עצם הכתיבה

50.00 כולל מע׳׳מ

נטלי גולדברג

כתיבה היא תהליך חושני המשתף את כל חלקי הגוף והנפש. על מנת לשחרר את החלק היצירתי שבנו המייצר כתיבה, עלינו לשחרר את הראייה שלנו את העולם, ואת היד האוחזת בעט. על מנת שנוכל לתת לכתיבה להינשא על כנפי המציאות והדמיון, עלינו לפנות זמן, לבחור מקומות מתאימים לכתיבה, ולהתמלא בחוויות. ספר חווייתי, קולח ומשעשע, לבעלי עניין בכתיבה ולאוהבי קריאה.

מחיר קטלוגי: 69 ₪
מחיר באתר: 50 ₪ 

במלאי

תיאור

עצם הכתיבה

נטלי גולדברג

“אני יודעת שהעבודה הזאת עם מוחי העייף והמתמרד מביאה אותי למקום הכי עמוק שלי. לא השמחה ולא האקסטזה שאני חשה לפעמים ולא הבזקי ההארה הרגעיים, כי אם הנגיעה בפרטים הקטנים והחשובים בחיי היום יום שלי וההתעקשות להמשיך ולכתוב היא הפוערת את לבי לרווחה ברוך ובעדינות כלפי עצמי ומכאן נובעת חמלה קורנת לכל הסובב אותי. לא רק לשולחן ולקוקה-קולה שלפני, לקש, למזגן, לאנשים החוצים את הרחוב ביום זה של חודש יולי בנורפולק, נברסקה, לשעון הדיגיטלי של הבנק שמהבהב 4:03, לחברתי הכותבת מולי, אלא גם לזיכרונותינו השוצפים ולגעגועינו העמוקים ולסבל שאתו אנו מתמודדים יום יום. והיא בוקעת ממני בטבעיות בזמן שאני מריצה עט על גבי הניר ושוברת את הקליפות המוצקות של משחבותי ושל הדרך שבה אני מגבילה את עצמי. כך שזה מאוד עמוק להיות סופרת. זה הדבר הכי עמוק שאני מכירה. ואני חושבת שאם לא זה אז כלום, זאת תהיה דרכי בעולם עד יומי האחרון. אני חייבת לזכור זאת שוב ושוב.”

כתיבה היא תהליך חושני המשתף את כל חלקי הגוף והנפש. על מנת לשחרר את החלק היצירתי שבנו המייצר כתיבה, עלינו לשחרר את הראייה שלנו את העולם, ואת היד האוחזת בעט. על מנת שנוכל לתת לכתיבה להינשא על כנפי המציאות והדמיון, עלינו לפנות זמן, לבחור מקומות מתאימים לכתיבה, ולהתמלא בחוויות. ספר חווייתי, קולח ומשעשע, לבעלי עניין בכתיבה ולאוהבי קריאה.

נטלי גולדברג, תלמידת זן ומורה לכתיבה, מגלה טפח ממנהגי הכתיבה של סופרים מפורסמים, מספקת תרגילים מגוונים וגרויים לכתיבה, והיא סוחפת ומבטיחה: אם רק נפנה לכתיבה מקום בחיינו היא תפרוץ ותמלא אותם.

 Logo-Mendele 
לרכישת עותק ב E-BOOK לחצו כאן 

מידע נוסף

שם הספר

נכתב על ידי

סוג כריכה

מספר עמודים

מחיר קטלוגי

מספר קטלוגי

חוות דעת

  1. ראיון עם נטלי גולדברג: “כתיבה כתרגולת רוחנית”. (מטעם העתון Sounds True)
    לפני שספרה התפרסם בשנת 1986, נטלי גולדברג היתה סטודנטית אנונימית לבודהיזם עם תשוקה לכתיבה. היום, עם קרוב למיליון עותקים של “עצם הכתיבה” בדפוס, נטלי גולדברג עזרה לשנות את הדרך שבה מתרגלים כתיבה בבתים, בבתי הספר ובסדנאות כתיבה לכל אורך אמריקה.

    שאלה: נטלי, את מלמדת שלא דרושים כלים מיוחדים על מנת להיהפך לכותבים. במלים אחרות את יכולה לכתוב היכן שלא תהיי כל זמן שיש לך עפרון ופיסת נייר. אבל אנשים עדיין ממציאים תירוצים לעובדה שאינם כותבים. אני סקרן לדעת מה התירוצים הכי נפוצים שאת שומעת מסטודנטים בסדנות שלך.

    נטלי: זה נשמע בערך ככה: “אני מפחדת לתת לעצמי להשתחרר. אני מפחד ללכת בעקבות מה שאני באמת רוצה. אני לא יכולה לעשות את זה כרגע, אבל זה החלום הכי כמוס שלי. אני לא יכול לעשות את זה כי יש לי משפחה ואני צריך להתפרנס. אני מפחדת שאני לא טובה מספיק.”
    בשבילי זה לא משנה מה התירוץ. כל מה שאני שומעת הוא תירוץ. במלים אחרות, האנשים האלה רוצים משהו אבל הם לא מוכנים לעשות צעד קדימה ולתפוס אותו. במהלך שבע עשרה השנה האחרונות שבהן אני מלמדת כותבים, שמתי לב שאנשים לא נותנים לעצמם לבעור. הם לא נותנים לתשוקה שלהם להתעורר לחיים. הם לא מזינים אותה. עכשיו אני יכולה לשמוע אותך אומר: “טוב, אבל מה אם התירוץ אמיתי? מה אם זאת אשה שיש לה ששה ילדים והיא עובדת בשתי משרות כדי להאכיל אותם?” מה שאני אומרת הוא שאם האשה הזאת בוערת לכתוב, היא תצטרך למצוא זמן לעשות זאת, אפילו אם זאת רק חצי שעה בשבוע.
    לכולנו יש מוחות תחמנים במיוחד ויצירתיים להפליא, שיכולים להמציא אלפי תירוצים. “אני באמת לא יכולה לכתוב היום כי לבת שלי יש בעיות בבית הספר. אני באמת לא יכול לכתוב כי יש לי כאב בטן כל פעם שאני כותב.” המוח התחמן תמיד יחשוב על סיבות חדשות למה אנחנו לא יכולים לכתוב. אני מלמדת שאם אתה רוצה לכתוב, תעשה את זה. עכשיו.

    שאלה: בסדנאות שלך את שמה דגש עצום על התמדה והחלטיות. מה בדבר כשרון?

    נטלי: אני לא מאמינה בכשרון. אני יודעת שהוא קייים. . . אני חושבת שכשרון הוא כמו מאגר מי תהום. את חודרת לתוכו ושואבת ממנו במאמץ והוא זורם דרכך. זאת אנרגיה. אני רואה הרבה סטודנטים שיכולים לכתוב בטבעיות. מדהים. אבל הם לא דבקים בזה. אולי זה בא להם בקלות יתרה אז הם לא מאמינים שזה באמת טוב, לפעמים זה לא חשוב להם מספיק. אבל אם מישהו יושב בפינת החדר ונאבק עם היצירה, וממשיך להגיע במשך שנים, אחרי זמן מה הגחלים הקטנות שלו יתחילו לזרוח.
    מעולם לא חשבתי על עצמי כמוכשרת – איש מעולם לא אמר לי שיש לי כשרון, וכל פעם שהלכתי לקוראת בכף יד נאמר לי שעלי להיות חשבונאית. המאמץ האישי שלי הוא זה שחרט קוים חדשים בכף ידי.
    מאז ומעולם האמנתי במאמץ האנושי. לא רק עבודה קשה, כמו “תן כתף לאבן הריחיים”. אני מדברת על להתעורר.
    לכשרון אין שום קשר להתעוררות. אני מדברת על להיות מודעת וערנית ככותבת, לדעת את שמות העצים והפרחים. להבחין באור וכיצד הוא פוגע בעץ או בניקלים של מכוניות. זה בא עם תרגולת. זה נחמד מאוד אם יש לך כשרון, אבל זה ייקח אותך רק עד גבול מסוים. עבודה תקח אותך הרבה יותר רחוק.

    כשהייתי בת 26 עשיתי הרבה ישיבות זאזן והתחלתי להבין איך כותבים. לא היו לי שום חוקים. לא קראתי לזה תרגולת כתיבה, אבל פשוט כתבתי וכתבתי. ואז בשנת 1976 הלכתי ללמוד כתיבה עם אלן גינזברג ששה שבועות במכון נארופה. הוא דיבר על כתיבה ויחסיה עם התודעה, ואני המשכתי ללמוד את זה אחרי תום הקורס. ואז התחלתי להקציב לעצמי זמן ולהניע את ידי תוך כדי התבוננות בתודעתי. נכנסתי יותר ויותר עמוק לזה והתחלתי לראות דברים. אבל לא נתתי לחוויה שם מיוחד. בדרך זו למדתי איזה תרגילים עוזרים לי לכתוב ואיזה לא. כך נהגתי הרבה שנים לפני שפגשתי את קאטאגירי רושי. כשפגשתי אותו והתחלתי לשבת אתו הוא אמר יום אחד: “עשי את הכתיבה לתרגולת שלך.” בזמן ההוא לא הקשבתי למלה מדבריו. הייתי כל כך יהירה. אמרתי, “אוה, זה מגוחך, אני הולכת להמשיך לשבת”. חשבתי שהוא מנסה להפטר ממני. רק אחרי הרבה שנים סוף סוף התחלתי להבין מה הוא אמר. ולמעשה זה היה תוך כדי כתיבת “לכתוב מתוך העצמות/לכתוב מהבטן” שהכל הדברים נפלו למקומם.

    שאלה: “מה ההקבלות בין תרגולת כתיבה ותרגולת מדיטציה?”

    נטלי: תרגולת כתיבה היא טכניקה שמאפשרת לך להתחבר למרחבי ההוייה מבלי להשתגע. היא נותנת לך מבנה. מה שלא עולה, אתה שומר על היד בתנועה ואתה יושב שם עד שנגמר הזמן. כמו במדיטציה; לא משנה מה שעולה בזמן שאתה מודט, אתה שומר על המבנה והתנוחה עד שהפעמון מצלצל. אתה מניח את העט שלך לזמן מה והולך לטייל, ואז אתה צולל שוב.

    “אל תתן למוח התחמן שלך להשליך אותך הצידה. אתה אומר שאתה באמת רוצה לעשות משהו – “אני באמת רוצה להיות סופר. אבל אולי לא ארוויח מספיק כסף.” הקול הקטן הזה מגיע: “אוה, בסדר, אז אל תכתוב.” הקולות הקטנים האלה הולכים להזין אותנו כל הזמן. אתה מחליט לעשות משהו. עשה זאת. אל תהיה מושלך הצדה. תבין את המוח שלך ואל תאמין לו כשהוא מגיע עם כל ההתנגדויות האלה, כשהוא מגיע עם כל ההיסוסים האלה והסיבות למה לא לעשות משהו. אל תתן לו להשליך אותך הצידה.”

  2. עצם הכתיבה

    גולדברג היא סופרת ומשוררת יהודייה, המאמינה שכולנו נולדנו עם כישרון כתיבה, שבמהלך חיינו נחסם ונסגר באמצעים מאמצעים שונים. כדי להמחיש את טענתה זו, מביאה גולדברג את הרומן השברירי שניהלה עם שירה מאז ילדותה, עד שפצחה את פיה והחלה לשיר בהרמוניה. אני אדלג על הצורך להתמקח ולהציג את דעתי כלפי טענה זו, למרות הפיתוי הגדול להזכיר, גם לגולדברג, שהכישרון הוא מתנה שלא כולנו ניחנו בה, והוא שהופך את ברברה סטרייסנד למי שהיא, כמו גם את ג’יי קיי רולינג למי שהיא. אף על פי כן, גולדברג כתבה ספר בהחלט ראוי, בוודאי לאלה שהכתיבה היא בנשמתם, חלק מהווייתם הפנימית ביותר, אף שגולדברג שבה ומדגישה שהבדל זה מקומו בראשנו בלבד ולא במציאות האובייקטיבית.
    כמו “גלישה בהימלאיה” (סקירה בגיליון 64), הפורס את עקרונות הבודהיזם דרך השימוש בעולם הגלישה, פורסת נטלי גולדברג את אותם עקרונות בודהיסטיים דרך השימוש בעולם הכתיבה, אף שהמטרה המוצהרת בשני הספרים שונה.
    קשה לקטלג את הספר לז’אנר מתאים, אבל נדמה לי שזה חלק מקסמו. העניין הוא שכתיבה, כמו עוד הרבה דברים אחרים שיש לנו או שהיינו רוצים שיהיו לנו, יכולה להיות עניין של מה בכך, ובאותה מידה ממש היא יכולה להיות חוויה רגשית ורוחנית המשחררת לחופשי עוד חלק בתוכנו. כל כך הרבה מדבריה של גולדברג יכולים בקלות להתאים לרובדי החיים האחרים שאנו מכילים, כמו למשל: “דחפי את עצמך הלאה בדיוק כשאת חושבת שאמרת את כל מה שהיה לך לומר. הרחיקי עוד קצת. לפעמים כשאת חושבת שסיימת זה רק קצה ההתחלה. כנראה שזו הסיבה שאת מחליטה לעצור” (עמוד 120). אתם לא טועים. הספר כולו תורגם ללשון נקבה. אפשר היה לחשוב שאישה גם תרגמה אותו, אבל הוא דווקא נקרא אייל לוי, וכבר בתחילת הספר הוא מתריע על כך שהספר תורגם ללשון נקבה “עקב רוח הדברים העולה ממנו”. לא ירדתי לסוף דעתו גם כשסיימתי לקרוא את הספר, וחבר שלי אפילו נפל למלכודת השוביניסטית, כשאמר שהיה עליו להזכיר לעצמו מדי פעם בפעם שלא מדובר בהוראות שימוש לצבע בשיער (או לחליפין חומרי ניקוי, אבקת כביסה, מוצרי קוסמטיקה ושאר ירקות נשיים). בכל מקרה, אני כאישה מברכת על היוזמה הזו, קל וחומר כשגבר הוא הנוטל אותה, ונושא אחר לדיון הוא המובנות מאליה החברתית שהולעטנו בה, ומתברר שעדיין.
    באנגלית, דרך אגב, שם הספר הוא Writing Down The Bones, שזה משהו כמו “לכתוב על לשד העצמות”.
    ספר אמיתי, פשוט ונטול יומרות.

    גלי ארבל, חיים אחרים

רק משתמשים רשומים אשר רכשו מוצר זה יכולים לרשום חוות דעת.