בחיפוש אחר הבודהא האמיתי

מאת: פיטר הארווי

מאת: פיטר הארווי (Peter Harvey) – חוקר הבודהיזם פיטר הארווי בוחן את העובדות, המיתוסים והאמיתות העמוקות בסיפור חייו של הבודהא.
תרגום: אודי תגרי | עריכת תרגום: רות מגידיס

ההולכים בכל אחת מהמסורות הבודהיסטיות מכירים, מן הסתם, גרסה כזו או אחרת של סיפור הבודהא, המציגה את חייו וסגולותיו. אבל כיצד אמורים בודהיסטים בני זמננו להבין דמות זו, שתלמידי התֵרָאוֵדָה (Theraveda) מכירים  כגוֹטָמָה, ותלמידי המָהָאיָאנָה (Mahayana) מכנים שָׁאקְיָמוּנִי , שחיה במאה החמישית לפני הספירה (בערך 404-484)? האם ביכולתנו להתקרב לידיעה אמיתית של האיש על פי ניתוח ביקורתי של הטקסטים הבודהיסטיים המוקדמים? שאלה זו קשורה לתרגול עצמו, שהרי נאמר, שהבנה מעמיקה בדְּהָאמָה פירושה הבנה מעמיקה בבודהא, ולהיפך: הבנה מעמיקה בבודהא פירושה הבנה מעמיקה בדהאמה (Saṃyutta Nikāya.III.120).

עבור מתרגל בודהיזם בן זמננו, סיפור הבודהא, המעובד היטב, הוא קצת כמו רהיט עתיק ויוקרתי מצופה לכה משובחת, בן מאות שנים של טיפול ואחזקה מסורה. גם אנחנו בדורנו מוסיפים שכבה משלנו ללכה. אך הניסיון לחלץ את "העובדות כפי שהן" מחיי הבודהא עלול להיות כמו ניסיון לקלף את הלכה מהרהיט העתיק – רבים ייזהרו מלעשות זאת, כיוון שהקילוף עלול לפגוע בכבודו של המקור. מכל מקום, מעשה זה אולי הכרחי, הבודהא ה"עתיק" זקוק לשיפוץ ואולי אף לשחזור, והתהליך עשוי לחשוף את הקישוטים השונים שנוספו למקור במשך מאות בשנים.

ואולם, עלינו להיזהר מפני השקפה צרה ורדודה מדי של אמת אפשרית העשויה להתקבל דרך נקודות מבט ורעיונות מודרניים. עלינו להיזהר מלומר על פרטים כלשהם בסיפור חייו של הבודהא “אה, לא יכול להיות שזה אמיתי. בטח זו תוספת מאוחרת, ואפשר להתעלם ממנה". חשוב לזכור גם שמיתוסים הם סיפורים בעלי משמעות, הטומנים בחובם אמת או רעיון הראויים לחקירה.

סיפורי חייו של הבודהא

הסיפורים הכתובים המוקדמים ביותר על חיי הבודהא נשמרו ברובם בקנון הפאלי של מסורת התראוודה. אלה מבטאים רעיונות שהיו משותפים לאסכולות שונות שהקדימו את התפתחות המהאיאנה, שבמסגרתה התפתחו פרשנויות וזרמים חדשים. טקסטים אחדים העוסקים בחיי הבודהא מופיעים בוִינָאיָה (Vinaya) – "סל" או קובץ טקסטים המיועדים לנזירים ועוסקים בנזירות – אך רבים יותר מופיעים בסוטות (סוטרות, בסנסקריט), דרשות הבודהא. בגרסת הפאלי, הסוטות מקובצות בחמישה אוספים הקרויים נִיקָאיָה (Nikaya):

 Digha Nikaya (DN), Majjhima Nikaya (MN), Samyutta Nikaya (SN), Anguttara Nikaya (AN), Khuddaka Nikaya (KN).

הסוטות והניקָאיות נמסרו במקורן בטקסי זמירות קהילתיים. הראשונים להעלותן על הכתב חיו בסביבות 20 לפני הספירה בסרי לנקה. בדומה לאוספים טקסטואליים מוקדמים אחרים, כגון ה-Agamas הסיניים, הסוטות בניקאיות שבקנון הפאלי מתחילות במילים “כך שמעתי. פעם אחת שהה המואר בקרב… ו…”. לכאורה, הדובר כאן הוא אָנַנְדָה (Ananda), מזכירו הנאמן של הבודהא במשך שנים רבות, והדברים נאמרים בכנס של חמש מאות נזירים מוארים (אָרָהַנְטִים, arahants), שהתכנסו לאחר מותו של הבודהא במטרה לקבץ את שיעוריו.

סיפורו של הבודהא ההיסטורי מסופר בשלבים שונים במגוון של מקורות. בסוטות ובווינאיות, למשל, מפוזרים טקסטים שונים העוסקים בתקופות מסוימות בחייו, בעיקר התעברות אמו והולדתו (Acchariya-abhuta Sutta, MN.123); היבטים מחייו טרום פרישותו (לדוגמה, Sukhumala Sutta, ב–AN.I.145); פרישותו (Ariya-pariyesana Sutta, MN.26); מסעו הרוחני, שבמהלכו למד ממוריו שני מצבים מיסטיים של "חוסר צורה" (MN.26 ו-Maha Saccaka Sutta, MN.36) ולאחר מכן תרגל סיגופים קשים (MN.36); פיתויי מארה (Mara) (Padhana Sutta מתוך Sutta Nipata, בתים 429-425); התרגול שלו בארבע הגְ’הָאנוֹת (Jhannas, תרגילי השתקעות וריכוז) כבסיס להיזכרות בגלגולים של חיים קודמים רבים, להבנה כיצד נולדים היצורים מחדש בהתאם לקארמה שלהם, ולהשגת ההארה (MN.36); התלבטויותיו האם להיות מורה, ואחר כך היותו מורה(MN.26; Dhamma-cakka-ppavatana Sutta, SN.V.420–25; Vin. I.4–12); צירוף תלמידיו הראשונים ושילוחם להפיץ את הדהאמה (Vin. 1.12-21). אירועי כל ארבעים וחמש שנות ההוראה של הבודהא אינם ניתנים לתיאור מלא, אך אירועי שלושת החודשים האחרונים בחייו מפורטים בהרחבה ב-Mahaparinibbana Sutta (DN.16, DN.II.72-168).

סיפורי גָ’טָקָה (Jataka), המתועדים כשירה בקנון הפאלי, רופדו בפרשנויות בגרסאותיהם המאוחרות. אלה כוללים מעשיות רבות על בני אדם, אלים ובעלי חיים מעוררי השראה, המוצגים כגלגולי הבודהא לפני הגלגול שבו זכה בהארה. חלק מהסיפורים הופיעו במקורם באוספים לא-בודהיסטיים והותאמו לבודהיזם מאוחר יותר. מקובל לראות בכולם דוגמאות לדרך שבה הבודהא, עוד כשהיה בּוֹדְהִיסַאטְוָה (השואף לבודהיוּת), פיתח סגולות תודעתיות מסוימות לכלל שלמות.

“תולדות הבודהות" (Buddhavamsa), הנכלל בקנון, מתאר את עשרים וארבעת הבודהות שהעניקו לבודהא מהשראתם כשפגש אותם בתקופות ועידנים קודמים.  

מאות שנים לאחר מותו של הבודהא גוטמה החל להתפתח עניין אמוני יותר בחייו. נכתבו מספר ביוגרפיות/הגיוגרפיות (תיאור חיי קדושים), שהתבססו על תיאורים המופיעים באוספי הסוטות והווינָאיות ועל מסורות נודדות שבעל פה. אלה כוללים את Mahavastu (“הסיפור הגדול", טקסט הלקוח מאסכולת Lokottaravada של הבודהיזם המוקדם); Lalitavistara Sutra (“המחזה המלא”, סוטרה של המהאיאנה); Buddhacarita (“מעשי הבודהא”, פואמה אפית מאת אַשְׁוָגְהוֹשָׁה); ו-Nidanakatha (המבוא לפרשנות של סיפורי ג’טקה). אלה, בכמה הבדלים, מוסרים לנו את סיפור הבודהא כפי שהוא מוכר לנו כיום – חלקי טקסטים מוקדמים יותר הנמזגים בסיפור עלילה רציף, הכולל קישוטים ועיטורים רבים שנוספו להאדרת הבודהא.

כתבי יד מאוחרים יותר מציגים את הבודהא כמי שנולד נסיך, בנו של מלך. לאמיתו של דבר, הוא התגורר ולימד בחברה שנוצרה מרפובליקות שבטיות קטנות שהלכו והתגבשו לממלכות גדולות יותר. הוא נולד לשבט הסָאקָה (Sakya), שנשלט, ככל הנראה, על ידי מועצת ראשי משפחות, שאולי זכו לתפקידם מכוח גילם או מעמדם החברתי. לימים הוא נדד בין הממלכות המתפתחות, שימש כמורה לחלק ממלכיהן, ודיבר על עצמו כמי שמוצאו ממעמד הלוחמים-שליטים. ומכאן אך טבעי הוא שכתבים מאוחרים יותר ראו בו כמי שמוצאו מרקע מלכותי.

ביוגרפיות מאוחרות יותר מספרות שהבודהא יצא לפרישות לאחר שראה בפעם הראשונה בחייו אדם זקן, אדם חולה, וגוויית אדם. הזקנה, החולי והמוות, מנת חלקם של כולנו, הסעירו את נפשו. לעומתם, הטקסטים המוקדמים מספרים שפרש מהעולם בהדרגה, בעקבות תהליך מדיטטיבי והגותי (AN.I.145–46, MN.I.163). בכתבים הבודהיסטיים אמנם מופיע סיפור על בודהא רגוע ומעורר השראה שיצא לפרישות לאחר שראה אדם זקן, אדם חולה, וגוויה, אך סיפור זה מתייחס לבודהא מהעבר, וִיפָּאסִי (Vipassi) (DN.II.22–9). הנחת יסוד היא שחיי כל הבודהות דומים, ומשכך, אפשר להבין מדוע סיפור זה יוחס לבודהא של זמננו. כך או כך, הסיפור מבקש לחרוט בזיכרון לקח בסיסי: אף שכולנו יודעים כי בני-תמותה אנו וימינו בני-חלוף, קבלתן של עובדות חיים אלו והתבוננות צלולה בהן מכות בנו פעמים רבות כתובנה חדשה וטורדת מנוחה.

כמו כן, ישנם הבדלים לא גדולים בין הביוגרפיות המקיפות. ב-Nidanakatha של התראוודה נאמר שגוטמה יצא לפרישות בליל היום שבו נולד בנו, רָהוּלָה (Raula. NDK.61-3), בעוד שבמסורת Sarvastivada גוטמה יצא לפרישות בלילה שבו התעברה אמו של רהולה, ובכך וידאה את המשך אילן היוחסין של משפחת גוטמה.

האם היה הבודהא יודע-כול?

טקסטים מאוחרים מייחסים לבודהא כדבר שבשגרה ידיעת-כול (sabbaññuta). באיזו מידה אפשר למצוא ייחוס כזה לבודהא בטקסטים המוקדמים? ב-Kannakatthala Sutta הבודהא אמנם מסכים שייתכן כי הוא יודע-כול, אך קובע כי “לא קיים פָּרוש או בראהמין היודע הכול ורואה את הכול בעת ובעונה אחת; זה בלתי אפשרי" (MN.II.126–27). במקום זאת הוא מצהיר על קיומו של "הידע המשולש" (tevijja), דהיינו החוויה שלו ערב הארתו: הוא יכול היה “כמידת רצונו" לזכור את גלגוליו בעבר, לראות כיצד ייוולדו היצורים מחדש בהתאם לקארמה שלהם, ולחוות במישרין את מצב השחרור שלו (MN.I.482).

הסוטות מייחסות למָאהָאוִירָה (Mahavira), מנהיג הג’איין, את הסגולה של ידיעת-כול לאורך זמן, אך יחד עם זאת טוענות שכאשר היה נשאל שאלה כדי להוכיח זאת, היה עונה בחצאי אמיתות (MN.II.31). אננדה נהג לומר בבדיחות הדעת שהמורים שטענו לידיעת-כול עדיין צריכים לשאול לשמות הבריות, אינם מצליחים לקבל מנחות-מזון, והכלבים נושכים אותם, וכדי להצדיק את אירועים אלה, הם טוענים בדיעבד שידעו שאלה אירועים קארמטיים בלתי נמנעים ולכן לא ניסו להימנע מהם (MN.I.519).

ב-Anguttara Nikaya אומר הבודהא על רוחב היריעה של ידיעתו:

נזירים, בעולם זה שבו אלים, אלי זדון (Mara), ובראהמינים, בדור זה, שבו פרושים ובראהמינים, אלים ובני אנוש; את כל שאפשר לראות, לשמוע, להרגיש, לתפוס, להיווכח, לחקור ולהגות בו באמצעות התודעה – את כל זה אני יודע… ומבין במלואו (AN.II.25).

Milindapañha, טקסט פוסט-קנוני מזרם התראוודה ששורשיו נעוצים במאה הראשונה לפני הספירה, מהדהד אמירות אלה:

…המבורך היה יודע-כול, אך לא כל הזמן ולא ברציפות. הידע המושלם של המבורך היה תלוי בהתמקדותו [בתודעתו]; כשהתמקד, ידע כל שרצה לדעת (Miln.102).

בהתאם לכך, מסורת התראוודה טוענת שהבודהא יכול לדעת את כל הניתן לידיעה. אך הידע המשולש – דוגמת מפתח לידע של הבודהא – אינו אומר דבר בקשר לעתיד אלא רק כיצד ייוולדו מחדש יצורים מסוימים. באשר לשאלה האם הידע הרב של הבודהא מתייחס גם לעתיד, הוא טען שניחן בידע זה (DN.III.134), אך הדגים את טענתו באמירה שהוא יודע שלא ייוולד מחדש. מכל מקום, בהקשרים אחרים, הבודהא טוען שהוא יודע דברים שיתקיימו בעתיד הרחוק, כגון בואו של הבודהא הבא, מֵטֵיָה (Metteyya. בסנסקריט: Maitreya) (DN.III.76).

הבודהא גם טועה

הרעיון שגוטמה ניחן בידיעת-הכול תקף מהרגע שהיה לבודהא. מכאן שאפשר לראות את שש השנים שבזבז בסיגופים כטעות, חלק מהחיפוש האנושי אחר דרך ההתעוררות הנכונה, אם כי מסורת מאוחרת יותר נוטה לראות אפילו צעדים אלה כמתוכננים מראש, מעשה שנעשה לשם הדגשת היבטים מסוימים בהוראתו.

אולם הטקסטים המוקדמים מציגים את הבודהא כטועה גם לאחר ההארה שלו. באחד הטקסטים הבולטים, הבודהא מלמד את הנזירים להתבונן בהיבטים הלא נעימים שבתוך הגוף, ולאחר מכן הולך למדוט בגפו. כשהוא חוזר, נודע לו שבעקבות התרגול פיתחו נזירים רבים סלידה כלפי גופם והתאבדו או ביקשו מנזיר אחר להורגם. בעקבות זאת ניסח הבודהא חוק נזירות חדש, האומר כי סיוע בהתאבדות של נזיר יגרור עונש לנזיר-הסייען הזהה לזה של רצח: גירוש מקהילת הנזירים (סַנְגְהָא, Sangha). הוא גם הורה לנזירים להחליף את התרגול בתרגול התבוננות בנשימה (Vin.III.68–71, SN.V.320–22). מרתק להיווכח שהטקסטים המוקדמים שימרו עדות לטעות קטלנית זו, בשעה שאפשר היה למעשה למחוק קטע זה בעריכה.

כמו כן, ידועות בספרות דוגמאות להיסוסים של הבודהא. לדוגמה, התלבטותו האם יש טעם בהוראת הדהאמה, מכיוון שבתחילת הדרך סבר שאיש לא יבין אותה (MN.I.168), וכן בשאלה האם להסמיך נשים לכהונה אם לאו (Vin.II.253-55, AN.IV.274-80).

יצור רגיל ובלתי רגיל

אנו נוכחים בחולשות האנושיות של הבודהא ובמגבלותיו הגופניות במספר מקרים. לאחר שלימד קבוצה של אנשי משפחה "עד אישון הליל,” הוא מבקש מסָארִיפּוּטָה ללמד את הנזירים, ואומר, “כואב לי הגב, אני צריך מתיחות” ולאחר מכן פורש לישון (DN.III.209).

היבטים אנושיים מאוד של הבודהא בן ה-80 מתוארים ב-Maha-parinibbana Sutta. הוא מבטא "עייפות" לנוכח האפשרות שיישאל ביחס ללידות מחדש העתידיות של כל אדם ואדם שהלך לעולמו במקום מסוים (DN.II.93). בפעם אחרת הוא אומר, “אני זקן, תשוש… בדיוק כמו עגָלה ישנה הממשיכה לנסוע בזכות הרצועות שהיא כרוכה בהן, כך גם גופו של הטָאטָא-גָאטָה ממשיך להתקיים, הלוא הוא כרוך ברצועות. רק כאשר הטאטא-גאטה נכנס אל הריכוז-שאין-בו-סימנים, הוא יודע נוחות" (DN.II.100). בעת מחלתו האחרונה הוא צמא מאוד, ומבקש שיתנו לו מי שתייה ללא דיחוי (DN.II.128-29).

לצד זאת, במקום אחר באותו הטקסט, מי המעיין שממנו ביקש מים מתגלים כצלולים, אף שהעגלות הרבות שעברו בו העכירו את מימיו. הוא חוצה את הגנגס בכוח תודעתו (DN.II.89). הוא אומר שלו התבקש, היה בכוחו לחיות "למשך קאפה" (Kappa. סנסקריט: Kalpa), מילה  שמשמעותה על פי רוב היא "עידן", אבל כאן אולי נאמרת במשמעות של תוחלת החיים המירבית לאדם באותה התקופה, בסביבות מאה שנים.

עוד מסופר שאירועים מכריעים בחייו של הבודהא היו מלווים ברעידות אדמה, ביניהם רגע התעברות אמו, לידתו, הארתו, הדרשה הראשונה שנשא, שחרור אחיזתו במהלך מחלתו האחרונה, והמעבר לנירוואנה הסופית ברגע מותו (DN.II.108-09). מסופר שבליל מותו ובנירוואנה הסופית שלו (DN.II.133-34), אפילו גלימות מוזהבות נראו דהויות בהשוואה לעור גופו, שהיה צח וזוהר במיוחד. וכשהוא משתרע בין עצי הסאל, המקום שבו הוא עתיד למות, פרחיהם פרחו שלא בעונתם כמחווה לכבודו ומוזיקה שמיימית נשמעה ברקיעים (DN.II.137-38). מסופר שאפילו בשעת לידתו של הבודהא הופיעו היבטים חריגים של קיומו – הוא הלך ודיבר בו ברגע (MN.III.123).

מכל אלה עולה כוונה ברורה להצגת שני הצדדים של טבע הבודהא. הוא היה אדם מואר, שנוכח בנשגב ופיתח כוחות על-טבעיים באמצעות תרגול רוחני במהלך גלגולי חיים רבים, אך היו בו גם חולשות אנושיות רבות, שהיו שותפות לו ולתלמידיו.

הצד העל-אנושי של הבודהא מוזכר גם ב-Lakkhana Sutta, (DN.30), שם מסופר שבגופו היו "שלושים ושניים הסימנים של אדם דגול" (DN.III.142-79). בין שנפרש את אלה כסימנים גופניים גרידא ובין שנראה בהם סימנים הגלויים רק בפני מי שתודעתו מפותחת במיוחד, הם מאותתים שמכוח היותו של גוטמה אדם מושלם, הוא נועד להיות בודהא (מואר) או שליט עולמי רב חסד (Cakkavattin). על כל אחד מהסימנים נאמר שמקורו בשלמות מסוימת שגוטמה פיתח במהלך חייו הקודמים, ועתה, בגלגול הנוכחי של המואר או המונרך האוניברסלי, הוא מסמן סגולה ספציפית. כך למשל, “על כפות רגליו וכפות ידיו התהוו גלגלים – שבהם אלף חישורים, מסגרת וטבור אופן, מעוטרים מכל צדדיהם ומוגדרים היטב בגופם" (פירוש: בעבר הוא גונן על אחרים וסייע להם; בגלגול הנוכחי הולכים חסידים רבים בעקבותיו); “עורו עדין וכה חלק, עד כי לא ידבק בו אבק" (פירוש: בעבר הוא חקר את החכמים בלהיטות אודות מעשים טהורים ולא טהורים, ובגלגול הנוכחי חוכמתו כבירה); ו"עיניו בצבע כחול עמוק, וריסיו (ארוכים) כריסי פרה" (פירוש: בעבר הוא הסתכל על זולתו במבט ישיר, גלוי, פתוח, טוב-לב ולא חמקני, בגלגול הנוכחי הוא פופולרי ואהוב על בני אדם מסוגים שונים).

כאן אנו רואים שהבודהא ניחן בתכונות רגילות ויוצאות דופן כאחד, שהיו תולדת המעשים הטובים, שכל אחד יכול להצטיין בעשייתם. אפשר לערוך תרגול מיינדפולנס מעניין ולהגות בשלושים ושניים הסימנים כאילו הופיעו על גוף המתבונן/ת. לעתים התחושה היא כאילו הם באמת מתהווים במהלך התרגול.

שלא במפתיע, התעוררה השאלה האם הבודהא המשיך להיות בן אנוש [לאחר ההארה]. פעם, כשראה מאן דהו בתוך עקבות שהותיר הבודהא את אחד “הסימנים של אדם דגול” ושאל את הבודהא האם בכוחו להיות אל (deva), מוזיקאי שמיימי הניזון מניחוחות (gandhabba), רוח-טבע (yakka) או אפילו אדם רגיל, ענה הבודהא לכל שאלות אלו בשלילה גורפת (AN.II.37-39). במענה לשואל, הסביר הבודהא שהוא הרס את האָסָאווֹת (asavas), הנטיות העמוקות והרעילות שהיו מגבילות את קיומו אילו היה אחד היצורים האלה, ולכן לא היה אחת משלוש הישויות האלה, אלא בדיוק בודהא, מי שהתעורר. במובן זה, אמר, הוא כמו פרח הלוטוס, שאמנם צומח במי ביצה אך מתנוסס מעליהם, צח וטהור.

הוא התפתח מ"בוצה" של מגבלות, משקעים ועכירות של בן תמותה רגיל, אך השתחרר מכל האחיזות והכבלים. במקום אחר הוא אמר שאדם מואר הוא זה שהשתחרר מכל ההיאחזויות בצברי התהליכים [התניות, המתרגם] שמהם מורכב אדם רגיל: חומר לצורותיו, רגשות, תפיסות ותיוגן, בניית פעילויות, ותודעה מותנית. מי שהשתחרר מכל אחיזותיו באלה, אדם משוחרר כזה הוא באמת "אוקיינוס, עמוק לאין חקר, מצולותיו לאין שיעור" (MN.I.487-88).

קול הדהאמה

בסופו של יום, התכונות הייחודיות ביותר של הבודהא הן החוכמה והחמלה, שמצאו את ביטויין בעת הוראתו לאנשים רבים מסוגים שונים. קול אנושי אמיתי בוקע מהסוטות, קולו של ידע עמוק, החלטי ורב דקויות, המגיב לשאלות ולמצבי חיים של ברהאמינים, פרושים לא-בודהיסטים, מלכים, מגוון רב של בני אדם – גברים ונשים – רגילים, ואפילו אלים. מסופר שביחס לידיעותיו, מספר הדרשות שלימד היה כיחס בין חופן עלים לכל העלווה ביער (SN.V.437-38). כל הוראתו הייתה אמת, והוא העיד על עצמו שלימד את מה שלדעתו היה שימושי ונכון מבחינה רוחנית לאותו הרגע, בין שההוראה נעמה לתלמיד ובין שהכאיבה לו (MN.I.395).

ההיבט החשוב ביותר של הבודהא היה הדהאמה, שגילם בהווייתו ולימד כדי לעזור לאחרים להבין אותה. ההאדרה המאופקת של הבודהא בטקסטים המוקדמים והאדרתו המועצמת והמעוטרת בספרי "קורות הקדושים", המאוחרים והמפותחים יותר, נועדו לסייע לקוראיהם להיפתח להיבטים הפלאיים והמתמירים שבדהאמה (וערכם טמון ביכולתם הממשית לעשות זאת); יחד עם זאת, לראות את הדהאמה פירושו לראות את הבודהא. ואכן, אחת הסגולות של הטובל-בנהר, זה ש"ראה" לראשונה את הנירוואנה באמצעות "עין הדהאמה" והותמר, היא אמונתו הבלתי מעורערת בבודהא:

ולכן הוא המבורך: מפני שהוא אָרָהַאנְט (Arahant), שניעור בשלמות, מיומן בידיעה ובנוהג של אמת, מי ששפר גורלו, יודע העולמות, ראש וראשון ומנהיג לחסרי המשמעת, מורה של אלים ובני אנוש, בודהא, מבורך. (SN.V.344).

דרכו של התלמיד הנאצל תהיה הגות בדרך זו בבודהא:

בשעה שהתלמיד הנאצל הוגה כך, תודעתו אינה נאחזת בהשתוקקות, איבה או תעתוע; תודעתו ישרה וממוקדת בטאטא-גאטה. תלמיד נאצל שתודעתו ישרה יזכה להשראה של משמעות, השראה של הדהאמה, יזכה בשמחה הקשורה לדהאמה. כשהוא שמח, מתהווה האושר; מי שהאושר מרומם אותו, גופו נרגע; מי שגופו רגוע מרגיש מאושר; כיוון שהאדם מאושר, תודעתו נעשית מרוכזת. כך נקרא התלמיד הנאצל השרוי באיזון גם בקרב דור לא מאוזן, השרוי בצלילות בקרב דור נגוע וחולה, זה אשר טבל בזרם הדהאמה ומטפח היזכרות בבודהא (AN.III.285).

הבודהא היה דמות היסטורית אמיתית. הוא אכל, ישן, הזיע, והתעייף. אך הוא היה גם אדם יוצא דופן, שפיתח בעצמו סגולות מעוררות השראה, סגולות שכולנו מסוגלים לפתח. אם אתם מוצאים שחלק מהפרטים בהגיוגרפיות המאוחרות של הבודהא מעיקים ומרתיעים, רְאו בו מורה אנושי דגול של הדרך שמעבר למגבלות האנושיות.

 

כתיבת תגובה