אוק 032016
 

 

מעטים המנהיגים שהצליחו לעבור מעמדת פוליטיקאים לעמדה של מדינאים או מנהיגים.

אנוואר סאדאת שהיה נשיא מצרים לחם בישראל, וגם חתם איתה על הסכם שלום, היה אחד כזה.

תא 54" היה תאו של סאדאת בכלא, בו שהה (1946-48) אחרי שנחשד על ידי ממשלת מצריים ברצח שר האוצר דאז. כפי שאפשר לצפות, תנאי הכלא היו קשים, אבל סאדאת הורשה לקרוא ספרים. כפי הנראה במהלך תקופה זו קרא לא מעט כתבים סוּפיים, ואלו השפיעו מאוד על דעתו ועל דרכו מאז. הנה כמה ציטוטים נבחרים: 

"בשני מקומות בעולמנו אין אדם יכול לברוח מעצמו: בשדה הקרב ובתא של כלא. בתא 54 לא היה לי ידיד ורע מלבדי, יומם ולילה, ואך טבעי היה הדבר שאכיר לדעת אותו 'אני' שלי. מעולם לא היתה לי הזדמנות כזאת לפני כן, שהרי שקוע הייתי כל כך בעבודה (בצבא) ובעסקי פוליטיקה, והזרם המתמיד של חיי היומיום סחפני עימו. עתה, בבדידות הגמורה של תא 54, כשלא היו לי שום קשרים עם העולם החיצון – אף לא עיתונים או מכשיר רדיו, הרי, למרבה הפרדוקס, יכולתי להפיג את בדידותי רק בבקשי את חברתו של אותו יש פנימי שאני קורא לו 'אני'.

"דבר זה נתחוור לי בתכלית מתוך סבל וכאב, בתא 54: הסבל מגבש את כוחה הפנימי של הנשמה; כי מתוך סבל יכול איש לבב לעמוד על עצמיותו, לרדת עד חקר מעמקיו שלו. מתוך סבל גיליתי איך מטבעי נוטה אני לעשות טוב, כי האהבה היתה המניע האמיתי מאחורי פעולותי. […] מתוך אותה הרגשה, שנעשתה חלק בלתי נפרד מעצם היותי (ואשר, אם גם שלא מדעת, לא משה ממני כל ימי חיי), היה לאל-ידי להתעלות על גבולות הזמן והמקום. אני לא חייתי בתא בעל ארבע קירות, אלא ביקום כולו. הזמן שוב לא היה משעה שנכבש לבי לאהבתו של אדון כל הבריאה: התחלתי להרגיש עצמי קרוב אליו מאד בכל אשר הייתי.

"אני מאמין שרק מתוך שיג ושיח יכול אדם להתקיים באמת. תודעתו תתרחב עד שתכיל את היקום כולו, עצמיותו האישית תתמזג בעצמיותם של אחרים (מתוך אהבתו אליהם וסבלותיו למענם); הקצרה: הוא יחדל להתקיים כפרט. למדתי לדעת שאין אדם יכול לנצח את הזמן והמרחב. אינני יודע כמה אנשים יודעים זאת; ברי לי שהרוב אינם יודעים,שהרי אין הם יכולים לראות דבר מעבר ל'אני' הקטן שלהם.

"משעה שהשתחרר מן התחומים המצומצמים של ה'אני', על סבלו הארצי ורגשותיו הפעוטים, יכנס אדם לעולם חדש, בלתי נגלה, רחב ידיים יותר ועשיר יותר. נשמתו תזכה לחירות מוחלטת, תתאחד עם ההוויה במלואה, תתעלה על הזמן והמקום. מכוח תהליך זה של שחרור יתפתח הרצון האנושי וייעשה כוח אהבה, וכל הכוחות הארציים (לרבות אלה העלולים לעכור את רוחו של אדם) תורמים להשגתה של שלוה פנימית מושלמת, וכך הם מספקים לו לאדם אושר מוחלט.

"אך טבעי היה הדבר שכאשר התחלתי לחיות בעולמי החדש – כאשר התפרקה נשמתי ממעמסותיה הארציות והתקרבה מאוד לחיים עם האלוהים – תוקנו כמה ממושגיי והשקפתי על החיים השתנתה בכללותה. לאהוב שוב לא היה פירושו למחול אלא להיספג בנשמתו של אחר, לתת את עצמך ולאבד את עצמך בישותו של אחר. אולם אין פירוש הדבר 'חדלון' אלא, אדרבה, סוג עליון של ישות: האהבה היא הכוח היחיד המסוגל לשבור את המחיצות העלולות לחצוץ בין החומר והרוח, בין הנגלה לנסתר, בין היחיד לאלוהים. באין אהבה אין אנו מכירים באחרותם של אחרים ומתוך כך אין אנו באים לידי שיג ושיח, ואנו מאבדים את עצמנו על ידי שאנו מחניקים את האני בגבולותיו המצומצמים.

"שמונת החודשים האחרונים שעשיתי  בבית הסוהר הם בעיני התקופה המאושרת ביותר בחיי. אז נכנסתי לאותו עולם חדש של התנזרות שאיפשר לנשמתי להתמזג עם כל שאר הברואים, להתעצם ולבוא בשיג ושיח עם אדון כל הבריאה. דבר זה לא יכול היה להתרחש מעולם לולא היתה לי אותה בדידות שאיפשרה לי להכיר את ה'אני' האמיתי שלי".
מי יתננו מנהיגים כאלה