הסוּפיוּת מתחילה ממוחמד הנביא ואי אפשר להפריד אותה מדמותו (כפי שהיא מצטיירת אצלם) ותורתו הגלויה והנסתרת. הנביא מוחמד מייצג עבור הסוּפים את דמות האדם השלם, התגלמות האור האלוהי הראשוני, שהיה קיים לפני שנברא העולם ויהיה קיים אחריו. אלוהים מתוך השפע שלו האציל מעצמו אור ראשוני רוחני, שנקרא אצל הסוּפים “האור של מוחמד”, וכל העולם נברא בדמות ודרך אותו האור )שנחשב לישות נקבית). העולם קיים ונוצר בזכות יחסי האהבה שבין אלוהים והישות הזו שנקראת “האור של מוחמד”.

מוחמד היה אדם שלם שדרכו מופיע האור הגנוז. אור זה מזוהה עם המילה שבכוח ביטויה העולם נוצר. זהו הלוגוס בנצרות המיסטית. על פי האסלאם, כשאלוהים אמר “יהיה העולם נברא”, המילים בהן השתמש היו מילות הקוראן שהתגלו למוחמד.

באחד מספריו טווה הסופר האמריקני, קורט וונגוט (Kurt Vonnegut), עלילה פנטסטית, בה מתברר שכל התפתחות הציוויליזציה האנושית היא למעשה תוצר של התערבות והשפעה של יצורים תבוניים, שנתקעו עם החללית שלהם באזור זה של שביל החלב. לאותם יצורים היה חסר בורג כדי לתקן את החללית, ולכן הם גרמו להתפתחות הציוויליזציה האנושית, כדי שבסופו של דבר תשוגר חללית אפולו לחלל, וממנה יוכלו לקחת את הבורג החסר. מוחמד הוא מעין בורג כזה, החלק שבלעדיו העולם אינו קיים, ובוודאי שלא יכול לנוע אל מטרתו – חזרה למצב האחדות הראשוני עם אלוהים.

מוחמד גילה לעולם את הקוראן, ולמקורביו גילה את משמעותו הנסתרת. בקוראן נאמר פעמים רבות שדבר זה או אחר הוא “רמז למאמינים”. כבר מראשית האסלאם התחלקה העדה המוסלמית לשניים: אלה שלקחו את הדברים כפשוטם, ואלה שנגלתה להם המשמעות הנסתרת, בין שהיה זה דרך עצמם, או בעזרת מוחמד והאנשים הקרובים אליו.

הופעתו של הקוראן על פני האדמה באמצעות מוחמד מסמלת את תחילתו של עידן חדש, עידן הידע. סופו של העידן הישן נקבע על ידי האמירה שמוחמד הוא חותם הנביאים, האחרון והגדול שבהם. מעתה והלאה לא יהיה יותר צורך בנביאים, כיוון שהקוראן ניתן ישירות לבני האדם. הקוראן הוא ההוכחה לנביאותו של מוחמד, להיותו שליח אלוהים, והוא גם המהות של שליחותו: הבאת הידע האלוהי אל פני האדמה.

מוחמד היה חותם הנבואה, לא רק במובן שהוא היה אחרון הנביאים, אלא גם כי הוא התבנית, המודל, שבאמצעותו נוצרו כל שאר הנביאים. הוא גילם בתוכו את כל תשעים ותשעה השמות של אלוהים, ואילו כל נביא אחר גילם רק שם אחד: אברהם גילם את החסד, יוסף את היופי וכו’. בכל נביא היה חלק ממוחמד, חלק מהאור הראשוני, גוון אחד של האור, אולם רק מוחמד היה התגלמות האור עצמו, כל הצבעים כולם. לכן לא היה צורך בנביאים נוספים אחרי מוחמד, כיוון שהידע האלוהי השלם הופיע דרכו והתגלה בקוראן.

מוחמד הוא ארכיטיפ האדם הקדמון לכל קדומים של הקבלה, שנקרא “האדם השלם” בדרך הסוּפית. רק האדם השלם, שניקה את לבו, שהתנקה מעצמו, שהתעלה מעל האני הנחות שלו והתגבר על יצריו – יכול להכיר בנוכחותו של אלוהים במלואה ולשקף את האור האלוהי, כפי שהירח משקף את אורה של השמש. לכן, לפי התיאולוגיה הסוּפית, האדם השלם הוא המיקרוקוסמוס, והאלוהים הוא המקרוקוסמוס, ושניהם משקפים זה את זה.

אחרי מוחמד היה צורך להמשיך לשקף את האור האלוהי, ולכן הופיעו הקדושים. פן אחד שלהם מופנה אל האור ופן אחד שלהם מופנה אל החושך, רגל אחת שלהם באדמה ורגל שנייה בשמיים. הקדושים מתווכים בין אלוהים לבין בני האדם, הם הציר שעליו העולם סובב. בכל דור ודור יש אדם שמהווה את הציר הזה. בכך הוא ממשיך את השלשלת, שומר על הגחלת ומבעיר את השלהבת. יש כאלה שמאמינים שהאור של מוחמד עבר בתורשה דרך משפחתו וצאצאיו, ואילו אחרים טוענים שאין לזה קשר למוצא, אלא לתכונות שאדם רוכש בחייו ולגורל.

מהחשיבות המיסטית של מוחמד, כמייצג את האור הראשוני, את האדם השלם, נובעת גם חשיבותם של המורים – השיח’ים הסוּפיים. ישנה שושלת של השראה אלוהית, הסמכה, העברה של ניצוץ אלוהי מדור לדור דרך נציגים נבחרים של המין האנושי. מהאדם הראשון דרך נוח, אברהם, משה, ישוע, ועד למוחמד. הניצוץ האלוהי ממשיך ועובר בדרך של הסמכה, ‘בראכה’, ממוחמד אל השיח’ים הסוּפיים, והופך אותם ליותר מאנשים רגילים. הם בעלי “רוח הקודש”, מיוחדים, בני דמותו של מוחמד, בני דמות האדם השלם. זו הסיבה לחשיבות האבסולוטית שהדרך הסוּפית מייחסת לשייח’. שהרי אין אלוהים מבלעדי האלוהים, מוחמד הוא נביא האלוהים, והשייח’ הסוּפי הוא ממשיך דרכו.

מדע המצבים

ייחודה של הדרך הסוּפית, לפי הבנתי, הוא באופן שבו פותח “מדע” המצבים שבבסיסה, המכונה ‘חאל’. המורה מכניס את התלמיד למצבים רגשיים הגורמים להתפתחות האישיות.[1] החשוב במצבים הללו, המצב שעל שמו קרויה הדרך הסוּפית, הוא מצב האהבה, ולכן הדרך הסוּפית קרויה גם דרך האהבה. אין דרך רוחנית אחרת בעולם שבה התפתח “מדע המצבים” לכדי חשיבות והתמחות כזאת, כמו אצל הסוּפים.

הדרך לאלוהים אינה יכולה להיות דרך האינטלקט, הלימוד וההבנה, וגם לא דרך העשייה והמצוות, אלא היא חייבת להיות דרך הלב וההרגשה. הסוּפי לא מעוניין ללמוד דברים לשם התיאוריה בלבד, הוא אינו מעוניין בקיום עקר של המצוות (ויש מסדרים סוּפיים שאינם מקיימים את המצוות כלל וכלל). הסוּפי מעוניין לקחת חלק ולהיות שותף. הוא רוצה להגיע למצב של איחוד עם האלוהים. הסוּפי רוצה לחזור הביתה, למשפחה, ובתור שכזה הוא הופך שוב להיות כמו ילד.

המפגש של התלמיד עם הדרך הסוּפית הוא כמו לידה שנייה, לידה רוחנית, על כל מה שמשתמע מכך – הכאב, התמימות, חוסר האונים והטוהר. בכדי להתקדם בדרך אנחנו חייבים לצאת מעצמנו כדי שנוכל, אחר כך, לחזור אל עצמנו כשאנו אחרים. היציאה יכולה לקרות רק בעזרת כוח הגדול מאתנו, הלא הוא האהבה. רק באמצעות כניסה לחלק הלא מוכר של האישיות, נוכל לגלות דברים חדשים. רק בעזרת הרגשות שלנו ביכולתנו להרגיש מעט ממה שאלוהים מרגיש כלפי העולם.

אלוהים יצר את העולם מתוך אהבה, מתוך הרצון והתשוקה שלו. אם הוא לא היה רוצה דבר – לא היה נוצר דבר. לכן גם אנחנו צריכים לרצות ולהשתוקק. אסור להישאר אדישים לגבי הדרך, אלא עלינו להיות מעורבים. מעורבות אישית ועמוקה – היא זו שתיתן לנו, באופן פרדוקסלי, את האפשרות לצאת מתוך עצמנו, לצאת מתוך האישיות שלנו ומן ההסתכלות על כל דבר כאילו הוא נועד בשבילנו בלבד.

המעורבות האישית העמוקה, העוברת דרך מצבים רגשיים עזים, מיוחדת לדרך הסוּפית. התלמיד לומד להיות אדם שלם יותר, שחי עם כל חלקיו, ולא עם האינטלקט בלבד. דרך כך, האדם הופך להיות לאחד מעצבי החישה של האלוהים. הוא חוזר וסובב שוב סביב כסא הכבוד של הוד מלכותו. באופן פרדוקסלי, המעורבות האישית צריכה להוביל, בסופו של דבר, לביטול העצמי ולחיים באלוהים.

בתוך הדרך הסוּפית יש להבחין בין הזרם המפוכח שמבוסס על תרגול והתקדמות הדרגתית, לבין הזרם של השיכרון המבוסס על התלהבות ואקסטזה. בזרם המפוכח העבודה היא יותר פנימית ומבוססת על משמעת ותרגולים מנטליים, ואילו בדרך ההתלהבות יש דגש על הרגש. כך או כך, המסע הרוחני מתואר כדרך המורכבת משבעה שלבים.

[1] לא סתם אומרים על הסוּפים שהם היו הפסיכולוגים הראשונים. הדרך הסוּפית ויחסי המורה-תלמיד שבה מחייבים הבחנה דקה של מצבו הנפשי של התלמיד, הכוונתו והכנסתו למצבים רגשיים טעונים, וזה מחייב ידיעה עמוקה של נפש האדם ותגובותיה למצבים השונים שהיא נכנסת לתוכם.

ספרים נוספים מאת זאב בן אריה

כתיבת תגובה