אוג 112013
 
מאת עופרי שובל, 16.10.08

 

ברנדון בייס. אין לישראלים הרבה מסכות, אתם טובים בלהיות מענטש – צילום: אייל טואג

 

370 אנשים עומדים בטורים ארוכים ומעסים זה את זה בכתפיים, בגב, במותניים ובראש. נבוכים, מצחקקים כילדים. הם לא מכירים זה את זה, אבל התבקשו על ידי הגורו האמריקאית, ברנדון בייס, לעשות זאת. לאחר שחפפו כהוגן את הראש שלפניהם, הם מסתובבים ומתחילים הכל מההתחלה, הפעם עם מי שעומד מאחוריהם. זהו השלב הראשון של "המסע", סדנת מודעות עצמית של שלושה ימים שהתקיימה החודש במלון דניאל בהרצליה. כדי לשמוע את בייס, מנחה לריפוי הוליסטי ב-30 השנים האחרונות, שילם כל משתתף 2,400 שקל, כולל ארוחות. פניה הקורנים ניבטים מהעלון המושקע שהמתין בכניסה לסדנה, מבטיח "כלים מעשיים, תשובות מעשיות, ריפוי אמיתי… חופש אמיתי!"

היום הראשון לסדנה, תשע בבוקר. סדר מופתי מסביב. אנשי הצוות מקבלים את הבאים בברכות לבביות, תגים עם שמות המשתתפים ואוזניות עם תרגום סימולטני לאלה שאינם דוברי אנגלית ממתינים על השולחן. שבעים מאמנים של שיטת "המסע" באו מכל העולם, והם מדרבנים את הקהל להזדרז ולתפוס מקום באולם. נשים מהוות כאן רוב מסיווי, ובין הגברים המעטים יש די הרבה חובשי כיפה וחרדים. בהמשך יתברר כי בין הנוכחים יש רבנים אורתודוקסים, מורים, פסיכיאטרים, רופאים, פסיכולוגים, מרפאים, חולים ובאופן כללי "אנשים שיש להם תשוקה אמיתית לחופש. אנחנו לא מושכים את הקהל ההיפי, מדובר כאן במקצוענים", כדבריה של בייס.

מאורין אמיליה, אחת משתי המנחות המורשות היחידות בישראל לשיטת "המסע", עולה לבמה בשמלה פרחונית. בקול שקט ורגוע היא בונה את המתח לקראת כניסתה של בייס: "44 שבועות בשנה היא נוסעת ברחבי העולם ומלמדת את הכלי הזה. היא העבירה את הסדנה פעמיים באו"ם, בבתי ספר ברחבי העולם, למאורים בניו זילנד, לאבוריג'ינים, לאינדיאנים ולדרום-אפריקאים. ספרה תורגם ל-20 שפות ומיליון עותקים ממנו כבר נמכרו… העיניים יזרחו לכם", היא מבטיחה. מחיאות כפיים סוערות.

ברנדון בייס, בת 55, נכנסת לאולם בבלונד-פלטינה בוהק. "כל חיי רציתי להגיע לכאן", היא אומרת אחרי חיבוקים עם אמיליה. "זו הפעם הראשונה שלי בישראל, אני מרגישה את עומק האהבה כאן", היא בוכה, "הלבבות פתוחים, זו מדינה חמה. אתם אמיתיים, אין לכם הרבה מסכות. אתם טובים בלהיות מענטש. התפקיד שלי הוא לעזור לכם לסלוח, לשחרר, להבריא, לתת לחומות שלכם להתמוסס. העיניים הזוהרות של מי שעבר את 'המסע', זו הקוסמטיקה היחידה שלא ניתן לקנות בשום בית מרקחת". היא מצחיקה, כריזמטית, דרמטית ושובה את הקהל. "אני לא רוצה להיות שחצנית. תמיד אהיה תלמידה. אני עושה 'מסע' אחת לשבוע, כי לגוף שלנו יש הרבה סיפורים לספר לנו. אני לא רוצה עוד גידול". גם הפאוזות שלה מתוזמנות היטב.

בשלוש השעות הבאות תדבר בייס ברציפות על אנשים שהחלימו ממחלות שונות, על האוניוורסליות של "המסע" שלא מבדילה בין דת, גזע ומין, על האינטליגנציה שבין המולקולות שגורמת לכל אחד מאיתנו להיות שונה ועל האמונה בחסד ובאמת האינסופית. היא גם תגולל את סיפורה האישי, משם התחיל הכל. היא לא תשתה מכוס המים שעל השולחן ולא תשב על הספה היפה שמוצבת על הבמה, אלא רק לצורך מדיטציה. לאחר מכן, יצאו המשתתפים להפסקה של 15 דקות, יאכלו בננות ויתבוננו בים ההרצלייני.

לפני 16 שנה גילתה בייס שיש לה גידול ברחם ודימום פנימי בחלל הבטן. הרופאה הודיעה לה נחרצות שהיא חייבת לעבור ניתוח עוד באותו היום. כמי שכבר אז היתה מרפאה הוליסטית זה 15 שנה, סירבה בייס לעבור ניתוח והיתה נחושה לסלק את הגידול בכוחות עצמה. לטענתה, בתוך יומיים פסק הדימום הפנימי ובתוך שישה שבועות וחצי ריפאה את עצמה לגמרי בשיטות טבעיות ורוחניות – ללא הליך פולשני.

הספר שכתבה בתום התהליך, "המסע", מגולל את תהליך ההחלמה שכלל ניקוי רעלים, שתיית מיצים טבעיים, אכילת עשבים, עיסויים, וגולת הכותרת: מסע רגשי עמוק שהוביל אותה לריפוי הסופי. בין השאר התמודדה בייס עם טראומת ילדות, טביעתה של אחותה טרם הולדתה שהביאה לכך שהיוותה "תחליף" עבור הוריה. התברר לה שכעסה על הוריה במשך שנים על שלא השכילו להכיל את יגונם, ורק לאחר שסלחה להם הרגישה לדבריה איך הגידול הולך ומצטמק.

שיכורה מאושר חגגה בייס את החלמתה, עד לאסונות הבאים שניחתו עליה: ביתה במאליבו נשרף כליל בשריפה הגדולה של סתיו 93' (היא דווקא לא הרגישה קורבן, בראיון טלוויזיוני אמרה אז לכתבת "לכי לראות את בת ה-80 שביתה במעלה הגבעה לא נשרף כלל. היא אינה מתראה עם ילדיה – זה

אסון אמיתי"). שנה לאחר השריפה, ולאחר שסידרו לעצמם דירה חדשה במאליבו, קיבלו בייס ובעלה מכתב מבתם, שבישר להם כי מכיוון שהם דומיננטיים מדי בחייה היא החליטה לנתק עמם כל קשר. יומיים לאחר מכן בישר לה בעלה כי הוא מאוהב באחרת.

אדם אחר ודאי היה מתמוטט. לא ברנדון בייס. לאחר שהתגברה על ניסיונות איוב אלה, היא החליטה שזה הזמן לגלות את הייעוד שלה.

בין הגוף לנפש

השיטה הפשוטה והיעילה שפיתחה בייס מבוססת לדבריה על שחרור מדפוסי התנהגות ומחסמים רגשיים קדומים המאוחסנים בתאי הגוף. כך, באמצעות דמיון מודרך "יורדים דרך שכבות הרגש ומתמסרים להן עד שמגיעים אל אזור לא מוכר, כאוטי, חור שחור, ריק, חלל, שמביא לתחושת אפסיות". אם מוכנים לצנוח אל "לב לבו של החור השחור", זוכים לטעום את מה שהיא מכנה "המקור" (The Source) – "שלווה אינסופית, ידיעה שאתה זה הכל, הכיסאות, החדר, העולם, היקום. אתה וכל שסובב אותך – אחד. מודעות אינסופית וחסרת גבולות שהיא-היא המהות שלנו". אחרי שהות של מספר דקות ב"מקור", עולים בחזרה דרך שכבות הרגש ומאפשרים ל"מקור" לטהר אותן.

בייס גמרה אומר לבטוח בכל מה שקורה, להיות נוכחת ולחוות את הרגשות העזים במלואם. לדבריה הרגישה כיצד הכאב עובר בעמוד השדרה שלה והופך לשלהבת אש לוהטת ששורפת כל שעובר בדרכה למעלה: הבטן, החזה, הגרון והקודקוד. לבסוף, נותרה אדומה ומזיעה בדממה עמוקה. גם לגל הבא של תחושות אבל ואובדן לא נתנה לחמוק ממנה, וכך הלאה למשך שישה ימים. בסופם, איבדה חמישה קילוגרמים ממשקלה ונותרה מטוהרת ונקייה. היא התעוררה, לדבריה, אל שלווה גדולה, שלא עזבה אותה מאז.

שלב חשוב נוסף בשיטת "המסע" הוא "שלב המדורה". אל המעגל שמסביב למדורה הדמיונית מזמינים את מי שפגע בנו בעבר ואת דמותנו מאז, כמו גם מדריך רוחני שאנחנו מעריכים. שם ניתנת לנו ההזדמנות לכעוס, להאשים ולהוציא הכל. גם הדמות שפגעה בנו מקבלת הזדמנות פז להסביר ולהתנצל – מין פינג-פונג של דו-שיח, עד לשלב הסליחה האקוטי, סליחה שצריכה להגיע ממעמקים.

בייס מתבססת על תורתו של ד"ר דיפאק צ'ופרה, שפיתח תיאוריה על ריפוי תאי, ועל כתביו של הסופר אנתוני רובינס. לטענתו של צ'ופרה התאים שלנו מאחסנים זיכרונות קדומים, שעלולים לגרום ליצירת דפוס של מחלות ניווניות בתוך התא. לפני שהתא הנגוע מת, הוא מעביר את הזיכרון שלו אל התא החדש שנוצר וכך נמשכת המחלה. הבשורה שלו היא שניתן להתערב ב"תכנות" של הגוף, ממש כמו מחשב, ולצורך זאת יש לגלות את הזיכרונות התאיים ו"לשחרר אותם", ליצור קשר עם התבונה האינסופית שיצרה את התכנות הזה מלכתחילה. לדעתו, אלה שמצליחים ליצור קשר עם החוכמה הזאת וחודרים אל "המרווח" הבין-מולקולרי – הם שמצליחים להירפא ממחלות. בייס מוקסמת מכך שצ'ופרה בחר לחקור את הסיבה שבזכותה אנשים נשארים בחיים, ולא את הסיבה שבגללה אנשים מתים, מה שמקובל לחקור בדרך כלל.

שכבות רגש? זיכרונות תאיים? על אף שהמודעות לקשר ההדוק בין גוף לנפש, בייחוד בכל הקשור לתהליכי החלמה, עלתה מאוד בשנים האחרונות, יש מומחים הכופרים לגמרי ברעיון. "אין קשר בין רגש לסרטן", קובע פרופ' רפאל קטן, מנהל המערך האונקולוגי בתל השומר. "זו חזירות וחוצפה לומר למישהו שיש לו סרטן בגלל המצב הרגשי שלו. אי אפשר לרפא כך סרטן, כי התאים לא מתחלקים באמוציות של החולה. ידוע על גושים שנעלמים מעצמם, בדרך כלל ציסטות או תהליכים דלקתיים. נדיר מאוד שסרטן ממאיר ייעלם מעצמו, אחוזים בודדים. לא שמעתי על צ'ופרה או על בייס – כנראה שאין לה בשורה מדהימה כל כך".

"זה הכל קשקוש!" חורצת גם פרופ' עדה למפרט, פסיכולוגית אבולוציונית במרכז האקדמי רופין. "אין לנו בגוף שום דבר אחר חוץ מתאים. מחשבה, זיכרון, החלטה, אהבה – כולם התחוללויות כימיות שונות בתוך התא ובין התאים. סרטן הוא דבר שכיח בעולמנו, הוא קיים מאז התהוותו של המין האנושי ואינו מחייב מאורעות ילדות טראומטיים. זו דרך מקובלת של האדם וחיות אחרות לסיים את חייהם. ההסכמה שלי עם הגברת בייס נגמרת בהתיימרות לומר שבאמצעות המחשבה שלי אני יכולה להגיע לריפוי. ידוע ברפואה שישנם גידולים שנעלמים מעצמם, שיש אפשרות להקטין גידולים באמצעות גיוס של המחשבה והרגש. לדוגמה, באמצעות משחק מחשב ודמיון מודרך מנחים ילדים חולי סרטן לקרוא לכדוריות הדם הלבנות כדי לתקוף את הסרטן. יש עדויות מדעיות שהסרטן יכול להצטמק מכוח הגיוס הפנימי של הילד, שמגייס את הנוגדנים שלו".

יש הקבלה בין מה שעושה הילד למה שעושה בייס, רק שהטרמינולוגיה שלה שונה במהלך הדמיון המודרך. היא מדברת על שכבות רגש ככוח מרפא של הנפש, ולא על נוגדנים, אבל התהליך והתוצאה דומים לדוגמה שהזכרת.

"כל שרלטן ממציא טרמינולוגיה והופך לגורו. היא מדברת בטרמינולוגיה קבליסטית – מה זה 'שכבות רגש'? אני לא מכירה דבר כזה. הטרמינולוגיה המדעית מגובה מתחת למיקרוסקופ, להבדיל מהטרמינולוגיה ההודית המגובה באשרי המאמין. גם המדע רחוק מלדעת הכל".

תהליך ממכר

סדנאות מודעות עצמית והתפתחות אישית נפוצו במערב מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. בשנות השמונים כבר היה להן ניחוח ניו-אייג'י. הדיון אם הן עוזרות, מזיקות או לא משנות דבר מלווה את הסדנאות הללו מאז ומתמיד, כשמוקד המחלוקת הוא בקשר שבין גוף ונפש. הסדנאות של בייס סוחפות אחריהן עשרות-אלפי מעריצים בכל העולם, אבל היא דווקא לא מרגישה שהיא גורו. "אני לא נותנת עצות פרטיות, רק מלמדת את הכלי שמביא לרמות העמוקות בתוך כל אחד מאיתנו. כל אחד הוא גורו של עצמו. כשהאמת מאירה, החוכמה הפנימית הזאת הופכת זמינה לכולם".

איך את מסבירה את הצלחת "המסע"?

"יש לך סיפור ורגשות, וכשאתה סולח אתה משחרר את הסיפור. זה הכל".

זהו?

"כן".

אז מה ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לבין מה שאת עושה?

"נגיד שמישהו בדיכאון, הפסיכולוג שואל שאלות והמיינד מנסה להבין אותן. ב'מסע' אנחנו לא מעוניינים במה שאתה חושב שקרה או למה זה קרה, כי אז נכנסים למעגלים. במקום, אנחנו מציעים להיכנס פנימה לרגש, עד שמגיעים לשכבת הרגש שבראה את הסיפור הזה. אנחנו נכנסים אורגנית לתוך הגוף ומנקים את המודעות. כשהחברה שלי סיפרה לי שקינאה לבעלה, התברר במסע שעברה שבכלל לא היה מדובר בכך, אלא בחוויית נטישה שלה כילדה. לי עצמי הרי היו זיכרונות שעבדתי עליהם שנים, אבל רק כשסלחתי – הם הלכו ממני, הם הסתיימו".

כמה אנשים הצליחו לרפא עצמם ממחלות קשות דרך "המסע"?

"אין לנו רשימות של אנשים, כי זה דבר מאוד אינטימי. אנחנו יודעים רק על אנשים שמתקשרים או כותבים לנו. העובדות מדברות בעד עצמן – יש אדם שריפא עצמו מסרטן ריאה ששכן בגופו במשך שנים, בעלי הנוכחי נרפא מדיכאון כרוני וישנן נשים שהחלימו כליל מסרטן ראש וסרטן שד. יש עוד אלפי אנשים שהחלימו ממחלות שונות. המסע אינו הדרך, אלא עוד דרך. אני מאמינה ברפואה הקונוונציונלית ומציעה לשלב בין שתי השיטות".

מה עם אלה שלא מצליחים להשלים את התהליך?

"שמעתי על אנשים שקראו את הספר ולא הצליחו. זה טבעי. לא כולם בנויים באותו האופן. בדרך כלל, לאחר שאנשים קוראים את הספר זה עושה להם משהו, הם כבר יודעים את האמת. הם פשוט מוכנים. מי שהספר לא מדבר אליו ממילא לא מגיע לסמינר. מי שלא הצליח להגיע ל'מקור' בפעם הראשונה אולי יצליח בפעם השנייה. ואולי בפעם הראשונה אנשים רק מכניסים אצבע לאוקיינוס, וזה הכל".

במהלך הסדנה נדמה היה לי שאנשים מזייפים רגשות לפעמים, ומשתמשים בטרמינולוגיה שלך, אפילו ברמה לא מודעת. אולי כי הם כל כך רוצים להרגיש ולא מצליחים? אולי כדי לרצות אותך?

"לזייף רגשות? לא. אם זה היה קורה, הייתי מיד יודעת ומרגישה את זה".

זה לא קצת פשטני לחשוב שבשלושה ימים יכולה להתחולל מהפכה בסדר גודל כזה בנפשו של אדם?

"מהפכה כזאת תיתכן, ללא ספק, אבל אל תסתמכי רק עלי – תשאלי את כל אותם מאמנים".

שאלתי מאמנת ישראלית. "כשאתה נכנס למצב תודעה של 'המקור'", אמרה, "זה מדבק וממכר. אתה רוצה להיות שוב בהוויה הזאת של 'אתה הכל'. שלווה מוחלטת. בגלל שהמודעות הזאת כל כך חזקה, ניתן להעביר את המסע גם בטלפון, גם לתינוקות וגם לאנשים שאינם בהכרה".

הפסיכולוג יצחק מנדלבאום, ראש בית המדרש להתחדשות (פיתוח ויישום דרכי עבודה של נפש ורוח עם חיבור למקורות היהודיים) שנכח בסדנה, אומר כי בייס פיתחה למעשה כלי קיים הקרוי היפנו-תרפיה, סוג של טראנס וחיבור ללא מודע בהנחיה ישירה. הוא מזהה בסדנה שלה יסודות מכמה אסכולות: המדורה קשורה לגשטלט, שיחות עם דמויות מופיעות, לדבריו, גם בשבט הזולו וישנם גם סימנים של נצרות והינדואיזם: "זה טיפול קצר מועד ועוצמתי. הוא יכול להיות מסוכן אם לא משתמשים בו נכון. אני נותן לה ציון גבוה מבחינת המניואל. הכלי שלה מהוקצע, אינטנסיווי ועובד נפלא. תראי, מי שלא הגיע לאור, כלומר ל'מקור', פשוט לא הגיע לטראנס עמוק. אני הגעתי אליו, וזו חוויה שקשה לתאר, אפילו יותר מדהימה מהאופן בו בייס מתארת אותה. אני רואה את זה גם אצל המטופלים שלי".

מנדלבאום מזהה גם את הבעייתיות בתפיסת העולם הרוחנית של בייס. "זה כמעט ברמה של כת. היא עומדת על במה והיא סוג של גורו שיוצר סביבו חבורת תלמידים מסורים ונאמנים. דווקא משום שאני אדם דתי, אני רגיש לניואנסים האלה ואומר שצריך להיזהר. היא עומדת על הקו האדום, והסכנה היא שאנשים יבטלו את עצמיותם. היא בלתי נתונה לביקורת, וכשמופיע ניואנס של ביקורת מיד מגיע הטיעון המוחץ שהמיינד הוא האויב ושצריך לשחרר אותו. לגבי העלמת גידולים, אני מאמין שישנם נסים רפואיים. המציאות גדולה מאיתנו. ידוע שניתן לרפא אלרגיות על ידי דמיון ומחשבה, אז למה לא מחלות אחרות? בעיני, הפאזה שרואה רק את החומר – מוטעית".

מוכנים לניקוי חסמים?

בהפסקה, אל מול דוכני הספרים של בייס שקיבצה ההוצאה לאור – "המסע" לילדים, "המסע" בעברית, "המסע" באנגלית, חוברות הדרכה ופרסומים שונים – נראה שיש כאן מכונת שיווק משומנת היטב. שלוש נשים מתלוננות בפני האחראים שלא נותר עבורן מספיק אוכל. הדבר מובא לידיעתה של בייס, שמודיעה לכולם שבשום מקום אחר בעולם לא מקובל להגיש בכלל אוכל בסדנה, ומשום מה, רק בישראל יש איזה עניין עם אוכל. שתיקה נזופה. שוב מדיטציה.

מתחלקים לקבוצות עבודה של שישה אנשים ומאמן, בהן כל אחד מתבקש לומר איזה רגש הוא מרגיש ובאיזה מקום בגוף הוא ממוקם. נאמר שם "כאב", "פחד", "חרדת נטישה". הרגשתי בעיקר עייפות. ברגליים. "ועכשיו, לאחר ששרדתם את החלק הקשה של הסדנה", מתלהבת ברנדון, "תגידו: 'סבבה!'" והקהל אחריה בצחוק משוחרר. היא מבטיחה שהמסע שיהיה למחרת "איז לייק א פיס אוף קייק".

בשלב הבא מתבצעת הדגמה חיה של תהליך המסע הרגשי, בין בייס לאחת המאמנות. ההדגמה אמורה לתת לקהל מושג מה יעברו בעצמם בעוד כשעתיים: תהליך אישי עמוק ורגשי, שיהווה את אחד מרגעי השיא של הסדנה. בייס מסבירה שיש להתחלק לזוגות אקראיים, עדיף שלא להכיר את הפרטנר לפני התהליך. האחד ישב בעיניים עצומות והאחר יעביר אותו את כל התהליך, כשבידיו חוברת, שממנה עליו להקריא לו את ההוראות, שלב אחרי שלב. בתום התהליך מתחלפים.

לא הרגשתי צורך בוער לנקות חסמים. הייתי בעיקר מותשת מההאזנה הממושכת. הדיבורים על קהות חושים, על חסד וחופש ושחרור, המדיטציה, הדממה, ההתחברות פנימה, החיבוקים, העיסויים וחפיפות הראש היו יותר מדי בשבילי. ממש בדלת חסמה אותי בגופה אחת המאמנות והבהירה לי שאני לא הולכת לשום מקום, ואם לא אחווה את המסע הרגשי עכשיו, כאילו לא הייתי בסדנה. לא התווכחתי, המותשות הכניעה גם את הצורך הפנימי להתנגד. היא הובילה אותי לקצה השני של האולם, שכבר היה כולו מלא בזוגות של אנשים שמוכנים לתהליך.

ישב שם גבר בשנות הארבעים לחייו, חובש כיפה. התיישבתי מולו. משהו בשלום המחויך שלו אמר שהכל כאן יהיה בסדר. מהר מאוד צללנו לתוך התהליך. הוא עצם עיניים ונראה היה שהוא כבר עמוק בעניינים, בדיוק כשהרגשתי שאני לא ממש מנחה אותו כמו שצריך, הוא הרגיע: "תזרמי עם איך שאת רואה לנכון". כשהסתיים התהליך הוא נראה מבסוט וקורן. התחלפנו. "בזמנך החופשי", הוא הציע, "עצמי עיניים". הרגשתי שהעסק עובד. צנחתי לתוך מאגר זיכרונות, שנחוו בעוצמה, וטיפלתי בהם בקפדנות. כל מלה של הפרטנר שלי היתה במקומה. אמנם לא חוויתי את "המקור" או משהו שמתקרב לזה, אבל היה שם קסם ותחושת חיים חזקה. כשהסתיים התהליך, הודיתי לו על חוויה נפלאה ואמרתי לו שאני חייבת לברר במה הוא עוסק. בחיוך הוא ענה לי: "את הרי כבר מנחשת". אמרתי: "אתה פסיכולוג".

להתחיל להרגיע

האם עובדת היותו פסיכולוג מוצלח היא שגרמה לכל התהליך להיות כל כך חזק? מדגם פרטי ולא מייצג שערכתי למחרת בקרב כמה ממשתתפי "המסע", העלה שגם הם לא חוו את "המקור". הרהור חטא חלף בראשי על בגדי המלך החדשים. מהו אם כן הדבר שמביא לתחושה טובה כל כך בסיומו של התהליך? השחרור מהכעס? הטראנס? העיניים שעצומות במשך שעתיים? ההנחיה שלא לדבר את עצמך לדעת, אלא רק להרגיש?

לודוויג ויטגנשטיין אמר שלעולם לא נוכל להבין את הקשר שבין הגוף לנפש. גם קארל פופר הכיר בכך שהמציאות הפסיכולוגית קיימת מכוח עצמה ופועלת על המוח, אף על פי שלא ניתן להסביר כיצד זה אפשרי. והיה זה ישעיהו ליבוביץ שנהג לצטט מן הרמב"ם: "גוף ונפש חד הם".

אחת המשתתפות, בחורה צעירה שמטפלת בשיאצו ועוסקת במקצועות הלידה, החלימה לאחרונה מסרטן השד. היא פחדה לנסות על עצמה את שיטתה של בייס בלבד ולכן נעזרה ברפואה הקונוונציונלית: "יש כאן כלי פשוט ועוצמתי שאני יכולה לקחת איתי הביתה, להיפגש אחת לשבוע עם חברה ולתרגל, כדי שהגידול לא יחזור. אם הצלחתי ביומיים של סדנה לבכות על משהו שאני כבר שנים רוצה לבכות עליו ולא מצליחה – סימן שיש כאן משהו. אני לא מתכוונת להתווכח עם ההצלחה הזאת. אולי באמת צריך להפסיק לדבר ולהתחיל להרגיש".

משתתפת נוספת, במקצועה ציירת ומעצבת בגדים, הגיעה לסדנה כי היא סובלת מכאב שלא מרפה. "קרה לי משהו מיסטי, למרות שאני לא מאמינה בזה בדרך כלל. בשבוע הספר ראיתי ערימת ספרים זרוקה בצד. הכחול העמוק הזה קרא לי, הרמתי ושקעתי בקריאת 'המסע'. בייס היא שחקנית, ונראה שהיא מדקלמת הרבה פעמים את החומר. שמת לב כמה פעמים היא אמרה: 'This Weekend', למרות שזה אמצע השבוע? אבל לא אכפת לי, כי נראה לי שהיא מאמינה במה שהיא אומרת. לעשות מדיטציה עם 300 איש זה עוצמתי".

שי מיז'ינסקי, בחור צעיר בן 29 שעוסק בקולנוע, הגיע לסדנה בפעם השנייה: "אין לי ספק שזה דבר חזק. בהתחלה לא הבנתי מהו 'המקור' הזה. חמישה מדריכים התערבו בתהליך שלי, וכשפקחתי את העיניים הרגשתי כאילו לקחתי אקסטזי, רק בלי תופעות הלוואי. משהו נפתח שם. אני לא יכול להבין את זה. יש בזה משהו ממכר. אני גם יכול לראות איפה זה לא עובד: הפרטנרית שלי לא הפסיקה לדבר. וביום שלמחרת הפרטנר שלי שתק כמו דג. שניהם לא הצליחו להתקדם. כשהגעתי לסוף התהליך שלי, לא הסכמתי לפקוח את העיניים. המאמנים נלחצו, הרימו אותי ולקחו אותי ללובי של המלון על הגב של אחד המטפלים, שטפו לי את הפנים ורצו להזמין אמבולנס. הרגשתי שאני מנסה למשוך תשומת לב, משחק בהם. בהמשך זה כבר לא היה משחק. נתנו לי סטירות כדי שאפקח עיניים. התחלתי לבכות כי הרגשתי דברים. פחדתי לפקוח את העיניים, לא רציתי להיראות מגוחך. בסוף הצעתי שאטיל מטבע. אם יצא 'עץ' – אפקח עיניים. וכך היה. ביום שלמחרת, לא הפסקתי לרעוד. הרגשתי שאני על סמים".

שאלתי את בייס מה היא חושבת על הישראלים. "אני מאוהבת", ענתה. "מיד הרגשתי שאנשים אמיתיים כאן. הם אוהבים, רוחניים, כנים. אני מרגישה בבית. אני אוהבת את הנשים הישראליות. כולנו זיהינו כאן אותו הדבר: חגיגת הנשיות. נשים במדינות אחרות לא מרגישות מכובדות ונערצות. באנגליה הנשים מרגישות חסרות ערך, ולכן מחפות על כך בעבודה קשה. באוסטרליה יש לנשים קריירות מוצלחות אבל הן לא חוגגות אותן, משום מה. נדהמתי מיופיין של הישראליות – הן מלאות חיים, הן חזקות, הן חכמות ויודעות שמגיע להן להיות נערצות ונאהבות. זו הדרך שבה הן ניצבות כלפי העולם, עם הרבה הגינות. יש לי מה ללמוד מהן". *