אילו יכולנו להוציא את האנשים ממעשה בריאתו של היקום, היינו רואים שכל מעשה הבריאה – הכוכבים, הירח, הצמחים, החיות, הכל – מושלם בדיוק כמות שהוא. החיים אינם זקוקים להצדקה
או לשפיטה; בלעדינו, הם ממשיכים בדיוק כפי שהם. לו הכנסתם בני אדם לתוך הבריאה ההיא, אך הייתם מוציאים את היכולת לשפוט, הייתם מגלים כי אנחנו בדיוק כמו כל שאר הטבע. אנחנו לא טובים או רעים או צודקים או שוגים. אנחנו פשוט כמו שאנחנו. בחלום הפלנטה יש לנו צורך להצדיק הכל – לעשות הכל טוב או רע, צודק או לא צודק, בעוד שהכל רק כמו שהוא, נקודה. בני אדם צוברים המון ידע; אנחנו לומדים את כל האמונות, המוסר והכללים מהמשפחה שלנו, החברה, הדת. ואנחנו מבססים את מרבית ההתנהגות שלנו, מרבית התחושות שלנו, על הידע הזה.
אנחנו יוצרים מלאכים ושדים, וכמובן, המין נעשה לשד הגדול ביותר בשאול. סקס הוא החטא הגדול ביותר של בני אדם, אף כי הגוף האנושי עשוי למין. אתם יצור ביולוגי, מיני, וזהו בדיוק המצב. הגוף שלכם כל כך חכם. כל אותה התבונה שנמצאת בגנים, בדנ"א. לא צריך להבין או להצדיק הכל; הגוף פשוט יודע. הבעיה אינה במין. הבעיה נעוצה באופן שבו אנחנו משתמשים בידע ובשיפוט שלנו, כאשר למעשה אין מה להצדיק. כל כך קשה למוח להיכנע, להשלים עם כך שזהו המצב. יש לנו מערכת שלמה של אמונות לגבי מה שהמין צריך להיות, לגבי מה שהקשרים שלנו צריכים להיות, והאמונות האלה מעוותות לחלוטין.
בגיהינום אנחנו משלמים מחיר גבוה על מפגש מיני, אבל האינסטינקט כל כך חזק שאנחנו עושים את זה בכל זאת. ואחר כך אנחנו סובלים מכל כך הרבה אשמה, כל כך הרבה בושה; אנחנו שומעים כל כך הרבה רכילות על מין. "תסתכלו מה האישה הזאת עושה, או! תסתכלו על הגבר הזה". יש לנו הגדרה מדויקת למהותה של אישה, למהותו של גבר, איך צריכה האישה להתנהג מבחינה מינית, איך צריך הגבר להתנהג מבחינה מינית. מתוך עמדה שיפוטית הגברים תמיד יותר מדי מאצ'ואים או יותר מדי עלובי נפש. הנשים תמיד רזות מדי או שמנות מדי. יש לנו כל מיני אמונות לגבי כל הנתונים הדרושים לאישה כדי שתיחשב יפה. צריך לקנות את הבגדים הנכונים, ליצור את התדמית הנכונה, כדי שתהיו מפתים ותתאימו לתדמית. אם אינכם מתאימים לתדמית היופי, תגדלו מתוך אמונה שאין לכם ערך, שאיש לא יחבב אתכם. אנחנו מאמינים בכל כך הרבה שקרים על המין, עד כי איננו נהנים ממין: המין נועד לבעלי חיים. המין הוא מרושע. אנחנו צריכים להתבייש בכך שיש לנו תחושות מיניות. הכללים הללו על המין סותרים לגמרי את הטבע, וזהו רק חלום, אבל אנחנו מאמינים בו. הטבע האמיתי שלכם מתגלה והוא לא תואם את כל הכללים ההם. אתם אשמים. אינכם מי שהייתם צריכים להיות. אתם נשפטים: אתם מקורבנים. אתם מאשימים את עצמכם, וזה לא הוגן. זה יוצר פצעים שנעשים מתודלקים ברעל רגשי. המוח משחק במשחק הזה, אבל לגוף לא אכפת במה המוח מאמין; הגוף חש בצורך מיני. בזמן מסוים בחיינו, איננו יכולים להימנע מלחוש משיכה מינית. זה נורמלי לגמרי; זו כלל אינה בעיה. הגוף עומד להרגיש מיניות כאשר הוא חש ריגוש, כשנוגעים בו, כשהוא מגורה חזותית, כשהוא רואה אפשרויות לקיים מגע מיני.
הגוף יכול להרגיש מיני וכעבור כמה דקות יפסיק לחוש מיניות. אם הריגוש נפסק, הגוף חדל לחוש בצורך במין, אבל המוח הוא כבר עניין אחר. הבה נניח שאת נשואה, ושהתחנכת בבית דתי. יש לך כל מיני רעיונות על האופן שבו צריך לחוות את המין – על מה שטוב או רע או מותר או אסור, על מה שנחשב חטא ועל מה שנחשב קביל. את צריכה לחתום על חוזה כדי שהמין יהיה בסדר; אם אינך חותמת על החוזה, המין הוא חטא. התחייבת להיות נאמנה, אבל יום אחד את הולכת ברחוב וגבר עובר לפנייך. את מרגישה משיכה עזה; הגוף חש במשיכה. אין שום בעיה, לא נובע מכך שהוא ינקוט איזושהי פעולה, אבל את לא יכולה להתחמק מהתחושה מפני שזה לגמרי נורמלי. כשהגירוי איננו, הגוף נרגע, אבל המוח צריך להצדיק את מה שהגוף חש. המוח יודע, וזו הבעיה. המוח שלכם יודע, אתם יודעים, אבל מה כבר אפשר לדעת? אתם יודעים במה אתם מאמינים. לא חשוב אם זה טוב או רע, צודק או לא, נכון או לא נכון. חינכו אתכם שזה רע, ותכף ומיד אתם מקבלים את השיפוט הזה. כעת מתחילים הדרמה והעימות.אחר כך את חושבת על הגבר ההוא ועצם המחשבה עליו גורמת להורמונים שלך להשתולל שוב. בגלל הזיכרון החזק שקיים במוח, את חשה כאילו הגוף שלך רואה אותו שוב. הגוף מגיב מפני שהמוח חושב על כך. אם המוח יניח לגוף, התגובה תיעלם כאילו לא היתה מעולם. אבל המוח זוכר זאת, ומכיוון שאת יודעת שזה לא בסדר, את מתחילה לשפוט את עצמך. המוח אומר שזה לא בסדר, ומנסה להדחיק מה שהוא חש. כשאת מנסה להדחיק את המחשבות שלך, דווקא ההפך קורה. את חושבת על כך יותר. ואז את רואה את הגבר ההוא וגם אם זה במצב אחר, הגוף שלך מגיב בעוצמה רבה יותר. אם בפעם הראשונה פשוט הנחת לשיפוט, יתכן שכאשר תראי אותו בפעם השנייה, לא תתעורר אצלך שום תגובה. וכעת את רואה את הגבר, ומרגישה תחושות מיניות, ואת שופטת את התחושות האלה וחושבת, "אוי אלוהים, זה לא בסדר. אני אישה נוראה". את צריכה להיענש; את אשמה; את מידרדרת במהירות. ובגלל לא־כלום, רק מפני שהכל קורה במוח. אולי הגבר ההוא בכלל לא יודע שאת קיימת. את מתחילה לדמיין את כל העניין, את מניחה הנחות.
ואת מתחילה לרצות אותו יותר. מאיזושהי סיבה את פוגשת את הגבר, מדברת איתו, ונעים לך מאוד. העניין הופך לאובססיה; הוא מושך מאוד, אבל את פוחדת. ואז את מתעלסת איתו, וזה הדבר הכי נהדר וגם הכי גרוע בחיים בעת ובעונה אחת. כעת את באמת צריכה להיענש. "איזה מין אישה תתיר לתשוקתה המינית להתגבר על חוש המוסר?" מי יודע אילו משחקים עומד המוח לשחק. כואב לך אבל את מנסה להכחיש את רגשותייך; את מנסה להצדיק את מעשייך כדי למנוע כאב רגשי. "ובכן, קרוב לוודאי שבעלי עושה אותו דבר".
המשיכה נעשית חזקה יותר, אך לא בגלל הגוף שלך; זה קורה מפני שהמוח עסוק במשחק. הפחד נעשה לאובססיה, וכל הפחד שיש בך לגבי המשיכה המינית שלך הולך ומתעצם. כשאת מתעלסת עם
הגבר הזה, יש לך חוויה אדירה, אבל לא מפני שהוא נהדר, ולא מפני שהמין היה נהדר, אלא מפני שכל המתיחות, כל הפחד, משתחררים. כדי לבנות את הכל מחדש, המוח משחק במשחק שבו זה בגלל
האיש ההוא, אבל אין זו האמת.
הדרמה ממשיכה להתפתח, וכעת היא רק משחק נפשי פשוט. זה אפילו לא מציאותי. אין זו אהבה, מפני שקשר מסוג זה נעשה הרסני מאוד. זהו הרס־עצמי מפני שאת מכאיבה ופוגעת בעצמך, והמקום שכואב במיוחד הוא מה שאת מאמינה. לא חשוב אם האמונה שלך נכונה או שגויה או טובה או רעה, את מפירה את האמונות שלך, וזה דבר שאנחנו רוצים לעשות, אך כדרכו של הלוחם הרוחני, ולא בדרכו של הקורבן. כעת תשתמשי בחוויה הזאת כדי להעמיק לתוך הגיהינום, ולא כדי לצאת מהגיהינום.
למוח ולגוף שלכם יש צרכים שונים לגמרי, אבל למוח שלכם יש שליטה בגופכם. לגופכם יש צרכים שאינכם יכולים להתעלם מהם; אתם צריכים לענות על הצורך במזון, הצורך במים, במחסה, בשינה,
במין. כל הצרכים הללו של גופכם הם נורמליים לגמרי, וכה קל למלא את צורכי הגוף. הבעיה היא בכך שהמוח אומר – אלה הם הצרכים שלי.
במוח אנחנו יוצרים את כל התמונה בבועת האשליה הכפולה הזאת, והמוח מקבל אחריות על הכל. המוח חושב שיש לו צורך במזון, במים, במחסה, בבגדים, במין. אבל למוח אין שום צרכים בכלל, שום צרכים פיזיים. המוח אינו צריך מזון, אינו צריך חמצן, אינו צריך מים, אינו צריך מין בכלל. מנין לנו שכל זה נכון?
כאשר המוח שלכם אומר, "אני זקוק למזון", אתם אוכלים, והגוף מרוצה לגמרי, אבל המוח שלכם עדיין חושב שהוא זקוק למזון. אתם ממשיכים לאכול ולאכול, ואינכם יכולים להשביע את מוחכם במזון, מפני שהצורך אינו אמיתי. הצורך לכסות את גופכם הוא דוגמא נוספת. כן, גופכם צריך כיסוי מפני שהרוח קרה מדי או מפני שהשמש חמה מדי, אבל גופכם הוא זה שיש לו צורך וכל כך קל למלא את הצורך. כשהצורך נמצא במוח, הרי שגם אם יש לכם ארונות שלמים מלאים בגדים, המוח עדיין זקוק לבגדים. אתם פותחים את הארון והוא מלא בגדים, אבל המוח שלכם אינו שבע־רצון. מה הוא אומר? – "אין לי מה ללבוש".המוח זקוק למכונית נוספת, לחופשה נוספת, לדירת־אירוח מיוחדת לידידכם – כל הצרכים האלה שלעולם לא ניתן להשביעם לגמרי נמצאים במוח. וכן, כך זה גם לגבי המין. כשהצורך נמצא במוח, כל השיפוט, כל הידע, נמצאים שם גם כן. משום כך כל כך קשה להתמודד עם עניין המין. המוח לא צריך מין. מה שהמוח צריך זה בעצם אהבה, לא מין. למעשה, הנפש שלכם היא זו שזקוקה לאהבה, יותר מאשר המוח, מפני שהמוח יכול לשרוד בפחד. גם בפחד יש אנרגיה, והאנרגיה הזאת היא מזון למוח – לא בדיוק המזון שהייתם מעדיפים, אבל הוא פועל. אנחנו צריכים לשחרר את הגוף מהעריץ, המוח. אם כבר אין במוחנו צורך במזון, צורך במין, הכל נעשה כל כך קל. הצעד הראשון הוא לחלק את הצרכים לשתי קטגוריות. האחת היא צרכיו של הגוף, והאחרת – צורכי המוח.
המוח מבלבל בין צורכי הגוף לבין צרכיו שלו מכיוון שהמוח צריך לדעת: מה אני? אנו חיים בעולם זה של אשליה, ואין לנו שום מושג מה אנחנו. המוח יוצר את כל השאלות הללו. 'מה אני?' נעשית התעלומה הגדולה ביותר, וכל תשובה עונה על הצורך לחוש ביטחון. המוח אומר, "אני הגוף, אני הינני מה שאני רואה; אני הינני מה שאני חושב; אני הינני מה שאני מרגיש. כואב לי. אני מדמם".
בגלל הקרבה היתרה בין המוח והגוף, המוח סבור, "אני הגוף".
לגוף יש צורך והמוח אומר, "אני צריך". המוח מתייחס באופן אישי לכל מה שקשור לגוף מפני שהוא מנסה להבין, 'מה אני?', לכן זה נורמלי לגמרי שהמוח מתחיל להשתלט על הגוף בנקודה מסוימת.
ואתם חיים את חייכם עד שיקרה משהו שיטלטל אתכם ויאפשר לכם לראות מה אינכם.
אתם מתחילים להיות מודעים כשאתם רואים מה אינכם, כשהמוח שלכם מתחיל להבין שאיננו הגוף. המוח אומר, "אם כך מה אני? האם אני היד שלי? אם אגדע את ידי, עדיין אהיה אני.
אם כך אינני היד שלי". אתם עוברים על כל המהויות שאינכם, עד שהדבר האחרון שנותר הוא מה שהינכם באמת. זה תהליך ארוך שבו המוח מוצא את זהותו האמיתית. במשך התהליך, אתם מניחים
לסיפור האישי, מה שגורם לכם לתחושת ביטחון, עד שלבסוף תבינו מה אתם באמת.
אתם מגלים שאינכם מה שאתם סבורים שהינכם, מפני שאתם מעולם לא בחרתם באמונות שלכם. האמונות הללו התקיימו כבר כשנולדתם. אתם מגלים כי אינכם הגוף, מפני שאתם מתחילים לתפקד בלעדי הגוף שלכם. אתם מתחילים להבחין כי אינכם החלום, אינכם המוח. אם תעמיקו לבדוק, תתחילו להבחין כי אינכם הנפש. אם כך מה שאתם מגלים לא ייאמן. אתם מגלים כי מה שהינכם הוא כוח – כוח שמאפשר לגופכם לחיות, כוח שמאפשר למוחכם לחלום. בלעדיכם, בלעדי הכוח הזה, גופכם היה מתמוטט על הרצפה.
בלעדיכם כל החלום פשוט יתפוגג, יתמוסס ללא־כלום. למעשה אתם הכוח שהוא החיים. אם תביטו בעיניו של מישהו קרוב אליכם תראו מודעות־עצמית, הגשמה של חיים, מתנוצצת בעיניו. החיים אינם הגוף; הם אינם המוח; הם אינם הנשמה. החיים הם כוח. באמצעות הכוח הזה, נעשה תינוק בן יומו לילד, לנער, לבוגר, הוא מוליד ילדים והוא מזדקן. החיים עוזבים את הגוף, הגוף ונעשה לעפר ואפר.
אתם החיים העוברים דרך גופכם, עוברים דרך מוחכם, עוברים דרך נפשכם. ברגע שאתם מגלים זאת, לא בעזרת ההיגיון, לא בעזרת האינטלקט, אלא מכיוון שאתם יכולים לחוש בחיים הללו – אתם
נוכחים כי אתם הכוח שגורם לפרחים להיפתח ולהיסגר, שגורם ליונק הדבש לעופף מפרח אל פרח. אתם מגלים כי אתם נמצאים בכל עץ, בכל בעל חיים, צמח, סלע. אתם הינכם הכוח המניע את הרוח הנושב דרך גופכם. כל היקום הוא יצור חי המונע על ידי הכוח ההוא, וזה מה שהינכם. אתם החיים.
