בספר זה סקרתי את נושא השלום ברובד האישי, ברמת העבודה הרגשית והמחשבתית הזמינה לכל אחד מאיתנו. ברצוני להבהיר ולהדגיש שלעבודה ברובד האישי של התודעה והלב יש השפעה על עתיד כדור הארץ כולו.

על פי הפירוש הפשוט ביותר של המושג הבודהיסטי “קארמה”, כל רגע בזמן – בין אם בחיינו האישיים או בחיינו יחד בעולם – הוא תולדה של פעולותינו הקודמות. לפי תפיסה זו, מה שאנחנו חווים בהווה הוא תוצאה של זרעים שזרענו במשך מאות שנים במסלולי גלגולי חיים רבים. חייכם היום הם תוצאה של זרעים שזרעתם אתמול. לזרעים שזרעה ארצות הברית בשנה האחרונה, בחמש השנים האחרונות, בחמישים או במאה השנים האחרונות – יש השפעה על העולם ברגע זה ממש. ולא רק לזרעים של ארצות הברית, אלא גם לזרעים שזרעו כל המדינות המעורבות במצבו של העולם כיום, שהוא מלא מצוקה וכאב. הזרעים הללו נזרעו על ידינו במשך זמן רב.

אני יודעת שרבים מאיתנו כבר מיואשים מן האפשרות שכל זה יוכל אי פעם לחזור לתקנו. המסר של ספר זה הוא שהתיקון חייב להתרחש ברמה האישית, משום שאף כי זמנים סוערים אלה הם תולדה של זרעים שנזרעו ונקצרו על ידי מדינות שלמות, אותן מדינות מורכבות ממיליוני אנשים שרוצים, ממש כמונו, לחיות באושר.

כך שכל מה שנעשה היום, מחר ובכל יום מימי חיינו, יזרע את זרעי העתיד שלנו בגלגול הזה ואת זרעי העתיד של הפלנטה הזו. לפי האמונה הבודהיסטית, זרעי המעשים שלנו בהווה יניבו פירות בעוד מאות שנים. זה נראה אולי בלתי אפשרי לחכות זמן רב כל כך, אך אם תחשבו במונחים של זריעת זרעים למען עתידם של ילדיכם, נכדיכם ונכדי-נכדיכם, זה עשוי להיות מציאותי ומיידי יותר בעבורכם. אף על פי כן, שינוי במצב התוקפנות הגואה בעולם תלוי בדרך שבה נעבוד עם עצמנו היום.

לא מזמן קראתי מאמר ובו ציטוט מאת הוגה הדעות המדיני הגרמני, רודולף בארו. הוא כתב, “כשתרבות ישנה גוססת, תרבות חדשה נוצרת על ידי אלה שאינם מפחדים להיות לא בטוחים.”

אני מניחה שיהיו כאלה שישאלו האם תרבות ישנה גוססת כעת. ברור לי שאנחנו חיים בזמנים של שינויים גדולים, בתקופת מעבר חשובה בעולם, ורבים מאיתנו מודאגים מהכיוון שאליו מועדות פנינו. הציטוט הזה מציע רעיון מעניין, שהתרבות החדשה תיווצר על ידי אלה שאינם מפחדים להיות לא בטוחים. אחד מספריו של הסופר והמורה אלן ווטס נקרא “The Wisdom of Insecurity“, “חכמת חוסר הביטחון” המשפט של בארו מצביע עבורנו על הכיוון הזה.

אפשר לחשוב על חוסר ביטחון כעל רגע בזמן שאנו חווים בחיינו שוב ושוב. לתחושה כזאת, בין אם היא צצה פתאום באמצע הלילה ובין אם היא קבועה, יש איכות חסרת יציבות ונטולת צורה. כפי שכבר ציינתי, הלימוד הבודהיסטי מצביע על כך שחוסר ביטחון מסוג זה יכול לשמש כנתיב ישיר לחופש, אם רק נוכל לעצור את תגובת השרשרת של תוקפנות וסבל.

אפשר לחשוב על חוסר היציבות ועל הפתיחות שיש בחוסר ביטחון כעל הזדמנות הניתנת לנו שוב ושוב לבחור בחלופה חדשה ורעננה. כל הזמן קורים לנו דברים שפותחים את המרחב הזה – מרחב עצום ורחב, בל יתואר, נטול דעות קדומות וחסר פניוּת הוא בלתי ניתן לביטוי וטוב ונכון במהותו. זה כמו השמיים. בכל פעם שאתם במצוקה או חשים אי-נוחות, בכל פעם שאתם לכודים או לא יודעים מה לעשות, אתם יכולים למצוא מקום כלשהו שבו תוכלו להביט בשמיים ולחוות סוג של רעננות – חופשיה מתקווה ומפחד, חופשיה ממשוא פנים או מדעה קדומה, רק פתוחה לחלוטין. חוויה זו נגישה עבורנו כל הזמן. מרחב זה מחלחל לכל דבר ולכל רגע בחיינו.

אפשר לומר שהיכולת לשהות במרחב העצום והפשוט הזה באופן מתמיד ומתמשך, הוא תיאור של המצב הער או המואר. אך אפילו לאנשים כמוכם וכמוני חוויה זו נגישה כל הזמן. אנחנו חווים זאת באופן ישיר בכל פעם שאנחנו מלאי פליאה, בכל פעם שאנחנו חשים יראת כבוד ובכל פעם שאוחזת בנו תחושת הלם או זעזוע פתאומי. לדוגמה, אתם חוצים את הרחוב ומישהו צועק קללה לעברכם. לפני שתגובת השרשרת מתחילה, לפני שתוקפנות או דפוס מורגל כלשהו נכנסים לפעולה, יש הלם ויש מרחב פתוח. ישנה רק העובדה שמשהו זה עתה הימם אתכם, מישהו זה עתה העליב אתכם, הקרקע זה עתה נשמטה מתחת לרגליכם. לפני שתנסו לשוב לאדמה מוצקה באמצעות הדפוס המותנה של תגובת השרשרת שלכם, עצרו ונשמו עמוק פנימה והחוצה. לעולם אל תמעיטו מערכה של העצירה הפשוטה הזאת.  

אני מתרגלת את זה בכל פעם שהשטיח נמשך מתחת לרגלַי, בכל פעם שהקרקע רועדת, בין אם רגשותַי נפגעים או שמתרחש זעזוע פתאומי ועולה הפאניקה. בכל פעם שמשהו פורט על מיתר הכאב הזה, אני מתרגלת עצירה, כי אני יודעת שהרגע הזה רב ערך. זו ההנחיה שניתנה לי, וזה מה שאני מציעה לכם בספר זה. אם נעצור וננשום פנימה והחוצה, נוכל להתנסות בחוויה של נוכחות על-זמנית, של חכמה וחסד לאין שיעור שהם חלק מהתודעה של עצמנו. נוכל להביט בעולם דרך עיניים רעננות. בעצירה זו – שהיא חפה מכל דעה קדומה, נקייה מכל מחשבה, עצירה שזה עתה ניתנה לנו על מגש של כסף על ידי האדם שהעליב אותנו – אנחנו יכולים להירגע ולהיפתח. הכאב שספגנו מאותו זעזוע מוכר, יכול להוביל אותנו לדרך חיים חדשה.

כל התוקפנות שבדיבור ובפעולות שלנו, מתחילה בתודעה. היא מתחילה כשאנחנו מגיבים לגירוי, כשאנחנו נתפסים בקרס. זהו רגע האמת בעבור אותם אנשים שרוצים להפסיק להשקות את זרעי הכעס והדעה הקדומה. כשאנחנו חווים אי-נוחות בחיינו, במקום להשקות אוטומטית את זרעי התוקפנות הללו, אנחנו יכולים להעלות אותם באש.

לעיתים קרובות תהיתי מדוע כשאני נתפסת בקרס – כשאני כועסת, למשל – ואני נושמת עם חוסר הנוחות במקום להגיב, אני מרגישה כאילו אני יושבת בלִבה של אש בוערת. שאלתי על כך את קונגטרול רינפושה. הוא אמר, ” בכך שאינך עושה את הדבר שאת מורגלת לעשות, את שורפת את זרעי התוקפנות”. אם כל אחד יעבוד עם עצמו בדרך זו, לא יהיה זה דבר של מה בכך. זאת הזדמנות שניתנת לנו לא רק להתחבר עם החסד שבלבנו ובתודעתנו, אלא גם למוסס את התוקפנות בעולם.

מישהו שאל אותי פעם, “איך עשוי להרגיש אדם שכבר שרף את כל הזרעים האלה, שאין בו עוד תוקפנות?” השואל חשב שאדם כזה עשוי להיות די משעמם, נטול עסיסיות, חסר תשוקה. עניתי, שאינני יכולה לדעת מתוך התנסות אישית, אני יכולה לדמיין שיהיה זה נפלא להיות במחיצת אדם כזה. מי שמוסס את התוקפנות שלו, אחרים יוכלו להיות בקרבתו בלי לחשוש שמא יאמרו דבר מה שיפגע בו. הוא יהיה אדם נגיש ואותנטי. כל האנשים המוארים שהכרתי הם מלאי הומור, סקרנים ולא מאוימים מדבר. הם נכנסים למצבים בעיניים ובלב פתוחים לרווחה. יש להם תשוקה אמיתית לחיים במקום תשוקה לתוקפנות, ונראה שהם לא מפחדים להיות לא בטוחים.

כדי לשנות את ההרגלים שלנו ולשרוף את זרעי התוקפנות עלינו לפתח תשוקה למה שאני קוראת חוסר יציבות חיובי או חוסר ביטחון חיובי. בדרך כלל, כמובן, אנחנו רוצים להתרחק מהתחושה הלא נוחה הזאת. זה פשוט נראה הגיוני לרצות לעשות כך, וזה היה יכול להיות הגיוני, אלא שוודאי שמתם לב לעובדה שזה לא באמת עובד. ניסינו תמיד להשיג נוחות באותן דרכים ישנות, וזה לא הפחית את התוקפנות, את החרדה ואת הכעס שלנו. עלינו לפתח תשוקה לחוסר היציבות; להיות סקרנים ולהסכים לעצור ולשהות במרחב של חוסר הביטחון. 

אחת השיטות לעשות זאת היא שכאשר אתם נתפסים בקרס, אל תחצינו את התגובה שלכם ואל תדחיקו אותה, אלא רק הניחו לחוויה לחדור אל תוך לבכם. אפשרות נוספת היא פשוט לעצור ולנשום עמוק פנימה והחוצה, בידיעה שהרגע הזה הוא זמני, משתנה וחולף. חוסר הביטחון שאתם חווים הוא לא מונוליתי. הוא לא מוצק, הוא חמקמק והוא חולף. אתם יכולים לנשום איתו, להירגע איתו ולתת לו לחלוף דרככם.

שאלתי לאחרונה את קונגטרול רינפושה, “רינפושה, חיית במערב זה זמן מה, ואתה מכיר היטב אנשים מערביים. מה העצה הטובה ביותר שאתה יכול לתת לנו?” והוא השיב, “אני חושב שהדבר החשוב ביותר שעל אנשים מערביים להבין הוא שהם לא אשמים. למרות שאנחנו עושים הרבה טעויות ועלולים לפשל בכל מיני דרכים, כל זה משתנה, חולף וארעי. בבסיסם, הלב והתודעה שלנו נקיים מאשמה. הם מלאי תום”.

כך שבכל רגע שבו אתם חשים אשמה, חוסר ביטחון ודאגה, אם רק תעצרו, תניחו לכל המילים ותנשמו עמוק ובאיטיות, כל הדרמה הזאת תירגע ותתבהר. אם תוכלו להישאר נוכחים במרחב הלא-נוח אך הארעי הזה, תבינו שכל הפניית האשמה לעבר אנשים אחרים נובעת פשוט מחוסר היכולת להישאר נוכחים.

אם אתם רוצים שישרור שלום – שלום פנימי או שלום בעולם – הרי לכם הנחיה תמציתית: הישארו עם הכיווץ הראשוני ואל תגיבו. ‘שימרו את זה פשוט’.

והנה עוד מרכיב חיוני: חמלה. התאמנו בפשטות בהקשר רחב יותר של התודעה האנושית. אם תצביעו באקראי על כל נקודה בכדור הארץ, תוכלו להיות בטוחים שיש שם אנשים שתפוסים בקרס. כמעט כל אדם בעולם מכור לתגובתיות הזאת, והתוצאות אינן נראות כל כך טובות. אפילו אם רק מעטים מאיתנו יתאמנו ב’לשמור את זה פשוט’ – בלא לעשות עניין מנוחות ומאי-נוחות – יתרחש שינוי משמעותי.

כך שבפעם הבאה שאתם נתפסים בקרס, ראו אם אתם יכולים לזהות את הרגע הזה. האם אתם יכולים לחוש את עצמכם מתכווצים? האם אתם יכולים להרגיש איך אתם מציבים מחסומי הגנה? אם כן, עצרו ונשמו עם האנרגיה המערערת הזו. בדיוק שם, ברגעים הללו שאנחנו ניצבים בפניהם פעם אחר פעם, אנחנו יכולים להבין שאותו חוסר ביטחון הוא  פוטנציאל ליצירת תרבות חדשה שתהייה מבוססת על אהבה וחמלה ולא על פחד ותוקפנות. אנחנו יכולים להיות שותפים ביצירת תרבות חדשה לעצמנו ולעולם.

כשאתם פותחים את עצמכם לטבע המשתנה תדיר, הארעי והדינמי של עצמכם ושל המציאות, אתם משפרים את יכולתכם לאהוב אנשים אחרים ולהפסיק לפחד. אתם יכולים לשמור על עיניים פקוחות, לב פתוח ותודעה פתוחה, ולראות מתי אתם לכודים בתוך דעה קדומה, הטיה לא מאוזנת ותוקפנות. מתפתח בכם רצון עז לחדול מהשקיית זרעי השליליות מעתה ועד יום מותכם, ואתם מתחילים לראות שהחיים מציעים לכם אינסוף הזדמנויות להתחיל לפעול באופן שונה, אינסוף הזדמנויות למוסס את זרעי המלחמה במקום שבו הם מתהווים – בלב ובתודעה של בני אדם כמוכם וכמוני.

תרגול של שלום מאת פמה צ’ודרון

לפרק הראשון| לפרק השני | לפרק השלישי | לפרק הרביעי | לפרק החמישי | 

 

אודות המחברת

 

פמה צ’ודרון היא נזירה אמריקאית בזרם הבודהיזם הטיבטי המשתייך לאילן היוחסין של צ’וגיאם טרונגפה, מאסטר מדיטציה טיבטי ידוע. היא משמשת כמורה בכירה במנזר גאמפו אבי שבנובה סקוטיה, המנזר הטיבטי הראשון בצפון אמריקה שנוסד עבור בני המערב. פמה צ’ודרון חיברה שמונה ספרים, וביניהם רבי-המכר “כשהדברים מתפרקים”  ו-“המקומות שמפחידים אותך”.