דרך–האהבה דון מיגל רואיסהאיש שלא האמין באהבה

אני רוצה לספר לכם סיפור ישן נושן על איש שלא האמין באהבה.
הוא היה איש רגיל, כמוכם וכמוני, אבל ייחודו היה באורח החשיבה שלו. הוא חשב שאהבה אינה קיימת. מובן שהוא צבר חוויות רבות בעת שניסה למצוא אהבה, וכשהתבונן באנשים הסובבים אותו. חלק ניכר מחייו הוציא בחיפוש אחר אהבה, אך בכל פעם רק נוכח מחדש שהאהבה לא קיימת.
באשר הלך האיש, אמר לבריות כי אהבה אינה אלא המצאה של משוררים, המצאה של דתות, שנועדה לתמרן את מוחם החלוש של בני אדם, לשלוט בהם או לגרום להם להאמין. הוא אמר שהאהבה אינה קיימת במציאות, ועל כן שום בן אדם לא יכול למצוא אותה, ולא משנה כמה יחפש.

האיש הזה היה אינטליגנטי ביותר, ודבריו היו משכנעים מאוד .הוא קרא ספרים רבים, למד באוניברסיטאות המעולות ביותר, והיה למלומד מכובד. הוא יכול היה לעמוד בכל מקום ציבורי ולדבר אל קהלים שונים, והטיעון ההגיוני שלו היה תמיד מדויק מאוד. הוא אמר שאהבה היא ממש כמו סם; היא גורמת לך לריגוש עז, אך היא יוצרת צורך עצום. אתם יכולים להתמכר מאוד לאהבה, אבל מה קורה כשאינכם מקבלים את המינון היומיומי של אהבה שאתם זקוקים לו? ממש כמו המתמכרים לסמים, אתם זקוקים למנה היומית שלכם.

הוא נהג לומר כי מרבית הקשרים בין אהובים דומים לקשרים בין מתמכר לסם לבין הסוחר המספק לו את הסם. זה שיש לו את הצורך הגדול ביותר הוא כמו המתמכר לסמים; זה שיש לו צורך מועט הוא כמו ספק הסמים. זה שיש לו צורך מועט הוא זה ששולט בכל הקשר. אפשר לראות את הדינמיקה הזאת בבהירות כה רבה מפני שבדרך כלל, בכל קשר שהוא, יש אחד שאוהב יותר, ויש אחד שאוהב פחות או שאינו אוהב כלל, ורק מנצל את זה שנותן לו )או לה( את ליבו. אתם יכולים לראות כיצד הם מתמרנים זה את זה, את פעולותיהם ותגובותיהם, ממש כמו ספק הסמים והמתמכר לסמים. המתמכר לסמים, זה שיש לו את הצורך הגדול ביותר, חי בפחד מתמיד שאולי לא יהיה מסוגל להשיג את המינון הבא של אהבה או של סם. המתמכר לסמים חושב, “מה אעשה אם היא תעזוב אותי?” הפחד גורם למתמכר לסמים להיעשות רכושני מאוד. “זה שלי!” המתמכר נעשה קנאי ותובעני בגלל הפחד שמא לא יקבל את המנה הבאה. הספּק יכול לשלוט ולתמרן את זה שזקוק לסם על ידי העלאת מספרן של המנות, הקטנת מספרן, או הפסקתן המוחלטת. זה שיש לו את הצורך הגדול ביותר נכנע לגמרי, ויעשה כל מה שביכולתו על מנת שלא יעזבוהו לאנחות.

האיש הסביר לכל מדוע האהבה אינה קיימת. “מה שבני אדם מכנים ‘אהבה’ אינו אלא קשר של פחד המתבסס על שליטה. היכן הכבוד? היכן האהבה שלטענתכם הם חשים? אין שום אהבה. זוגות צעירים הניצבים למול נציגי האל, לנוכח בני משפחותיהם וידידיהם, משמיעים הבטחות רבות זה לזה: לחיות יחד לעד, לאהוב ולכבד זה את זה, לסייע ולעודד זה את זה בזמנים הטובים כמו גם בזמנים הקשים. הם מבטיחים לאהוב ולכבד זה את זה, ומתחייבים לעוד ועוד הבטחות. אך מה שמדהים הוא העובדה שהם בעצם מאמינים בהבטחות האלה. אחרי הנישואין – כעבור שבוע, או חודש, או חודשים אחדים – אפשר לראות שאין הם מקיימים אף לא אחת מההבטחות הללו”.

“מה שתמצאו תחת זאת היא מלחמת שליטה, שנועדה לקבוע מי יתמרן את מי. מי יהיה הספק ומי יהיה המכור? אתם מגלים שכעבור חודשים אחדים, הכבוד שהם נשבעו לרחוש זה לזה נעלם ואיננו. תוכלו לראות את הכעס, את הרעל הרגשי, את האופן שבו הם פוגעים זה בזה, לאט לאט, והרעל הולך וגדל עד שהם אינם יודעים מתי האהבה הפסיקה. הם נשארים יחד מפני שהם חוששים להיות לבד, חוששים מהדעות ומהפסיקות של הזולת, וגם פוחדים מהשיפוט ומההשקפות של עצמם. אבל איפה האהבה?”
הוא נהג לטעון כי ראה זוגות ותיקים רבים שחיו יחד שלושים שנים, ארבעים שנים, חמישים שנים, והיו כל כך גאים על כך שחיו יחד כל אותן שנים. אבל כשהם דיברו על הקשר שלהם הם אמרו בעצם “שרדנו את מוסד הנישואין”. פירוש הדבר הוא שאחד מהם נכנע לשני; בשלב מסוים, אחד מהם ויתר והחליט לשאת את הסבל. בעל הרצון החזק יותר והצורך הפחות יותר ניצח במלחמה, אבל איפה הלהבה שמכנים אותה אהבה? הם מתייחסים זה אל זה כאל חפצים. “היא שלי”. “הוא שלי”. האיש המשיך לדבר על כל הסיבות ששיכנעו אותו כי האהבה לא קיימת. הוא אמר לשומעיו, “כבר עשיתי את כל זה. לא אתיר עוד לאיש לתמרן את המוח שלי ולשלוט בחיי בשם האהבה”. טיעוניו היו הגיוניים ביותר, והוא שכנע רבים בכל הדברים שאמר. האהבה אינה קיימת.

ואז, יום אחד, כשהאיש טייל בפארק, הוא ראה אישה יפהפייה יושבת על הספסל ובוכה. בכייה עורר את סקרנותו. הוא התיישב לצידה ושאל אותה אם הוא יכול לעזור לה. הוא שאל אותה מדוע היא בוכה. האם אתם יכולים להעלות בדעתכם את הפתעתו, כשהיא אמרה לו שהיא בוכה מפני שהאהבה לא קיימת? הוא אמר, “זה מדהים – אישה שמאמינה כי האהבה לא קיימת!” מובן מאליו, הוא רצה לדעת עליה יותר. “מדוע את אומרת שהאהבה לא קיימת?” – שאל.
” טוב, זה סיפור ארוך”, השיבה. “נישאתי כשהייתי צעירה מאוד, עם כל האהבה, כל אותן האשליות, מלאה בתקווה כי אחלוק את חיי עם הגבר הזה. נשבענו להיות נאמנים זה לזה, ולנהוג זה בזה בכבוד ודרך ארץ, והקמנו משפחה. אך עד מהרה הכל השתנה. אני הייתי האישה המסורה שטיפלה בילדים ובבית. בעלי המשיך לפתח את הקריירה שלו, וההצלחה והתדמית שלו מחוץ לבית היו חשובים לו יותר מאשר המשפחה שלנו. הוא חדל לכבד אותי, ואני חדלתי לכבד אותו. הכאבנו זה לזה, ובשלב מסוים גיליתי שאינני אוהבת אותו, ושהוא אינו אוהב אותי”.

״אבל הילדים היו זקוקים לאב, וזה היה התירוץ שלי להישאר ולעשות כמיטב יכולתי כדי לסבול אותו. עבר זמן, ובינתיים הילדים גדלו וכבר פרחו מהקן. כעת אין לי עוד תירוצים להישאר איתו. אין שום כבוד, אין שום רוך. אני יודעת שאפילו אם אמצא מישהו אחר, מצב הדברים לא ישתנה, מפני שהאהבה לא קיימת. אין שום טעם לחפש משהו שלא קיים. משום כך אני בוכה”.
האיש הבין אותה היטב, ולכן חיבק אותה ואמר, “את צודקת; האהבה לא קיימת. אנחנו מחפשים אהבה, אנחנו פותחים את ליבותינו ונעשים פגיעים, ומוצאים רק אנוכיות. זה מכאיב לנו גם אם איננו חושבים שניפגע. גם אם יהיו לנו קשרים רבים ככל שיהיו, אותו דבר קורה שוב ושוב. האם יש טעם להמשיך ולחפש את האהבה?”

האיש והאישה היו דומים מאוד זה לזו, ועם הזמן נעשו לידידים טובים. היתה זו ידידות מופלאה. הם כיבדו זה את זה ומעולם לא זלזלו זה בזה. עם כל צעד שעשו יחד, הם היו מאושרים. לא היתה ביניהם קנאות, לא היו שתלטנות או רכושנות. הקשר רק המשיך לצמוח. הם אהבו להיות יחד מפני שכאשר היו יחד, הם נהנו מאוד, וכשלא היו יחד, התגעגעו זה לזה.
יום אחד, כשהאיש היה מחוץ לעיר, עלה בדעתו רעיון משונה ביותר. הוא חשב, “אולי באמת מה שאני חש כלפיה הוא אהבה. אבל זה כה שונה מכל מה שחשתי עבר. זה לא מה .שהמשוררים אומרים, זה לא כמו שהדת מספרת, מפני שאינני אחראי לה. אני לא לוקח ממנה דבר; אין לי צורך שהיא תטפל בי; אינני צריך להאשים אותה בקשיים שלי או להעביר אליה את הדרמות שלי. אנחנו נהנים מאוד ביחד; אנחנו מתענגים זה על זה. אני מכבד את השקפותיה, את תחושותיה. היא אינה מביכה אותי; היא בכלל לא מטרידה אותי. אינני חש קנאה כשהיא בחברתם של אנשים אחרים; אינני מקנא כשהיא מצליחה.

אולי האהבה אכן קיימת, אך אינה כפי שהכל חושבים. הוא חיכה בקוצר רוח לחזור הביתה ולדבר איתה, לשטוח בפניה את הרעיון המוזר שצץ במוחו. ברגע שהחל לדבר, היא אמרה: “אני יודעת בדיוק על מה אתה חושב. הרעיון הזה צץ בדעתי לפני זמן רב, אך לא רציתי לחלוק אותו, לספר לך עליו, מפני שאני יודעת שאינך מאמין באהבה. אולי האהבה קיימת, אבל אינה מה שחשבנו עליה”. הם החליטו להיות אוהבים ולחיות יחד, ולתדהמתם הקשר לא נפגם. להפך, הם המשיכו לכבד זה את זו, הם תמכו זה בזו,
ואהבתם גדלה יותר ויותר. אפילו הדברים הפשוטים ביותר גרמו לליבותיהם לרנן מרוב אהבה, מפני שהם היו כה מאושרים. ליבו של האיש היה כה מלא באהבה הרבה שחש, שלילה אחד התרחש נס גדול. הוא צפה בכוכבים ומצא את היפה ביותר, ואהבתו היתה כה עצומה שהכוכב החל לרדת מהשמיים, ועד מהרה הכוכב היה בידיו. ואז התרחש נס שני, ונפשו התמזגה בזו של הכוכב. האיש חש אושר עצום, וחיכה בקוצר רוח עד שיהיה עם האישה, ויוכל להניח את הכוכב בידה כדי להוכיח לה את אהבתו. אך ברגע שהניח בידיה את הכוכב, היא חשה רגע של ספק. באותו רגע ממש נפל הכוכב מידיה ונשבר למיליון רסיסים זעירים. וכעת סובב בעולם איש זקן הנשבע כי האהבה לא קיימת. ואישה זקנה יפהפייה יושבת בבית ומחכה לאיש, ומזילה דמעה על גן העדן שפעם היה בידיה, אך בגלל רגע אחד של ספק שמטה אותו.

זהו הסיפור על האיש שלא האמין באהבה.
מי עשה את השגיאה? האם אתם רוצים לנחש מה השתבש?
השגיאה היתה מצידו של הגבר, בחושבו כי הוא יכול להעניק לאישה את האושר שלו. הכוכב היה האושר שלו, והשגיאה שעשה היתה להניח את האושר שלו בידיה. האושר לעולם לא מגיע מחוצה לנו.
הוא היה מאושר בגלל האהבה ששפעה מתוכו; היא היתה מאושרת בגלל האהבה ששפעה מתוכה. אך ברגע שהוא עשה אותה אחראית על האושר שלו היא שברה את הכוכב, מפני שהיא לא יכלה להיות אחראית לאושר שלו.
כל כמה שהאישה אהבה אותו, היא מעולם לא יכלה לגרום לו להיות מאושר, מפני שהיא לא יכלה לדעת כלל מה הוא חושב. היא לא יכלה לדעת כלל מה הן הציפיות שלו מפני שהיא לא יכלה לדעת מה הם חלומותיו.
אם תיקחו את האושר שלכם ותניחו אותו בידיו של מישהו אחר, במוקדם או במאוחר הוא ישבור אותו. אם תיתנו את האושר שלכם למישהו אחר, הוא תמיד יוכל לקחת אותו מכם. האושר יכול לנבוע רק מתוככם, הוא תוצר של אהבתכם, ולכן אתם אלו האחראים על האושר שלכם. לעולם איננו יכולים לעשות מישהו אחר אחראי על האושר שלנו. כשאנחנו נישאים בטקס דתי, הדבר הראשון שאנחנו עושים הוא להחליף טבעות. אנחנו מפקידים את הכוכב שלנו בידי בן הזוג שלנו, בתקווה שהוא יעשה אותנו מאושרים, ושאנחנו נגרום לו אושר. אבל עד כמה שנאהב מישהו, לעולם לא נהיה מה שהאדם הזה רוצה שנהיה.
זו השגיאה שרובנו עושים בהתחלה. אנחנו מבססים את האושר שלנו על בן הזוג, אבל לא כך מתנהלים הדברים. אנחנו משמיעים את כל אותן הבטחות שאיננו מסוגלים לקיים, ואנחנו מכשילים את עצמנו במו ידינו.

לעמוד הספר באתר

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. מירו

    סיפור יפה ומדויק

כתיבת תגובה