נוב 082017
 


 AJAHN CHAH  

עצה פשוטה ועמוקה של אג'אן צ'ה לתלמידה זקנה שמותה קרב.

היום לא הבאתי שום חומר גשמי איתי, רק דהאמה, תורתו של הבודהה.
הקשיבי טוב. את צריכה להבין שגם הבודהה עצמו, למרות כל ההון העצום של סגולותיו המצטברות, לא יכול היה להימנע ממוות פיזי. כשהגיע לגיל מבוגר, הוא ויתר על גופו והשתחרר מעולו הכבד. עכשיו גם את צריכה ללמוד להסתפק בשנים הרבות שבהן היית תלויה בגופך. את צריכה להרגיש שזה מספיק.
אפשר להשוות את זה לכלי בית שהיו בבעלותך משך זמן רב – הכוסות שלך, הצלחות, הקערות וכן הלאה. בתחילה היו הכלים שלך נקיים ומצוחצחים, אבל עכשיו אחרי השימוש בהם במשך זמן כה רב, הם מתחילים להתבלות. חלקם כבר שבורים, חלקם נעלמו, ומצבם של אלה שנותרו מתדרדר: אין להם צורה יציבה ומתמדת, וזהו הטבע שלהם להיות כך. הגוף שלך הוא אותו דבר. הוא משתנה ללא הרף מיד מיום שנולדת, הוא השתנה בילדות ובנעורים, עד שעכשיו הגיע לגיל מבוגר. את חייבת לקבל את זה. בודהה אמר כי התנאים (sankharas), בין אם הם תנאים פנימיים, תנאי הגוף או תנאים חיצוניים, הם לא העצמי – טבעם להשתנות. הרהרי באמת הזאת עד שתראי אותה בבירור.

הפרידי בין הגוף והנפש
גוש הבשר הזה שמונח כאן לפנינו הוא סאקדהמה, האמת. האמת של הגוף הזה היא סאקדהמה, וזהו השיעור הבלתי משתנה של הבודהה. הבודהה לימד אותנו להסתכל בגוף, להרהר בו ולהשלים עם טבעו. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לחיות בשלום עם הגוף, בכל מצב בו הוא נמצא. הבודהה לימד אותנו שאנחנו צריכים לוודא שרק הגוף נמצא בכלא, ולא לתת לתודעה להיות כלואה יחד איתו. עכשיו כשהגוף שלך מתחיל להתבלות ולהידרדר עם הגיל, אל תתנגדי לכך, אבל גם אל תאפשרי לתודעתך להידרדר איתו. שמרי על התודעה נפרדת. ספקי אנרגיה לתודעה על ידי הכרת האמת של טבע הדברים. הלורד בודהה לימד כי זהו טבע הגוף. זה לא יכול להיות אחרת. לאחר שנולד, הוא מזדקן וחולה, ואז הוא מת. זו אמת גדולה שאת נתקלת בה כעת. הביטי בגוף בחוכמה והביני את זה.

לאפשר לתודעה לשחרר את ההתקשרויות שלה. הזמן בשל.
גם אם הבית שלך מוצף או שרוף עד היסוד, מה שלא תהיה הסכנה המאיימת, יש לדאוג רק לגבי הבית. אם יש שיטפון, אל תתני לו להציף את תודעתך. אם יש שריפה, אל תתני לה לשרוף את לבך. הניחי רק לבית, החיצוני לך, להיות מוצף ושרוף. אפשרי לתודעה לשחרר את ההתקשרויות שלה. הזמן בשל.

את חיה כבר זמן רב. עינייך ראו צורות וצבעים רבים מספור, אוזנייך שמעו כל כך הרבה צלילים, והיו לך אינספור חוויות. וזה כל מה שזה שהיה – רק חוויות. אכלת מאכלים טעימים וכל הטעמים הטובים היו רק טעמים טובים, לא יותר. הטעם הלא נעים היה רק ​​טעם לא נעים, זה הכול. אם העין רואה צורה יפה, זה כל מה שזה, רק צורה יפה. צורה מכוערת היא רק צורה מכוערת. האוזן שומעת צליל מהפנט מתנגן, וזה לא יותר מזה. צליל צורם, לא הרמוני, הוא פשוט מה שהוא.

בודהה אמר כי עשירים או עניים, צעירים או זקנים, בני אדם או בעלי חיים, אין יצור בעולם הזה שיכול להישאר במצב אחד לאורך זמן; הכול עובר שינוי וחווה ניכור. זוהי עובדת חיים שאנחנו לא יכולים לעשות דבר כדי לתקנה. אבל, אמר הבודהה, מה שאנחנו יכולים לעשות זה לחשוב על הגוף והנפש ולראות את חוסר השייכות האישי שלהם, לראות שאף אחד מהם איננו "אני" או "שלי". יש להם מציאות זמנית בלבד. זה כמו הבית הזה: זה רק שלך בשם, את לא באמת יכולה לקחת אותו איתך לשום מקום.

זה אותו הדבר עם ההון שלך, החפצים שלך, והמשפחה שלך – הם כולם שלך רק בשם; הם לא באמת שייכים לך, הם שייכים לטבע. האמת הזו לא חלה עלייך בלבד; כולם נמצאים באותו מצב, אפילו לורד בודהה ותלמידיו המוארים. הם נבדלו מאיתנו רק במובן אחד, באופן קבלתם את טבע הדברים. הם ראו שזה לא יכול להיות אחרת.

אל תחשבי שמוטב לו היה זה אחרת 
הבודהה לימד אותנו לסרוק ולבחון את הגוף הזה, מכפות הרגליים עד לקצה הראש, ואז שוב בחזרה אל כפות הרגליים. הביטי בגוף. איזה מין דברים את רואה? האם יש משהו נקי מהיסוד שם? את יכולה למצוא שם איזושהי מהות מתמידה? כל הגוף הזה מתנוון בהדרגה והבודהה לימד אותנו לראות שהוא לא שייך לנו. זה טבעי לגוף להיות כזה כי כל התופעות הקיימות כפופות לשינוי. איך היית מעדיפה שזה יהיה? למעשה אין שום דבר רע עם טבעו של הגוף. זה לא הגוף שגורם לך סבל אלא החשיבה הלא נכונה שלך. כאשר רואים את הדבר הנכון באופן שגוי, חייב להיווצר בלבול.

השתמשי בתחושת הוויתור כבמקלט.
זה כמו מי הנהר. הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ; הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם. אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר, ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם, היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל. מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי. הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם. אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה, אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.

הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך. לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו. אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת; זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן. הבודהה אמר לנו לראות את טבע הדברים ואז לשחרר את הדבקות שלנו בהם. השתמשי בתחושת הוויתור הזאת כבמקלט. המשיכי למדוט גם אם את מרגישה עייפה ומותשת. הניחי לתודעתך לשהות בנשימה. קחי כמה נשימות עמוקות ולאחר מכן הצמידי את התודעה אל הנשימה באמצעות המנטרה בודהה. הפכי את התרגול הזה להרגל.

הרפי מכל החיצוני
ככל שתרגישי מותשת יותר, כך הריכוז שלך חייב להיות עדין וממוקד יותר, כדי שתוכלי להתמודד עם התחושות הכואבות המתעוררות. כאשר את מתחילה להרגיש עייפה, עצרי את מהלך החשיבה שלך, הניחי לתודעה לאסוף את עצמה, והפני את תשומת הלב אל הנשימה. פשוט המשיכי את הקריאה הפנימית: בוד-הו, בוד-הה. הרפי מכל החיצוני. אל תתלי במחשבות על ילדיך וקרוביך, אל תאחזי בשום דבר. שחררי. תני לתודעה להתאחד בנקודה אחת והניחי לתודעה המצומצמת הזאת לשהות בנשימה. תני לנשימה להיות מושא הידע היחיד. התרכזי עד שהתודעה נעשית מעודנת ביותר, עד שהרגשות הופכים חסרי חשיבות, ויש בהירות פנימית עמוקה וערות. ואז, כאשר תחושות כואבות יתעוררו, הן יפסיקו בהדרגה מעצמן.

לבסוף תביטי בנשימה כאילו היא קרוב משפחה שבא לבקרך. כאשר קרוב משפחה נפרד מאיתנו, אנחנו עוקבים אחריו במבטנו עד שהוא עוזב. אנחנו צופים בו עד שהוא יוצא משדה הראייה ואז אנחנו חוזרים פנימה. אנחנו מתבוננים בנשימה באותה הדרך. אם הנשימה גסה, אנחנו יודעים שהיא גסה; אם היא עדינה, אנחנו יודעים שהיא עדינה. ככל שהיא מתדקקת כן אנחנו ממשיכים לעקוב אחריה, תוך כדי התעוררות של התודעה בו זמנית. בסופו של דבר הנשימה נעלמת לגמרי וכל מה שנותר הוא תחושת הערות. זה נקרא לפגוש את הבודהה. יש לנו מודעות ערנית ברורה, שנקראת ביידליו, מי שיודע, מי שער, מי שזוהר. זה מפגש ושהייה עם הבודהה, עם ידע ובהירות. שכן רק הבודהה ההיסטורי, בשר ודם, הוא שנכנס לפריניבאנה. הבודהה האמיתי – הבודהה הברור, הקורן, היודע – אותו אנחנו עדיין יכולים לחוות ולהגיע אליו, גם היום, וכאשר אנחנו עושים זאת, הלב הוא אחד.

פשוט היי שקטה
אז הרפי, הניחי הכול – ותרי על כל דבר חוץ מהידיעה. אל תלכי שולל אם חזיונות או צלילים עולים במוחך במהלך המדיטציה. הרפי מכולם. אל תחזיקי בשום דבר בכלל. רק הישארי עם המודעות הזו, שאין בה כפילות. אל תדאגי לגבי העבר או העתיד. רק תהיי בשקט ותגיעי למקום שבו אין התקדמות, לא נסיגה ולא עצירה, שבו אין שום דבר שאפשר לתפוס או להיאחז בו. מדוע? כי אין שם עצמי, אין "אני" או "שלי". הכול נעלם.

הבודהה לימד אותנו להתרוקן מכל דבר בדרך זו, לא לשאת איתנו דבר. לדעת, ולאחר שיודעים, לעזוב.
הגשמת הדהאמה, הדרך להשתחרר מסבב הלידה והמוות, היא משימה שכולנו צריכים לעשות לבד. אז המשיכי לנסות להרפות ולהבין את הלימוד. באמת הכניסי מאמץ לתוך ההתבוננות שלך. אל תדאגי למשפחה שלך. כרגע הם כפי שהם; בעתיד הם יהיו כמוך. אין איש בעולם שיכול להימלט מהגורל הזה. הבודהה אמר לנו לשים בצד את כל מה שחסר יסוד ממשי אמיתי. אם תשימי בצד את הכול, תראי את האמת. אם לא, לא תראי. ככה זה, וזה אותו הדבר לכל אחד בעולם. אז אל תדאגי ואל תיאחזי בשום דבר.

גם אם אתה מוצאת את עצמך חושבת, זה בסדר, כל עוד את חושבת בתבונה. אל תחשבי בטפשות. אם את חושבת על הילדים שלך, חשבי עליהם בחוכמה, לא בטיפשות. לא משנה לאן התודעה פונה, חשבי ודעי את הדבר בחוכמה, במודעות לטבעו. אם את יודעת משהו בחוכמה, אז את משחררת את זה ואין סבל. התודעה היא בהירה, עליזה, שלווה, וכאשר אין הסחות דעת היא אינה מפוצלת. כרגע, את יכולה להיעזר ולהיתמך בנשימה שלך.

זאת העבודה שלך, לא של אף אחד אחר. הניחי לאחרים לעשות את העבודה שלהם. יש לך את החובה שלך ואת האחריות שלך ואת לא צריכה לקחת על עצמך גם את אלה של המשפחה שלך. אל תיקחי על עצמך שום דבר אחר; שחררי את הכול. השחרור הזה ירגיע את תודעתך. האחריות הבלעדית שלך עכשיו היא למקד את תודעתך ולהרגיע אותה. השאירי את כל השאר לאחרים. צורות, צלילים, ריחות, טעמים – השאירי אותם לאחרים. שימי הכול מאחוריך ועשי את העבודה שלך, מלאי את האחריות שלך. כל מה שעולה בתודעתך – אם זה פחד מכאב, פחד מוות, חרדה על גורלם של אחרים או מה שזה לא יהיה – אמרי לו: "אל תפריע לי. אתה כבר לא העסק שלי." פשוט תגידי את זה לעצמך כשאת רואה את הדאהמות האלה מתעוררות.

העולם הוא המצב הנפשי שמרגיז אותך ברגע זה. "מה יעשה האיש הזה? כשאמות, מי יטפל בהם? איך הם יסתדרו?" כל זה הוא רק "העולם". אפילו עצם התעוררות המחשבה שמפחדת ממוות או מכאב היא העולם. זרקי את העולם! העולם הוא כפי שהוא. אם את מאפשרת לו לעלות בתודעה ולשלוט על המודעות, אז התודעה מתבלבלת ולא מצליחה לראות את עצמה. אז לא משנה מה מופיע בתודעה, אמרי רק, "זה לא העסק שלי. זה ארעי, לא מספק, ולא עצמי."

מצאי את הבית האמיתי שלך
המחשבה שהיית רוצה להמשיך לחיות הרבה זמן תגרום לך לסבול. אבל המחשבה שהיית רוצה למות מיד או למות מהר גם היא לא נכונה. זה סבל, לא? התנאים אינם שייכים לנו, הם פועלים לפי חוקי הטבע שלהם. את לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לגוף. את יכולה לייפות אותו קצת, לגרום לו להיראות אטרקטיבי ונקי במשך זמן מה, כמו הבנות הצעירות שצובעות את שפתיהן ומגדלות את הציפורניים שלהן, אבל כאשר מגיעה הזיקנה, כולם נמצאים באותה הסירה. ככה זה הגוף, אי אפשר לגרום לו להיות אחרת. אבל מה שאפשר לשפר ולייפות זה את התודעה.

כל אחד יכול לבנות בית עשוי עץ ולבנים, אבל הבודהה לימד כי בית כזה הוא לא הבית האמיתי שלנו; הוא שלנו רק בשם. זהו בית בעולם והוא פועל לפי דרכי העולם. הבית האמיתי שלנו הוא שלווה פנימית. בית חיצוני, גשמי, עשוי בהחלט להיות יפה אבל לא מאוד שליו. יש את הדאגה הזאת ואז את זאת, את החרדה הזאת ואז את זאת. אז אנחנו אומרים שזה לא הבית האמיתי שלנו, הוא חיצוני לנו. במוקדם או במאוחר ניאלץ לוותר עליו. זה לא מקום שאנחנו יכולים לחיות בו לנצח כי הוא לא באמת שייך לנו, הוא חלק מהעולם.

הגוף שלנו הוא אותו הדבר: אנחנו תופסים אותו כ"עצמי", כ"אני" ו "שלי", אבל למעשה הוא לא ממש כך. הוא סוג אחר של בית בעולם. הגוף שלך פועל על פי מהלך הדברים הטבעי שלו מלידה עד עכשיו; הוא זקן וחולה, ואי אפשר לאסור עליו להיות כך. ככה זה. לרצות שזה יהיה שונה זה טיפשי כמו לרצות שברווז יהיה תרנגולת. כאשר את מבינה שזה בלתי אפשרי – שברווז צריך להיות ברווז, שתרנגולת צריכה להיות תרנגולת, ושגופים צריכים להזדקן ולמות – את מוצאת כוח ואנרגיה. לא משנה עד כמה את רוצה שהגוף ימשיך ויחזיק מעמד למשך זמן רב, זה לא יקרה.

התנאים הם ארעיים ולא יציבים; הם מופיעים ואז הם נעלמים, הם צצים ואז הם חולפים. ובכל זאת כולם רוצים שהם יהיו קבועים. זאת טיפשות.
מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתים. לידתנו ומותנו הם דבר אחד. כמו עץ: כשיש שורש חייבים להיות ענפים. כאשר יש ענפים, חייב להיות שורש. אתה לא יכול לקבל את האחד בלי השני. זה קצת מצחיק לראות איך אנשים בשעת המוות הם כל כך מוכי יגון ומוסחי דעת, מפוחדים ועצובים, ובשת הלידה הם כל כך מאושרים ושמחים. זו אשליה; איש מעולם לא הביט בכך בבירור. אני חושב שאם באמת רוצים לבכות, אז מוטב לעשות זאת כשמישהו נולד. משום שלידה היא למעשה מוות, המוות הוא לידה, השורש הוא ענף, הענף הוא השורש. אם חייבים לבכות, עדיף לבכות בשורש, לבכות בלידה. יש לשים לב: אם לא היתה לידה, לא היה מוות. את יכולה להבין את זה?

אל תחשבי הרבה. רק תחשבי, "ככה זה." זאת העבודה שלך, החובה שלך. כרגע אף אחד לא יכול לעזור לך; אין שום דבר שהמשפחה שלך והחפצים שלך יכולים לעשות בשבילך. מה שיכול לעזור לך עכשיו זאת רק מודעות נכונה.

אז לא להסס. שחררי. זרקי את הכול.
גם אם את לא משחררת, הכול מתחיל להשתחרר בכל מקרה. האם את יכולה לראות את זה, איך כל חלקי הגוף השונים שלך מנסים לחמוק להם? העיניים שלך, האוזניים, האף, הלשון – הכול מנסה לעזוב כי זה לא הבית שלהם. אי אפשר למצוא משכן קבע בסנקהרה; אפשר להישאר לזמן קצר ואז צריך ללכת. זה כמו דייר שמשגיח על ביתו הזעיר בעיניים סומות. השיניים שלו לא כל כך טובות, האוזניים שלו לא כל כך טובות, הגוף שלו לא כל כך בריא, הכול עוזב.

במילים פשוטות, הארעיות היא הבודהה.
אז אין לך מה לדאוג לגבי דבר, כי זה לא הבית האמיתי שלך, זה רק מקלט זמני. משנכנסת לעולם הזה, את צריכה לחשוב על טבעו. כל מה שקיים, עומד להיעלם. הביטי בגוף שלך. האם יש שם משהו שנמצא עדיין בצורתו המקורית? האם העור שלך כפי שהיה פעם? השיער שלך? זה לא אותו הדבר, נכון? לאן נעלם הכול? זה הטבע, זה טבע הדברים. כאשר הזמן שלהם נגמר, התנאים נעלמים. העולם הזה אינו דבר שאפשר לסמוך עליו – זהו סבב אינסופי של הפרעות ושל צרות, של תענוגות ושל כאב. אין שלום ושלווה.

אז הביני את הנקודה הזאת, שכל האנשים, כל היצורים, עומדים לעזוב. כאשר יצורים ממצים את זמן החיים שלהם, הם הולכים לדרכם. העשירים, העניים, הצעירים, הזקנים, כל הישויות חייבות לחוות את השינוי הזה. במילים פשוטות, הארעיות היא הבודהה. אם נראה תופעה ארעית בבירור, נראה שהיא קבועה, במובן זה שהיותה כפופה לשינוי היא עובדה שאינה משתנה.

זוהי הקביעות שנמצאת אצל כל היצורים החיים. יש טרנספורמציה מתמשכת – מילדות ונעורים ועד לזיקנה – ואותה ארעיות עצמה, אותו טבע השינוי, הוא קבוע ומקובע. אם תראי את זה ככה, הלב שלך ישקוט.

הרפי, הירגעי, ותני למשפחה שלך לדאוג לך. אלו הדואגים לחולים, טוב לבם וסגולותיהם הטובות גדלים. מי שחולה ונותן לאחרים את ההזדמנות הזאת לא צריך להקשות עליהם. אם יש כאב, או ישנה בעיה כזו או אחרת, ידעי אותם ושמרי את תודעתך במצב בריא.

מי שמטפל בהורים צריך למלא את תודעתו בחמימות ובטוב לב, ולא להיתפס בתחושת רתיעה. זו הזדמנות חד פעמית להחזיר את החוב שחייבים להם. מלידתך דרך ילדותך, ככל שגדלת, היית תלוי בהוריך. אנחנו כאן היום כי האמהות והאבות שלנו עזרו לנו בכל כך הרבה דרכים. אנחנו חייבים להם חוב מדהים של הכרת תודה.

אז היום, לכל הילדים והקרובים שהתכנסו כאן יחד, ראו כיצד ההורים שלכם הופכים לילדיכם. לפני כן אתם הייתם ילדיהם, עכשיו הם הופכים להיות הילדים שלכם. הם מתבגרים ומזדקנים עד שהם הופכים שוב לילדים. הזיכרונות שלהם נעלמים, העיניים שלהם לא רואות כל כך טוב, והאוזניים שלהם לא שומעות. לפעמים הם משבשים את דבריהם. אל תיתנו לזה להטריד אותכם. מי מכם שמטפלים בחולים צריכים לדעת לשחרר. אל תיאחזו בדברים; פשוט הרפו ותנו להם לעשות כרצונם. כאשר ילד צעיר אינו מציית, לפעמים ההורים נותנים לו לעשות כרצונו רק כדי לשמור על השלום, כדי לגרום לו להיות מאושר. עכשיו ההורים שלכם הם כמו הילד הזה. הזיכרונות והתפיסות שלהם מבולבלים. לפעמים הם מתבלבלים בשמות שלכם או שאתם מבקשים מהם כוס והם מביאים צלחת. זה נורמלי, אל תתעצבו מזה.

הרשו לחולה לזכור את נדיבותם של המטפלים והניחו לו או לה לשאת בסבלנות את הרגשות הכואבים. עשו מאמץ נפשי, אל תתנו לתודעה להיות מפוזרת ונסערת, ואל תקשו על אלה השומרים עליכם. הניחו לאלה המטפלים בחולים למלא את תודעתם בטוב ובחסד. אל תירתעו מהצד הלא מושך של העבודה, ניקוי ריר וליחה או שתן וצואה. עשו כמיטב יכולתכם. כולם במשפחה צריכים לעזור.

אלה ההורים היחידים שיש לכם. הם נתנו לכם חיים; הם היו המורים שלכם, האחיות והרופאים שלכם; הם היו הכול בשבילכם. הם גידלו אתכם, לימד אתכם, חלקו את הונם איתכם ואתם היורשים שלהם, וזהו שפע טובם של ההורים. כתוצאה מכך, בודהה לימד את סגולותיהם של קטנו וקטאבדי, בידיעת חוב הכרת התודה שלנו ובניסיון לפרוע אותו. שתי הדהמות האלו משלימות. אם ההורים שלנו נזקקים, לא חשים בטוב או סובלים מקשיים, אז אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לעזור להם. זה קטנוקטדבי; סגולה שמקיימת את העולם. היא מונעת ממשפחות להתפרק; היא עושה אותן יציבות והרמוניות.

היום הבאתי לכם את הדהאמה כמתנה בזמן זה של מחלה. אין לי שום דבר חומרי להעניק לכם – נראה שיש כבר שפע חומרי בבית – ולכן אני נותן לכם את הדהאמה, דבר בעל ערך יציב, משהו שלעולם לא תוכלו למצות. לאחר שקיבלתם את זה ממני, אתם יכולים להעביר את זה הלאה, לכמה אנשים שתרצו, והמתנה לעולם לא תפחת. זה טבעה של האמת. אני שמח שהייתי מסוגל להעניק לכם את מתנת הדהאמה ואני מקווה שהיא תתן לכם כוח להתמודד עם הכאב.

 

פורסם לראשונה ב -1 בינואר 1994 באישור המנזר, וואט פאה ננאצ'אט, תאילנד.http://www.ajahnchah.org/

על אג'אן צ'ה

Video Series: Biography of Ajahn Chah

אג'אן צ'ה התאמן בתרגול הטרוואדה של המדיטציה הבודהיסטית תחת הדרכתו של אגאהן מון, המאסטר הגדול ביותר במסורת היער התאילנדית והלאוטית במשך מאות רבות, וחי חיי נזיר יער פשוט במשך יותר משבעים שנה. החוכמה והפשטות המדהימות שלו משכו תלמידים מערביים רבים, ובתאילנד נוסדו תחת הדרכתו יותר ממאה מנזרי יער.