איך אנחנו נלכדים ואיך אנחנו משתחררים

פמה צ’ודרון על שנפה, החשק או הקרס שמעורר את נטייתנו המורגלת להסתגר. אנחנו נלכדים ברגע ההידוק, כשאנחנו מחפשים הקלה. כדי להשתחרר, צריך להתחיל בזיהוי רגע המצוקה וללמוד להירגע בתוכו.

 

את מנסה להבהיר משהו לקולגה או לחברה. רגע אחד פניה פתוחות והיא מקשיבה לך, וברגע הבא עיניה מתערפלות או שלסתה נחשקת. מה זה מה שאת רואה?

מישהו מותח עליך ביקורת. הוא מבקר את עבודתך או הופעתך או ילדך. ברגעים כאלו, איך אתה מרגיש? יש לזה טעם מוכר בפיך, יש לזה ריח מוכר. מרגע שאתה מתחיל להבחין בזה, אתה מרגיש כאילו החוויה הזאת תמיד מתרחשת.

המילה הטיבטית לכך היא שנפה. בדרך כלל מתרגמים אותה כ”היקשרות”, אבל תרגום ציורי יותר יכול להיות “הילכדות”. כאשר השנפה לוכדת אותנו, סביר להניח שניתקע. אפשר לקרוא לשנפה, “התחושה הדביקה הזאת”. זוהי חוויה יומיומית. אפילו כתם על הסוודר החדש שלך יכול לעורר אותה. ברמה המעודנת יותר, אנחנו מרגישים התהדקות, מתח, תחושת הסתגרות. ואז אנחנו מרגישים תחושת התכנסות, חוסר רצון להימצא היכן שאנו נמצאים. זוהי ההילכדות. לתחושה הלחוצה הזאת יש את הכוח ללכוד אותנו בביזוי עצמי, אשמה, כעס, קנאה, ורגשות אחרים שמובילים למילים ולמעשים שבסופו של דבר מרעילים אותנו.

זוכרים את האגדה שבה קרפד קופץ מפיה של הנסיכה בכל פעם שהיא מתחילה לומר דברים מרושעים? זאת התחושה של הילכדות. ועדיין אנחנו לא מפסיקים – אנחנו לא מסוגלים להפסיק – משום שאחז בנו הרגל של קישור כל מה שאנחנו עושים עם הקלה מחוסר הנוחות שלנו. זהו סינדרום השנפה. המילה “היקשרות” לא לגמרי מעבירה את המתרחש. זוהי חוויה שלא קל לתאר אבל כולם מכירים היטב. שנפה מתרחשת לרוב באופן לא רצוני והיא נוגעת מיד בשורש סיבת הסבל שלנו.

מישהו מביט בנו באופן מסוים, או שאנחנו שומעים שיר מסוים, מריחים ריח מסוים, נכנסים לחדר מסוים, ובום. לתחושה אין שום קשר להווה, ועדיין היא שם. כשתרגלנו זיהוי של שנפה במנזר גמפו, גילינו שחלקנו מסוגלות לחוש אותה אפילו כשאדם מסוים פשוט התיישב לידנו בשולחן האוכל.

שנפה פורחת על חוסר הביטחון שנמצא בבסיס החיים בעולם משתנה תמידית. אנחנו חווים את חוסר הביטחון הזה כרקע שמורכב מתחושת אי נוחות קלה או אי שקט. כולנו רוצים הקלה כלשהי מחוסר הנחת הזה אז אנחנו פונים אל מה שמענג אותנו – אוכל, אלכוהול, סמים, מין, עבודה או קניות. כל עוד שומרים על מידתיות אפשר ליהנות מאד ממה שמענג אותנו. אפשר להעריך את הטעם ואת הנוכחות של זה בחיינו. אבל כאשר אנחנו מעניקים לזה את עוצמת הרעיון שזה מה שיביא לנו נוחות, שזה מה שישחרר אותנו מאי הנחת, אנחנו נלכדים.

כך שאפשר גם לקרוא לשנפה “החשק” – החשק לעשן את הסיגריה הזאת, להפריז באכילה, לשתות עוד משקה, לספק את ההתמכרות שלנו, תהיה מה שתהיה. לפעמים השנפה חזקה כל כך שאנחנו מוכנים למות, העיקר שנשיג את ההקלה הרגעית הזאת מהסימפטומים. המומנטום שמניע את החשק חזק כל כך שאנחנו לא נחלצים לעולם מדפוס ההרגל של השימוש ברעל כבנחמה. לא תמיד הדבר כרוך בחומר כלשהו; זה יכול להיות גם אמירת דברים מרושעים, או התייחסות אל כל דבר באופן שיפוטי. זה קרס חזק מאד. משהו מפעיל דפוס ישן שהיינו מעדיפים לא להרגיש, ואנחנו מתכווצים ונלכדים בשיפוטיות או בתלונות. זה מעורר בנו סיפוק מנופח ותחושת שליטה, שמספקת הקלה רגעית מחוסר הנוחות.

אלו מאיתנו שמתמודדים עם התמכרויות חזקות יודעים שעבודה עם דפוסי הרגלים מתחילה בנכונות להכיר באופן מלא בחשק שלנו, ואז בנכונות לא לפעול על פיו. העסק הזה של לא לפעול נקרא הימנעות. באופן מסורתי קוראים לזה ויתור. אנחנו מוותרים או נמנעים לא רק מאוכל, מין, עבודה או מערכות יחסים. אנחנו מוותרים ונמנעים מהשנפה. כשאנחנו מדברים על הימנעות מהשנפה אנחנו לא מדברים על ניסיון לגרש אותה; אנחנו מדברים על ניסיון לראות את השנפה באופן צלול ולחוות אותה. אם אנחנו יכולים לראות את השנפה תוך כדי שאנחנו מתחילים להיסגר, כשאנחנו מרגישים את ההתהדקות, יש אפשרות לתפוס את החשק לפעול על פי ההרגל, ולא לממש אותו.

בלי תרגול מדיטציה, כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת. בדרך כלל אנחנו לא תופסים את ההתהדקות עד שכבר סיפקנו את החשק לגרד את העקיצה שלנו באיזו דרך מורגלת. אם לא נזהה הימנעות כטוב-לב אוהב וחברות כלפי עצמנו, ההימנעות תרגיש כמו לבישת כתונת משוגעים. ניאבק בה. המילה הטיבטית לוויתור היא שנלוק, שפירושו הפיכת השנפה על פניה וניעורה. כשאנחנו מרגישים את ההתהדקות, איכשהו עלינו לדעת איך לפתוח את המרחב בלי להילכד בדפוס ההרגל שלנו.

בתרגול עם שנפה, עלינו ראשית כל לזהות אותה. המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא על כרית המדיטציה. תרגול ישיבה מלמד אותנו להיפתח ולהירגע עם כל מה שעולה, בלי לברור ולבחור. הוא מלמד אותנו לחוות את הקושי ואת החשק במלואם, ולקטוע את המומנטום שבדרך כלל מגיע בעקבותיהם. אנחנו עושים זאת על ידי כך שאנחנו לא נגררים אחרי המחשבות ואנחנו לומדים לחזור אל הרגע הנוכחי. אנחנו לומדים להישאר עם חוסר הנוחות שלנו, עם ההתהדקות, עם הגירוד של השנפה. אנחנו מתאמנים בישיבה שקטה יחד עם תאוות הגירוד שלנו. כך אנחנו לומדים לעצור את שרשרת התגובות של דפוסי ההרגלים שאחרת ישלטו בחיינו. כך אנחנו מחלישים את הדפוסים שמשאירים אותנו לכודים בחוסר הנוחות שאנחנו חושבים בטעות שהוא נוח. אנחנו מתייגים את הסחרור כ”חשיבה” וחוזרים לרגע ההווה. אבל אפילו במדיטציה, אנחנו חווים שנפה.

בואו נאמר, למשל, שהרגשתם מקורקעים ופתוחים במדיטציה. המחשבות באו והלכו אבל לא לכדו אתכם. הן היו כמו עננים בשמים שהתפוגגו כשהכרתם בהם. הייתם מסוגלים לחזור אל הרגע ללא תחושת מאבק. לאחר מכן, נלכדתם בחוויה הנעימה הזאת: “הצלחתי, הצלחתי. ככה זה תמיד צריך להיות, זה המודל.” הילכדות כזאת יוצרת יהירות, וכנגד זה היא יוצרת גם מחסור, משום שהישיבה הבאה שלכם לא תהיה דומה לזה בכלל. למעשה, הישיבה ה”רעה” שלכם תהיה עכשיו גרועה יותר משום שנלכדתם בישיבה ה”טובה”. ישבתם שם ושקעתם בדיון: חשבתם באובססיביות על משהו בבית, בעבודה. דאגתם והוטרדם, נלכדתם בפחד או בכעס. בסוף הישיבה, אתם מרגישים מיואשים – זה היה “רע” ואתם יכולים להאשים רק את עצמכם.

האם יש משהו מהותי נכון או שגוי בכל אחת מחוויות המדיטציה האלו? רק השנפה. השנפה שאנחנו מרגישים לגבי מדיטציה “טובה” לוכדת אותנו באיך שהיא “אמורה” להיות, וזה מכין את הקרקע לשנפה על איך שהיא לא “אמורה” להיות. אבל המדיטציה היא רק מה שהיא. אנחנו נלכדים ברעיון שלנו לגביה: זו השנפה. הדביקות הזאת היא שנפת השורש. אנחנו מכנים אותה היאחזות באגו או השתקעות בעצמי. כשאנחנו נלכדים ברעיון של חוויה טובה, ההשתקעות העצמית מתחזקת. לכן אנחנו, כמתרגלים, לומדים לא לשפוט את עצמנו, לא להילכד בטוב או ברע.

מה שבאמת צריך לעסוק בו הם הדברים פשוט כפי שהם. כשאנחנו לומדים לזהות את השנפה אנחנו לומדים את המשמעות של לא להיקשר לעולם הזה. לאי ההיקשרות אין שום קשר לעולם. יש לה קשר לשנפה – להילכדות במה שאנחנו מזהים כנוח. כל מה שאנחנו מנסים לעשות זה לא להרגיש את אי הנוחות שלנו. אבל כאשר אנחנו עושים זאת אנחנו לעולם לא מגיעים לשורש התרגול. השורש הוא לחוות את הגירוד כמו גם את החשק לגרד, ואז לא לפעול על פיו.

אם יש לנו נכונות ורצון לתרגל כך לאורך זמן, הפראג’נה מתחילה לפעול. פראג’נה היא ראייה צלולה. זוהי האינטליגנציה המולדת שלנו, החוכמה שלנו. בעזרת הפראג’נה אנחנו מתחילים לראות את כל שרשרת התגובות בבהירות. ככל שאנחנו מתרגלים, החוכמה הזו הופכת לכוח עוצמתי יותר מהשנפה. לזה בפני עצמו יש את הכוח לעצור את תגובת השרשרת.

האגו לא משתתף בפראג’נה. זוהי חוכמה שנמצאת בטוב היסודי, בפתיחות, בשיוויון הנפש – שקוטע את ההשתקעות העצמית. בעזרת הפראג’נה אנחנו יכולים להבחין במה שיפתח את המרחב. ההרגל, שהוא מבוסס אגו, הוא הפוך בדיוק – כפייתיות למלא את המרחב בסגנון הייחודי לנו. חלקנו סוגרים את המרחב בכך שאנחנו מתעקשים על דעתנו, אחרים עושים זאת על ידי ניסיון להחליק את הגלים.

מלמדים אותנו שכל מה שעולה הוא טרי, הוא מהות ההבנה. זאת התפיסה היסודית. אבל איך אפשר לראות את כל מה שעולה כמהות ההבנה כאשר למעשה יש לנו עבודה לעשות? המפתח הוא לבחון את השנפה. העבודה שעלינו לעשות כרוכה בהכרה בכך שאנחנו מתכווצים או נלכדים או נסערים. זוהי מהות ההבנה. ככל שנתפוס את זה מוקדם יותר, כך יהיה קל יותר לעבוד על השנפה, אבל אפילו אם נתפוס את זה כשאנחנו כבר נסערים לגמרי זה טוב. לפעמים עלינו לעבור את כל התהליך אפילו שאנחנו קולטים תוך כדי כך בדיוק מה אנחנו עושים. החשק חזק כל כך, הקרס חד כל כך, דפוס ההרגל דביק כל כך, שלפעמים אין ביכולתנו לעשות דבר.

אבל יש משהו שאפשר לעשות לאחר מעשה. אנחנו יכולים ללכת לשבת על כרית המדיטציה ולשחזר את הסיפור. אולי נתחיל בהיזכרות בתחושת הנסערות ונתחבר אליה. נבחן בצלילות את השנפה, ברטרוספקטיבה. זה עוזר מאד. עוזר גם לראות את השנפה עולה באופנים קטנים, כשהקרס לא חד כל כך.

הבודהיסטים מדברים על שנפה כאשר הם אומרים, “אל תילכדו בתוכן: בחנו את איכות המצע – את ההיאחזות, את התשוקה, את ההיקשרות.” מדיטצית ישיבה מלמדת אותנו לראות את הדפוס לפני שנתגבר עליו. בבסיס, הכל מצטמצם להוראה “תייגו את זה כמחשבה”. להתאמן בכך על הכרית, שם יחסית קל ונעים לעשות זאת, זו הדרך להכין את עצמנו לנכוח כאשר אנחנו נסערים.

או אז נוכל להתאמן בזיהוי השנפה בכל מקום שבו אנחנו נמצאים. תאמרו משהו למישהו ואולי תרגישו את המתח הזה. במקום להילכד בסיפור על כמה שאתם צודקים או טועים, נצלו את ההזדמנות לנכוח אל מול הקרס. השתמשו בהזדמנות להישאר עם ההתהדקות בלי לפעול על פיה. תנו לאימון הזה להיות הבסיס שלכם.

תוכלו גם לתרגל זיהוי של שנפה בטבע בחוץ. תרגלו ישיבה שקטה ותפיסת הרגע שבו אתם מסתגרים. או תרגלו בקרב קהל, כשאתם מביטים בכל פעם על אדם אחד. כאשר אתם שקטים, מה שלוכד אתכם זה הדיאלוג המנטלי. אתם מדברים עם עצמכם על רוע או טוב: אני רע או הם רעים, זה נכון או זה שגוי. צריך פשוט לראות את זה כתרגול. יהיה מסקרן לראות איך אתם נסגרים באופן לא רצוני ונלכדים, כך או אחרת. פשוט תמשיכו לתייג את המחשבות האלה ולחזור אל מיידיות ההרגשה. כך תוכלו לא להיגרר אל תגובת שרשרת.

מרגע שאנחנו מודעים לשנפה, אנחנו מתחילים להבחין בה אצל אנשים אחרים. אנחנו רואים אותם נסגרים. אנחנו רואים שהם נלכדו ושעכשיו שום דבר לא יצליח להגיע אליהם. ברגע זה יש לנו פראג’נה. האינטליגנציה הבסיסית הזאת בוקעת כאשר אנחנו לא נלכדים בהימלטות מחוסר הנוחות של עצמנו. עם פראג’נה אנחנו מסוגלים לראות מה קורה לאחרים; אנחנו יכולים לראות כשהם נלכדים. או אז אנחנו יכולים לתת למצב קצת מרחב. דרך אחת לעשות זאת היא על ידי פתיחת המרחב בו ברגע, בעזרת מדיטציה. היו שקטים ומקדו את תודעתכם בנשימה. שמרו על התודעה שקטה בפתיחות גדולה ובסקרנות שמופנות אל האדם השני. אפשר ליצור מרחב סביב התחושה הדביקה הזאת גם על ידי שאילת שאלה. או על ידי דחיית הדיון לזמן אחר.

התמזל מזלנו במנזר וכולן נלהבות לעבוד שם על השנפה. כל כך הרבה מילים שניסיתי להשתמש בהן הפכו לתחמושת שאנשים מפנים כנגד עצמם. אבל אנחנו שמחות לעבוד עם שנפה, אולי משום שהמילה אינה מוכרת. אנחנו מזהות את המתרחש בראיה צלולה, בלי להפנות אותה כנגד עצמנו. כיוון שאף אחד לא במיוחד נהנה כשמצביעים על השנפה שלו, נשות המנזר כורתות הסכמים כמו, “כשאת רואה אותי נלכדת, תמשכי בתנוך האוזן שלך, ואם אני אראה שאת נלכדת גם אני אעשה זאת. או אם את מזהה את השנפה אצל עצמך ואני לא קולטת את זה, לפחות תני לי איזה סימן קטן שאולי זה לא הזמן הנכון להמשיך בדיון.” כך אנחנו יכולים לעזור זה לזה לטפח פראג’נה, ראייה צלולה.

אפשר לחשוב על כל התהליך הזה כארבע הה”אים: הבחנה בשנפה, הימנעות מגירוד, הירגעות אל תוך החשק לגרד, החלטה להמשיך לקטוע את דפוסי ההרגלים האלו במשך כל חיינו. מה עושים כאשר לא עושים את הדבר הרגיל? נשארים עם החשק. ככה נהיים מחוברים יותר להשתוקקות ולרצון להתרחק. לומדים להירגע עם זה. ואז מחליטים להמשיך לתרגל בדרך זו.

עבודה עם שנפה מרככת אותנו. מרגע שאנחנו רואים כיצד אנחנו נלכדים וכיצד אנחנו נסחפים עם המומנטום, קשה להיות יהירים. הטריק הוא להמשיך לראות. לא לאפשר להתרככות ולשפלות הרוח להפוך להשפלה עצמית. זה רק עוד קרס. משום שחיזקנו את כל המצב המורגל במשך זמן רב עד מאד, אי אפשר לצפות לשנות אותו לגמרי בן לילה. זה לא עניין של זבנג וגמרנו. צריך טוב-לב אוהב כדי לזהות; צריך תרגול כדי להימנע; צריך נכונות כדי להירגע; צריך נחישות כדי להמשיך להתאמן בדרך זו. עוזר לזכור שאולי אנחנו חווים שני מיליארד סוגי גירודים ושבעה טריליארדים של עקצוצים אבל יש באמת רק שנפת שורש אחת – היאחזות באגו. אנחנו חווים אותה כהתכווצות והשתקעות עצמית. יש לה דרגות עוצמה שונות. ענפי השנפה הם רק הסגנונות השונים שלנו של גירוד העקיצה.

ראיתי לא מזמן קומיקס של שלושה דגים שוחים סביב קרס. דג אחד אומר לשני, “הסוד הוא לא להיאחז.” זה קומיקס שנפה: הסוד הוא – אל תנגסו בפיתיון. אם נצליח לתפוס את עצמנו במקום שבו החשק לנגוס הוא חזק, נוכל לכל הפחות לקבל פרספקטיבה רחבה יותר על מה שקורה. ככל שנתרגל בדרך זו, נצבור ביטחון בחוכמתנו. היא תתחיל להדריך אותנו לקראת ההיבט היסודי של קיומנו – המרחב הפתוח, החמימות והספונטניות.

תרגום רנה וורבין

פמה צ’ודרון הינה

לדף של פמה צ’ודרון באתר

מאמר ראשון | מאמר שני| מאמר שלישי מאמר רביעי

סגירת תפריט
×

עגלת קניות