אם מתן צידוק לתוקפנות האנושית היא הגורם לכל המלחמות, איך נדע למצוא את הדרך לשלום? כשאנחנו חווים תוקפנות על שלל ביטוייה – טינה, אפליה, קנאה, מרירות וכן הלאה – קשה לדעת כיצד לנהוג. אנחנו יכולים לנסות ליישם את כל העצות הטובות שקיבלנו ושייעצנו לאחרים, אך לרוב זה יהיה חסר תועלת.

על פי המסורת הבודהיסטית, תרופת הנגד לתוקפנות היא סבלנות. כששמעתי על כך לראשונה, התעורר בי עניין מיידי. חשבתי שאם סבלנות היא באמת תרופת נגד לתוקפנות, עלי לתת לזה סיכוי. דרך התהליך שעברתי למדתי מהי סבלנות ומה אינה. אני מבקשת לשתף אתכם בהבנות שלי, ולהזמין אתכם לגלות בעצמכם איך סבלנות יכולה למוסס את נוקשות הלב שגורמת לנו לפגוע זה בזה.

הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא על סבלנות והפסקת הסבל. למדתי שסבלנות היא אמצעי להפחתת הרגשות התוקפניים והכאב הנלווה אליהם. כוונתי היא שכאשר אנחנו חווים תוקפנות – וזה נכון, לדעתי, לגבי כל רגש חזק שהוא – היא מלווה באיכות מפתה שגורמת לנו לרצות לעשות משהו כדי לחוש הקלה. אנחנו חווים חוסר מנוחה, עצבנות וחרדה. תוקפנות מלווה בכאב רב כל כך, שכל מה שאנחנו רוצים זה רק להשתחרר ממנו. זו בדיוק הנקודה שבה אפשר לשנות את גישתנו לחוסר הנוחות הזו ולתרגל סבלנות. אך מה אנחנו נוהגים לעשות? דווקא את מה שמחריף את התוקפנות ואת הסבל – תוקפים ומשיבים מלחמה. מישהו מעליב אותנו, ובתחילה נמצאת שם רכות מסוימת – אם מתַרְגלים סבלנות אפשר אף לאתר אותה – אך לרוב אנחנו כלל לא מודעים לרכות הזו. אנחנו מוצאים את עצמנו מוצפים ברגש לוהט, רועש, פועם ונקמני, בעל איכות מאוד לא סלחנית. כדי להשתחרר מכאב התוקפנות אנחנו יוצרים עוד תוקפנות ועוד כאב באמצעות המילים והמעשים שלנו.

קראתי לאחרונה מכתב מחייל אמריקאי שהיה מוצב בעיראק. הוא כתב על לוחמי האויב, אותם אנשים חדורי שנאה וכאב האורבים באפלה במטרה להרוג חיילים אמריקניים. כשהדבר עולה בידם וגופות חבריו מוטלות מרוסקות, הוא חושב רק על איך לנקום בהם. עם הזמן, הוא וחבריו גילו שגם הם נעשים גברים האורבים באפלה כדי להרוג. וכך הוא כתב, “אנחנו חושבים שאם ננקום בהם ונפרוק את זעמנו נרגיש טוב יותר, אבל זה לא עובד. הכאב שלנו רק הולך וגדל.”

אותו חייל גילה אמת עמוקה בתוך זוועות המלחמה: אם רצוננו להפחית את הסבל, הצעד הראשון הוא להבין שלא יעזור אם נמשיך את מעגל האלימות. זה לא מביא את ההקלה המיוחלת לאיש מאיתנו, ואף לא את האושר. גם אם אין לנו שליטה על הנסיבות החיצוניות, אנחנו תמיד יכולים לשנות את זווית הראייה שלנו ולמוסס את השנאה שמרעילה את נפשנו.

כאשר אתם מרגישים כמו חבית של דינמיט העומדת להתפוצץ, סבלנות פירושה להאט בנקודה זו – פשוט לעצור – במקום להגיב מיד כפי שאתם רגילים. הימנעו מפעולה, הפסיקו את הדיבור הפנימי והתחברו לנקודה הרכה בתוככם, אך עם זאת הֱיו כנים לחלוטין עם עצמכם לגבי הרגשות שלכם. אין מדובר כאן בהדחקה; לסבלנות אין כל קשר להדחקה, אך יש לה בהחלט קשר למערכת יחסים עדינה וכנה עם עצמכם. אם תמתינו ולא תאפשרו למחשבות ללבות את הכעס, תוכלו להיות כנים מאוד עם עצמכם בדבר הנקמה שאתם מייחלים לה, ועם זאת המשיכו לקטוע את הסיפור המייסר שאתם מספרים לעצמכם, ורק הֱיו עם הפגיעות שמתחתיו. לאותם רגשי תסכול, אי-נעימות ופגיעות אין כל מוצקות. על אף הכאב, חכו, קבלו בסבלנות את העינוי ואת חסר הנחת, פירוש הדבר למצוא מנוחה “עם האנרגיה הבוערת ועם הידיעה שזו הדרך ועד הידיעה שזו הדרך היחידה למצוא שלום לעצמכם או לעולם.

סבלנות מכילה איכויות של כנות ושל הבלגה. גם אם מתרחשת בכם תגובה פנימית, אל תפעלו באופן אוטומטי, המנעו מתגובה שמקורה בדפוסים הרגילים שלכם. הניחו לכל המילים, הֱיו שם רק עם החוויה העירומה.

איכות נוספת של סבלנות הוא חוסר פחד. אם רוצים לתרגל סבלנות שתביא קץ לסבל ולתוקפנות, יש לטפח חוסר פחד, שהוא גם חמלה ואומץ. בנקודה זו אתם מכירים את הכעס ויודעים באיזו קלות הוא מזין אלימות מילולית ופיזית. אתם כבר יודעים – לפני שפעלתם – מהן התוצאות שהכעס שלכם עשוי לגרום. אל תדחיקו דבר, פשוט היו שם עם האנרגיה העירומה והפועמת הזו, עם תחושת התוקפנות והכעס. הייתם שם פעמים רבות בעבר, ואתם כבר יודעים שאם תגיבו זה רק יגרום לכאב נוסף. קל להיסחף אחר התשוקה לומר דבר מה מרושע, להחזיר מכה, להתלונן ולתקוף, אך עם הזמן תבינו שפעולות כאלה רק מלבות את האלימות במקום להפחית אותה. במקום זאת היו סבלניים עם עצמכם, וזה דורש עדינות ואומץ של חוסר פחד.

פיתוח סבלנות וחוסר פחד פירושו ללמוד לשבת במנוחה עם המצוקה ואי-הנוחות, בדומה לדהירה על גבי סוס פראי או נמר שיכול לטרוף אותנו. כאשר מתמידים בתהליך הזה, לומדים דבר מעניין מאוד: אין כל מוצא לרגשות הלא נוחים הללו. המוצא שאנחנו מבקשים נובע מאי-הבנה עצומה – מן המחשבה שהכול יכול להיות בטוח וצפוי מראש. קיימת התעלמות בסיסית ביחס האמת על הארעיות, לגבי טבעום החומק וחסר הבסיס של הדברים כולם. כל רגש בעל אנרגיה עזה גורם לנו לחוות אי-נוחות קיצונית, עד שהעניינים מסתדרים בדרך בטוחה ומנחמת כלשהי, בין אם במובן של ה”כן” או במובן של ה”לא”, בין אם באופן ה”טוב” או ה”רע”. אנחנו משתוקקים לדבר מה שניתן לאחוז בו.

אלא שתרגול של סבלנות לא מעניק לנו דבר להיאחז בו. למעשה, הדרך הבודהיסטית באופן כללי לא מאפשרת לנו להיאחז בדבר. בעבודה עם סבלנות וחוסר פחד לומדים לקבל בסבלנות את העובדה שלא רק אנחנו, אלא כל מי שנולד ומת, כל בני המין האנושי, משתוקקים באופן טבעי להיפטר מהאנרגיה המתוחה והקודרת הזו. אלא שזה לא אפשרי. כל פתרון הוא זמני בלבד, ובסופו של דבר יביא לסבל נוסף. אנחנו מגלים ששמחה, אושר, שקט פנימי, הרמוניה עם עצמנו ועם העולם, שאלה נובעים מהיכולת שלנו לשבת בדממה וברוגע עם אותה אנרגיה קודרת בשעה שהיא מופיעה, משתנה וחולפת. היא לעולם לא מתגבשת למשהו מוצק. אנחנו נשארים באמצע. הדרך להתחבר עם הרכות הטבועה בלבנו האמיתי היא לשבת בשקט ובסבלנות עם סוג האנרגיה הזה שאין לו צורה. אל לנו לשפוט את עצמנו ולו לרגע אם איננו מצליחים בכך, כיוון שאנחנו יצורים אנושיים רגילים בתכלית; הדבר היחיד והייחודי בנו הוא האומץ שלנו להיכנס לעומק המקומות הללו ולחשוף את מה שקיים מתחת לתגובות המותנות שלנו, תגובות שבאמצעותן אנחנו מנסים לייצר קרקע מוצקה מתחת לרגלינו.

סבלנות היא תרגול תומך מאוד ואפילו קסום. זו דרך לשינוי מוחלט של ההרגל האנושי הבסיסי לפתור דברים על ידי בחירה בצד זה או אחר ובתיוגם כ”טובים” או “רעים”. זו דרך לפתח חוסר פחד, לבוא במגע עם זרעי המלחמה וזרעי השלום היציב, ולהחליט את אילו מהם נרצה להזין.

סבלנות הולכת בד בבד עם סקרנות. “מי אני?” מי אני ברמת הדפוסים הנוירוטיים שלי? מי אני מעבר ללידה ומוות? אם אתם רוצים לדעת מי אתם, עליכם להיות סקרנים. הנתיב הזה הוא מסע של התבוננות עצמית ושל הסתכלות עמוקה יותר בלב ובתודעה. תרגולי המדיטציה מציעים לנו דרך להתבונן, וסבלנות היא מרכיב חיוני בהתבוננות הזו. תוקפנות, לעומת זאת, מונעת מאיתנו לראות את הדברים בבהירות. כמו להניח מכסה הדוק על הסקרנות שלנו. תוקפנות היא אנרגיה החותרת לפתור את הבעיה באמצעות  דפוס מוצק, מקובע ונוקשה, שיש בו תמיד מנצחים ומפסידים. במצב שכזה אין מקום לסקרנות או לפליאה.

אם אתם כבר נמצאים במסע התבוננות פנימית, במוקדם או במאוחר תגיעו למקום שכל מי שנמצא בדרך הרוחנית מגיע אליו. בהדרגה תכירו בכך שאתם נמצאים שם רוב הזמן, ותבינו שניתנת לכם האפשרות לבחור: לפתוח או לסגור, להיאחז או להרפות, להתכווץ או להתרכך, להתאפק או להתפרץ. הבחירה הזו מוצגת בפניכם פעם אחר פעם.

כל אחד מאיתנו בוודאי גילה שמאחורי כל סוג של התנגדות ומתח – וללא ספק מאחורי תוקפנות וקנאה ומתח – מסתתרת נקודה רכה שאנחנו מנסים להגן עליה. כשאנחנו נפגעים, בלי משים אנחנו מתבצרים בשריוננו הישן והמוכר. כך שיש לנו אפשרות להרפות מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולהתחבר לנקודה הרכה או להתעקש להיאחז בסיפור ולהמשיך את הסבל.

נדרש אורך רוח אפילו לגלות סקרנות והתבוננות פנימית. כשאנחנו מבינים שיש לנו אפשרות בחירה, נדרשת מאיתנו אף מידה רבה יותר של סבלנות כדי לשהות עם התחושה המתוחה. “לא לדרדר עוד את המצב כתגובה אוטומטית של הימלטות או הינעלות.”. הצורך הלא-רצוני שלנו בקרקע מוצקה מלווה לרוב בפחד. אנחנו מרגישים כביכול הרפיה לתוך האנרגיה הזאת תגרום לנו למות, או תגרום למשהו למות. זה נכון, אם נרפה משהו אכן ימות, אבל נרוויח מזה במידה עצומה.

גיליתי שבתוך סבלנות יש גם חוש הומור ומשחקיות. זו אי-הבנה לחשוב על סבלנות כעל כוח סבל, כעל עמידה בחירוק שיניים. כוח סבל כרוך בסוג של דיכוי והדחקה או בניסיון לעמוד בסטנדרטים של שלמות. במקום זאת מאוד יעיל לצחוק על חוסר השלמות של עצמנו. סבלנות היא מילה נרדפת לעדינות ולחמלה. אנחנו יכולים ללמוד לפתח סבלנות, חמלה והומור כלפי פגמינו ומגבלותינו, ולקבל את עצמנו גם כשאיננו מצליחים לחיות על פי האידיאלים הגבוהים שלנו. מישהו אמר פעם, “תנמיכו את הסטנדרטים שלכם ותירגעו עם מה שיש.” זאת סיסמה לסבלנות.

בבודהיזם הטיבטי יש לימוד לפיתוח חמלה שנקרא אימון התודעה, או לוג’ונג. אחד מפתגמי הלוג’ונג הוא, “כשמופיעות כל אחת משתי ההתרחשויות – נהג בסבלנות.” המשמעות היא שאם המצב מכאיב, היו סבלניים, ואם המצב מהנה, היו סבלניים. זו נקודה מעניינת. בדרך כלל אנחנו פועלים כל הזמן; בין אם זה כאב או עונג, אנחנו רוצים לעשות עם האנרגיה הזאת משהו. כך שאפשר להיות סבלניים גם כשהכול נפלא וטוב, לא חייבים למלא את המרחב הזה בצעידה של קילומטרים רבים, ביציאה לשופינג, בפטפוט או בפעילות אימפולסיבית אחרת.

אחזור ואדגיש שהדבר שעלינו לגלות כלפיו את הסבלנות הרבה ביותר הוא הייאוש שלנו להצליח בכל זאת. כדי שתרגול של סבלנות יביא לקץ הסבל ויתפתח לסקרנות ולחוסר פחד, עלינו להיות סבלניים עם עצמנו בדיוק כפי שאנחנו.

פתגם לוג’ונג אחר אומר, “אחד בהתחלה ואחד בסוף.” כשקמים בבוקר אפשר להתחיל את היום בשאיפה, כמו “היום אנסה כמיטב יכולתי לתרגל סבלנות.” בסוף היום אפשר לחשוב בחמלה על אירועי היום ולקבל בסבלנות את זה שגילינו שבשמונה השעות האחרונות – או בעשרים הדקות האחרונות – “הייתי חסר סבלנות ותוקפני כפי שאני מאז שאני זוכר את עצמי; נסחפתי בעקבות הגירוי, כמו תמיד.”  

הדרך לשלום תלויה ביכולת שלנו לקבל בסבלנות את העובדה שכל אחד מאיתנו עושה טעויות. זה חשוב יותר מאשר לעשות את הדברים נכון. כל התהליך הזה יכול לעבוד רק אם תהיו מוכנים להיות רכים וסלחניים כלפי עצמכם בתרגול של סבלנות. כמו בכל הלימוד הבודהיסטי, אין פה אפשרות לנצח, ואין גם אפשרות להפסיד. אל תאמרו, “ממילא לא אצליח, מה הטעם לנסות.” זה כאילו שאי אפשר להצליח ובכל זאת מנסים. למרבה הפלא, זה עושה משהו. זה גורם לכם להעריך את עצמכם ואת האחרים. זה יוצר יותר חמימות בעולם. אתם מביטים דרך עיניכם ורואים את עצמכם בכל מקום שתלכו – משתקפים בכל האנשים שמחריפים את סבלם בדיוק כמוכם. אתם גם מבחינים באנשים שמנסים לעבוד עם עצמם בדיוק כמוכם, והם מעניקים לכם במתנה את חוסר הפחד שלהם. אתם מתחילים להוקיר כל מחוות אומץ לב הכי קטנה של אחרים, כי אתם יודעים שזה לא קל. האומץ שלהם מעצים את אמונכם בטוב הבסיסי שלכם ושל שאר האנשים בעולם – כולנו רוצים רק לחיות באושר ולא בסבל.

תרגול של שלום מאת פמה צ’ודרון

לפרק הראשון| לפרק השלישי | לפרק הרביעי | לפרק החמישי | לפרק השישי

 

 

סגירת תפריט
×

עגלת קניות