ישנה מילה בטיבטית שמצביעה על המניע העמוק לתוקפנות, וגם על המניע העמוק להשתוקקות. היא מתארת חוויה מוכרת שנמצאת בשורש כל מחלוקת, אכזריות, דיכוי וחמדנות. המילה היא שֶׁנְפָּה. נהוג לתרגם אותה כ”היאחזות”, אלא שזה לא מבטא את המשמעות המלאה של המילה. אני חושבת על שנפה כעל “היתפסות בקרס”. הגדרה נוספת, שבה משתמש דזיגר קונגטרול רינפושה, היא “מטען” – המטען שמתחת למחשבות, למילים ולמעשים שלנו, המטען שמתחת ל”מוצא חן בעיני” ו”לא מוצא חן בעיני”. הנה דוגמה יומיומית: מישהו מעביר עליכם ביקורת. הוא מבקר את עבודתכם, את המראה שלכם או את ילדכם. ברגעים כאלה, מהי ההרגשה? אתם מכירים את הטעם ואת הריח של זה, כאילו התחושה הזאת היתה שם מאז ומתמיד. התחושה הדביקה הזו נקראת שנפה, והוא מלווה בדחף מפתה מאוד לפעול, לעשות דבר מה. מישהו אומר לכם משהו לא נעים ומיד נוצרת בכם תנועה פנימית. נולדת התכווצות שהופכת למחשבה מאשימה כלפי אותו אדם, לרצון להשיב לו כגמולו או לרגש אשמה קצת. ואז אתם אומרים או עושים משהו. המטען שנמצא מתחת לכיווץ, מתחת לדחף להגיב, מתחת לסיפור או לפעולה, הוא שנפה.

אפשר ממש להרגיש איך שנפה נוצרת. זו תחושה שאפשר לזהות בקלות; אפילו כתם על הסוודר החדש שלכם יכול לחולל זאת. מישהו מסתכל בכם בצורה מסוימת, אתם שומעים שיר מסוים, נכנסים לחדר כלשהו ו-בום. נתפסתם. קשה לתאר את האיכות הזו, אבל כולם מכירים אותה.

כעת, אם תופסים את השנפה בשלב מוקדם מספיק, יש בכך תועלת. אפשר להכיר בכך שזה קורה ומושך אותנו; לחוש בגירוי, בדחף, בצורך להגיב. זה כמו לחוש בהשתוקקות לגרד עקיצה – השתוקקות שקשה לעמוד בפניה. ובכל זאת, אפשר לתרגל סבלנות לתחושת העצבנות וחוסר הנוחות הזאת, ולהבליג.

ברגעים כאלה אפשר להתחבר עם חוסר הביטחון שקיים ביסוד החוויה האנושית, חוסר ביטחון שטבוע בעצם קיומנו בעולם לא-יציב ומשתנה. כל עוד ההתניה וההזדקקות להיאחז במשהו, תמיד יישמע ברקע איזה טרטור של חוסר נוחות ואי-שקט. אנחנו רוצים הקלה מתחושת אי-השקט הזאת, כך שכאשר נוכחת שנפה אנחנו עוברים לטייס אוטומטי: ללא שהייה, אנחנו מגיבים לדחף ונסחפים איתו.  

בדרך כלל איננו תופסים את שנפה בשלב מוקדם. איננו מודעים לכיווץ אלא לאחר שכבר נענינו לדחף המותנה להתגרד. למעשה, הריסון העצמי הזה מכביד עלינו כמו כותונת משוגעים ואנחנו נאבקים בו, אלא אם כן אנחנו משנים את הגישה שלנו כלפיו והופכים אותו לידידותי ומיטיב בעבורנו.

הדרך הטובה ביותר לפתח יכולת להישאר בנוכחות מלאה עם שנפה בשילוב חמלה אוהבת היא מדיטציה. זה המקום שבו אפשר להתאמן באי-היסחפות. מדיטציה מלמדת אותנו להיפתח ולהירגע עם כל מה שעולה, בלי לבחור. היא מלמדת אותנו לחוות באופן מלא את האי-נוחות ואת הדחפים ולקטוע את המומנטום שלרוב מופעל בעקבותיהם. זה נעשה על ידי הפסקת הנדודים בעקבות המחשבות והחזרה הנשנית  לרגע ההווה. אנחנו מתאמנים בישיבה שקטה עם העקצוץ של שנפה ועם הכמיהה שלנו להתגרד. את הסיפורים שעולים בנו אנחנו מציינים כ”חשיבה” ונותנים להם להתמוסס, ואז חוזרים ל”כאן ועכשיו”, גם אם ה”עכשיו” הזה לא נעים כל כך. כך אנחנו לומדים להיות סבלניים ולקטוע את פעולת השרשרת של ההרגלים, אחרת הם ינהלו את חיינו.

אפשר גם להתחיל להבחין בשנפה אצל אנשים אחרים. אתם מדברים עם חֲבֵרה. רגע אחד פניה פתוחים והיא מקשיבה, וברגע הבא המבט שלה מזדגג או שיש מתח בהבעה שלה. מה שאתם רואים זה השנפה שלה, וסביר להניח שהיא לא מודעת לזה. כאשר שלום הוא הדבר שאתם חותרים אליו, האבחנה הזאת היא רבת חשיבות.

אתם יכולים להמשיך בשיחה, אך כעת עם סוג של חוכמה מולדת הנקראת פְּרָאגְ’נָה, שהיא ראייה צלולה של המתרחש. בלי להתערפל מהסיפור של עצמכם או לנסות להיאחז בקרקע מוצקה כלשהי, פשוט זַהו את השנפה של החֲבֵרה שלכם ותרגלו סבלנות. אפשרו מרחב. יש בכם החוכמה המולדת כדי להבין שכאשר אתם מדברים עם עמיתים לעבודה או מנסים להבהיר נקודה מסוימת לילדכם או לבן הזוג שלכם, דבר לא יצליח לחדור אליהם עכשיו, כי זה עתה הם נתפסו בקרס.

כך שבעזרת זיהוי נכון של המתרחש אפשר לקטוע את התוקפנות ואת ההשתוקקות שלנו ושל האחרים בעודה באיבה. ככל שנעשה זאת יותר, כך החוכמה שלנו תהיה חזקה יותר משנפה. לזה לבדו יש כוח לעצור את תגובת השרשרת. דרך אחת לעשות זאת היא למקד את המודעות בנשימה ולחזק את היכולת להיות שם בפתיחות ובסקרנות. אפשר גם לשנות את אופן הדיבור בנקודה הזו ולשאול, “מה את מרגישה ביחס למה שאמרתי?” בת השיח שלכם עשויה לענות בקצרה, “זה בסדר. אין בעיה.” אבל אתם כבר יודעים מספיק כדי לנהוג בסבלנות, ואולי גם תאמרו משהו מרוכך כמו, “בואי נדבר על זה שוב מאוחר יותר,” מתוך הבנה שאפילו מילים פשוטות כאלה יכולות למנוע מלחמה בין שני בני אדם.

התרגול שלנו הוא לזהות שאנחנו במתח, שאנחנו נתפסים בקרס, שאנחנו יוצאים מאיזון. ככל שנאתר את השנפה מוקדם יותר, כך יהיה לנו קל יותר לעבוד איתה; אבל גם אם נאתר אותה כאשר יצאנו כבר מאיזון, זה מספיק טוב.

לפעמים צריך אפילו לעבור את כל המסלול וליצור מהומה. הדחף הוא כה חזק, הקרס כה חד, ההרגל כה מותנה, שלפעמים איננו יכולים לעשות דבר.

אך מה שאפשר תמיד לעשות אחרי שזה כבר קרה, הוא לשחזר את הסיפור ולשקף אותו לעצמכם. אולי תוכלו להיזכר בתחושת חוסר האיזון ולהתחבר אליה. אפשר לחוות מחדש שנפה בצורה חיה מאוד, מבלי לברוח ממנו. זה יעיל מאוד.

אפשר לחשוב על התהליך הזה דרך ארבע פעולות: לזהות את השנפה, להימנע מן הגירוד, להירגע עם הדחף שמונח בבסיס הרצון להתגרד, ואז להחליט לקטוע את רצף המומנטום, כעת ולכל החיים. מה קורה אם לא נענים לתגובה המותנית? נשארים עם האנרגיה שמונחת בבסיסה. לאט ובהדרגה לומדים להירגע לתוך הרגע המעורער והארעי הזה, ואז מחליטים לעשות כמיטב יכולתנו להמשיך ולתרגל את הדרך הזו.

ראיתי פעם סרט מצויר על שלושה דגים ששחו מסביב לקרס. אחד הדגים אומר לשניים האחרים, “כל הסוד הוא אי-היאחזות.” זוהי בדיחת שנפה: הסוד הוא לא להיתפס בקרס. אם נוכל למצוא מנוחה במקום שבו הגירוי חזק, תהיה לנו פרספקטיבה רחבה יותר לגבי המתרחש. אנחנו עשויים לראות שיש אינספור סוגים של עקצוצים ואינסוף דרכים להתגרד, אבל העניין כולו נקרא שנפה.

 

תרגול של שלום מאת פמה צ’ודרון

לפרק הראשון|לפרק השני |  לפרק הרביעי | לפרק החמישי | לפרק השישי

 

כתיבת תגובה