קיימות לפחות שתי חלוקות שונות של הדרך הסוּפית לשבעה שלבים, המובילים מקיום באני האגואיסטי, המצווה והחייתי, אל קיום באני האלוהי והשקט. באופן כללי, הסוּפים מאמינים שיש בנו שלושה חלקים: חלק אחד הוא אלוהי ומלאכי, הבא מהרוח וחוזר אל הרוח; חלק אחר הוא חייתי ופיזי, ולרוב הוא שולט בנו, ולכן נקרא “האני המצווה לרע”; וחלק אמצעי, שהוא חלק האדם שבתוכנו, שרגלו באדמה וראשו בשמיים. זהו החלק שבו מתקיימים המאבק והבחירה החופשית.

המסע הרוחני עובר דרך שבעה שלבים, שהם גם תחנות וגם מצבים (לפי הגדרתם הסוּפית). הטיפולוגיה של חלוקת הדרך לשבעה חלקים שואבת השראתה מהאמונה הפרסית הקדומה בקיום שבעה כוחות טוב ושבעה כוחות רע בעולם (ראו במבוא תרבויות עתיקות), כך שחלק גדול מהמסדרים ששורשיהם במורים ובאזורים דוברי הפרסית, מתארים את שבעת השלבים בצורה הבאה:

  1. חרטה/צמא
  2. יראה
  3. ויתור
  4. עוני/ריקנות
  5. סבלנות
  6. אמון
  7. שביעות רצון

להלן פירוט השלבים:

1. חרטה / צמא

תחושת החרטה או האשמה הינה הצעד והמצב הראשון והעיקרי שגורם לאדם לצאת לדרך הרוחנית. מי שאין לו תחושה ראשונית של אי שביעות רצון מחייו עד כה, מי שלא מתחרט על הַבלוּת חייו, לא יעשה את המאמץ. אבל מה גורם לאדם להרגיש פתאום “לא מרוצה”?

לפי הסוּפים, זהו חסד שמימי שבא להיטיב עם האדם ולכוון אותו לדרך.

לעתים מתואר המצב ההתחלתי במילים: צמא או חוסר, שהם המצב הראשוני של המחפש. הצעד הראשון הוא הכרה בחוסר. הכאב המתעורר במחפש, כתוצאה מההכרה בחוסר, מוביל אותו לחיפוש. כולנו חסרים דבר-מה, את האיחוד האלוהי שפעם היינו חלק ממנו. תחושה זו יכולה להיות מתוארת גם כצמא. בדיוק כפי שאדם משתוקק למים, כך הוא משתוקק לשוב לאלוהיו. תפקידו של הסוּפי לעורר בעצמו את תחושת החוסר הזו.

2. יראה

לאחר שאדם מתחרט על חייו עד כה, ומחליט לצאת לדרך, השלב או המצב הבא שהוא יפגוש הוא הפחד. מכיוון שמייד לאחר שאדם מחליט שהוא רוצה ללכת בדרכי האלוהים, יבוא השטן וינסה לפתות אותו לסטות מהדרך. מייד לאחר שאדם מכריע לצד אחד, מתגלים כל הקשיים וכל השכנועים של הצד השני. זו היא דרכו של העולם וזהו חוק טבע. לכן על הסוּפי בשלב הזה לתרגל הימנעות מהעולם. בהימנעות זו יכולים לעזור המנזרים או המסדרים שהסוּפי מצטרף אליהם. מה שעוזר יותר מכך הוא הפחד או היראה לאבד שוב את הכיוון, להיפרד מאלוהים. הפחד מוביל להצמדות לדרך הנכונה – דרך המישרין.

“מה הוא הפחד הזה שאתה מרגיש?” שואל שאמס את רומי באחד הדיאלוגים ביניהם (מתוך שירי שאמס טבריז).

השאלה נושאת בחובה את התשובה: הפחד הזה הוא הפחד לאבד את אלוהים, והוא פחד טוב שגורם לנו להתקדם בדרך. שאמס שואל את רומי את השאלה בכדי לעזור לו להכיר בפחד הזה, כי רק אז הוא יוכל להמשיך ולהתקדם.

זאת ועוד, ישנו פחד נוסף הקשור להרגשה של נוכחות אלוהים, משהו גדול ועצום שקשה להכיל אותו. זהו סוג של רגש דתי שמתואר גם בדתות האחרות, ומאופיין בלימודי מדעי הדתות כסוג של רגש נומינזי של יראה, שמתוארת גם כ”מסתורין נורא”. רגש זה הוא אחד המאיצים הגדולים לחיי דת, המוציא אדם מהמקום שהוא נמצא בו.

3. ויתור

השלב הבא בדרך הסוּפית הוא שלב הוויתור, שמגיע באופן טבעי לאחר מצב היראה. אדם מחליט לוותר על כל מה שהוא היה קשור אליו, או במילים אחרות, לוותר על האגו שלו.[1]

כל אחד מודע לאמת שכדי להתקדם בחיים, יש לוותר על המקום והמצב שבו נמצאים קודם לכן. אמת זו נכונה גם בדרך הרוחנית. מי שלא יהיה מוכן לוותר, לא יגיע לשום דבר. ויתור איננו נעשה מתוך הכרח אלא מרצון. הבלי העולם הזה מפסיקים לעניין את האדם, הוא נותן להם לנשור כמו עץ בשלכת שמשיר את עליו, בכדי שיוכל להתחדש בעונה הבאה. הישגים שונים ועניינים חומריים מפסיקים להטריד אותו. דעתם של אנשים אחרים מפסיקה לשנות לו. מה שחשוב לו נמצא במקום אחר.

4. עוני

השלב הבא בדרך הסוּפית הוא העוני הרוחני. המונח “עוני” במשמעותו הסוּפית אינו עוני פיזי, אלא בעיקר ריקות, אפסות, תחושת אין, בדרך אל הכיליון של האני. בתחילה יש לוותר על הקיים, על החיים הקודמים, על האגו, ולאחר מכן על הסוּפי להישאר ריק בתוכו.[2] עליו להיות נכון להכיל את מה שיטיל עליו אלוהים, את מה שיגיע אליו מאלוהים. לשמור על ריקות זה לא מצב קל. שמירה על ריקות דורשת פעילות אקטיבית. בסופו של דבר, על הסוּפי להיות כמו צינור חלול שדרכו יוכל השפע האלוהי לזרום לאדמה.

5. סבלנות

בשלב הבא המאמין ניצב בפני תקופת מבחן. נראה כאילו לא קורה דבר, אולם לפעמים, דווקא כשלא קורים דברים, קורה הרבה מאוד. זהו שלב חשוב מאוד, המעיד על האהבה של התלמיד. אם קיימת בתוכו אהבה, הוא יוכל להמתין ולהיות סבלן, בעוד שאם הוא חסר סבלנות – אין בו אהבה. הערך הגבוה של האהבה הוא הסבלנות.

לאחר ההתגלות הראשונית שהייתה למוחמד, שבה ראה לראשונה את הקוראן בהר עראפאת, הוא היה צריך לעבור תקופת “יובש” של שלוש שנים, שבה לא היו לו עוד התגלויות. זו הייתה תקופה שבחנה את סבלנותו. גם בדרך הסוּפית נבחנת סבלנותו של התלמיד, עד כמה הוא מוכן להתמיד במשימה שהוא לקח על עצמו.

6. אמון

בשלב האמון, הדברים אינם נתונים יותר בידי התלמיד עצמו, אלא בידי כוחות שמעבר לו, וכל שנותר לו לעשות זה לא להפריע. הוא משול למריונטה – בובה על חוט, שהכוח המניע שלה הוא האלוהים, כל מה שנותר לו לעשות זה לתת אמון. דוגמא אחת לשלב הזה היא הדימוי הנפוץ אצל הסוּפים של התלמיד כאדם הטובע בים, באוקיינוס של האיחוד, והוא כמו גופה הצפה במים, שהזרם מטלטל אותה לכאן ולכאן. או בדימוי ציורי יותר: כמו גופה בידיו של רוחץ המתים. זהו המצב הרצוי.

‘תווכל’ הינו מושג סוּפי חשוב, שפירושו אמון מוחלט באל. ה’תווכל’ אין פירושו להיות פסיבי, אלא להיות פעיל תוך אמונה שלמה שכל פעולות היום-יום, הכישלונות כמו גם ההצלחות, נעשות בחסדו של האל. זהו ה”אמון” המושלם.

7. שביעות רצון

בשלב האחרון בדרך הסוּפית התלמיד חי לפי שביעות רצונו של האל ולא על פי רצונו הפרטי. דברים נראים עתה הפוך מכפי שנראו לפני כן, כפי שהם קיימים באמת. התלמיד מתאחד עם האל, התאחדות שאיננה נגמרת ב”נירוונה”, אלא בכך שהתלמיד נהיה כלי בידיו של האל למלא את רצונו בעולם הזה. זוהי הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר באסלאם. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא כמובן הדוגמא של מוחמד. במסדרים הסוּפיים השונים יש דגש רב על הנושא של שירות. התלמיד נכחד באל, וכל מה שנותר לו להגיד הוא: “אלוהים, אתה מטרתי ורצונך רצוני”.

[1] הדבר שהכי קשה לאנשים לוותר עליו זה הצרות שלהם (או עצמם).

[2] מזכיר קצת את התורה הבודהיסטית.

ספרים נוספים מאת זאב בן אריה

כתיבת תגובה