עמ 409.

ספרים נוספים מאת זאב בן אריה

כתיבת תגובה