אשמת ההורים (3)

נחזור לקפה, בגיל 13 כאמור התחלתי לזייף, כלומר הייתי הולך לבית הספר יום כן, יומיים לא, ובשאר שלושת הימים הייתי מגיע מאוחר. יום אחד גם הגיע ה-מכתב מבית הספר (זה היה לפני המצאת הווטצ’אפ). “מה הבעיה”? אמא שלי לא הבינה, “זה לא שאתה צריך לקום בשבע בבוקר, אתה מתעורר ברבע לשמונה, יוצא מהבית בעשרה ל, ובחמישה לשמונה אתה כבר בבית ספר”. “לא סתם אנחנו גרים פה”, הוסיפה בגאווה, “במיוחד קנינו דירה ליד בית ספר שיהיה לכם קרוב וקל להגיע”. עוד תכונה של עיראקים, “מה לא עשינו בשבילכם. ולא, אל תודו לנו חמש פעמים ביום, פעמיים יספיקו”.

רק לך תסביר לה שזה לא המרחק. ששבע בבוקר ושמונה בבוקר לנער מתבגר זה אותו הדבר, לפנות בוקר מוקדם מאוד מאוד, בדרך לעוד יום משעמם מאוד מאוד במקום מאוד מאוד לא נחמד, מוקף גדרות, מורות היסטריות ומשעממות וילדים מחוצ’קנים.

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה