אוג 282013
 

 

כיצד הייתם מגיבים למשמע האמירה שילדים לא באמת אוהבים את מה שנדמה להם שהם אוהבים? שעמוק בתוכם הם מתעבים משחקי פלסטיק בצבעים עזים, שונאים ג'אנק פוד, ומייחלים שמשהו יגאל אותם מאובדן הדעת הנובע מבהייה ממושכת בטלוויזיה ומצמידות למחשב.

סביר להניח שאמירה כזו נשמעת לכם בדיונית כמו ההבטחה שחללית תנחת תכף בחצר ביתכם. ובכן, לצערנו, היא ממש לא בדיונית. בספר 'הורים בחסד'(הוצאת פראג 2011) מוצגת הטענה שילדים הם תוצר של הדברים שהם ספגו מהוריהם, מהסביבה ומהתרבות שבתוכה הם גדלים. אם כך, לתרבות הצריכה של זמננו, תרבות שמובנית ליצור גירויים וריגושים לצורך הגברת השיווק, יש חלק ניכר בעיצוב הצרכים של הילדים, והיא הופכת אותם למה שהיא רוצה שהם יהיו – צרכנים נאמנים.

חברות הענק יוזמות ומממנות מחקרים פסיכולוגיים שבודקים את ההשפעות של דימויים מסוימים על ילדים, כדי שיוכלו לנצל טוב יותר את נקודות התורפה שלהם. הפרסומות מקיפות את הילדים מכל עבר באינספור גירויים חושיים – צבעים, צלילים, תנועות ודימויים מוקצנים.

לילדים אין כל יכולת לסנן גירויים בשנותיהם הראשונות, והם אינם יודעים להבדיל בין הגירויים החיצוניים של המניפולציה הצרכנית לבין צורכיהם העמוקים. היצרנים מפציצים אותם בגירויים ובפרסומות שיחדרו עמוק לתוך מוחם, וכך הם למעשה יוצרים ומגדלים "דור של היפר צרכנים" – מושג שנטבע לאחרונה על ידי מעצבי דעת הקהל של תרבות הצריכה.

מחקר שנערך באנגליה בשנת 2009 הראה שילד ממוצע צופה בעשרים אלף עד ארבעים אלף פרסומות בשנה. מגיל שישה חודשים פעוט מסוגל להבחין בלוגו של חברה, בגיל שנתיים הוא מסוגל לפתח נאמנות למוצר, ובגיל שלוש (עוד לפני שהוא יודע לקרוא) הוא מתחיל לדרוש מוצרים של מותג מסוים. לכן אין זה מפתיע שבעשור האחרון תקציב הפרסום שמושקע בילדים גדל פי עשרים, ועוד היד נטויה.

מחקרים מראים שאם יראו לילד את אותו המותג שוב ושוב עד גיל שלוש, יש סיכוי טוב שהוא יפתח נאמנות למותג זה עד סוף חייו. זו הסיבה שחברות נאבקות על חשיפת המותגים שלהן לפעוטות וילדים. ממש מתחת לאפם של ההורים מתחוללת מלחמה אדירה שהילדים הם קורבנותיה. הפרסומאים גם מנצלים את תמימותם של הילדים על מנת למכור דרכם מוצרים למבוגרים – טקטיקה הקרויה 'גורם הנדנוד' שמאופיין בסגנון: "אבא תקנה את המכונית הזאת, לכולם יש אותה." וכך בשנים האחרונות אסטרטגיות שיווק הפכו ממעצבות סגנון למחנכות העיקריות של הילדים.

החינוך של הילדים היום מתרחש פחות ופחות על ידי ההורים, ויותר על ידי הטלוויזיה, הפרסומות והחנויות. התרבות של הילדים מעוצבת על ידי חברות מסחריות. במקום לקרוא ולדמיין מְתוכנת לתוך ראשם דמיון וירטואלי; במקום להרגיש ולהתבונן הם מתרגלים לדרוש ולקבל מיד מן המוכן; להתייחס לחזות הנוצצת ולא למה שנמצא מאחוריה; לקנות תחליפי רגשות בקניון. לאנשים בחברה הצרכנית אין כל קושי עם היותם אדישים ומנוכרים, כל עוד הם קונים. כך שלא נשאר מקום לחינוך אמיתי.

אז מה עושים?

היחידים שיכולים להגן על הילדים מפני המניפולציות האדירות שתרבות הצריכה מפעילה עליהם הם ההורים. לעיתים אנחנו עשויים להתפתות ולרצות 'לפנק' את הילד בריגושים חושיים כאלה או אחרים, אולם 'לפנק באמת' יהיה להיטיב עם הילד ברמה העמוקה יותר. עלינו להבין שחובתנו היא בראש ובראשונה לזהות את צורכיהם האמיתיים של ילדינו, גם אם הם התרגלו כבר לבקש דברים שונים בתכלית. אם אלכוהוליסט היה מנסה לשכנע אותנו שהדבר הכי טוב עבורו זה בקבוק וודקה, האם היינו מסכימים איתו?

ילדים שלא הוטבעו בחותם תרבות הצריכה יאהבו עצים, פרחים ושמיים, ולא קרמבו או בלונים. הם יאהבו לחיות. הם ייהנו לשהות בטבע, לשחק בחוץ עם ילדים אחרים, להמציא לעצמם משחקים, ולהשתעשע בדברים הגולמיים והבסיסיים שמחברים אותם לתחושות החיים הראשוניות – אם רק יאפשרו גמילה מהתמכרות איננה דבר קל, אך אם ברצוננו להציל את ילדנו מלהפוך קורבן למניפולציות של עולם הצריכה, עלינו לנקות מחייו כמה שיותר אלמנטים הרסניים. אחת הדרכים היעילות ביותר לסייע לילדים להיזכר בטבעם האמיתי ולגמול אותם מההתמכרות שנכפתה עליהם, היא ליצור עבורם 'כיסי שעמום'.

ארבעת הצעדים בדרך לאושרו האמיתי של הילד

הצעד הראשון שנמליץ עליו כדי לעזור לילד להיגמל הוא הגבלה דרמטית של שעות הצפייה בטלוויזיה, משחקי מחשב ושאר מוצרי צריכה אלקטרוניים. לפחות עד גיל 16-15, הזמן שבו מסנני ההגנה שלו הופכים יעילים יותר – ילד אינו צריך לבלות מול מסך כלשהו יותר משעה ביום (למעט אם הילד משתמש במחשב ככלי עבודה ויצירה, ומכין באמצעותו שיעורי בית, או עוסק בכתיבה, ציור, אנימציה, תכנות וכדומה). גבולותיה של שעה כזאת צריכים להישמר בקפידה רבה. גם הימנעות מטיולים משותפים בקניונים ובמתקנים צבעוניים מעשה ידי אדם, תועיל לו. הילד ייפגע, ללא ספק, עד 'עמקי נשמתו' בשל הניסיון 'הלא הוגן' למשוך אותו מתוך הטריפ הקולקטיבי שבתוכו הוא לכוד. היו מודעים לכך שגמילה היא תהליך לא פשוט, והחזיקו בטובתו העמוקה לנגד עיניכם. גם אם הוא יצעק ויבעט, לעולם אל תחשבו שאתם עושים לו עוול. כאשר עולם הגירויים שלו יתחיל להתרוקן, בסופו של התהליך הוא יקבל את הדבר שהוא חפץ בו באמת – את עצמו!

אם לא תעשו זאת, ספק אם ייוותר לכם עם מי לדבר ואת מי לחנך. עליכם ליצור עבורו מציאות חדשה ולדבוק בה בנחישות רבה. אם יהיו לכם ספקות כלשהם לגבי דרך פעולה זו – היא לא תעבוד. רק כשהילד יבין שמוצרי צריכה הם דבר שצורכים במשורה, יתפנה בו מחדש מרחב ליצירת מערכות יחסים אמיתיות.

במקביל לקיצוץ המשמעותי בשעות האלקטרוניות עליכם לפתח יכולת תקשורת ניטרלית עם ילדכם, אשר בעזרתה תוכלו לנתב אותו לפעילויות חיוביות יותר. תוכלו לעשות זאת אם תעסקו בפעולות שקטות מתוך שוויון נפש גמור ובלי לייצג עמדה חיובית או שלילית, כמו: יציאה לטבע, לגינה, לים, שיחה בין אנשים וכדומה. בכל פעם שהילד ימחה, אמרו לו: "אני מבין… אני מצטער, זה מה שיש, אלה החיים… זה לא שאני נגדך או משהו כזה – זו המציאות, ואתה תהיה חייבלחיות איתה." אל תסבירו לו את צעדיכם ואת סיבתם, ועִקפו כל אפשרות למריבה. אם תציגו את עצמכם כ"קורבנות" של ישות ענקית חסרת שם, תימנעומלעורר בילד את התחושה שאתם ניצבים מן הצד השני של המתרס, כאויביו הנחרצים. הראו לו שאתם איתו, מול מציאות גדולה יותר המנהלת את חיי שניכם. כשהמרחב יתפנה, יופיע השעמום המבורך.

הצעד השלישי הוא לאפשר את השעמום הזה ולטפח אותו, במקום לפחד ממנו. שלב-מעבר זה הוא המרחב שמתוכו יהיה על הילד להתחיל לגלות בעל כורחואת החיים האמיתיים. הורים רגילים לחשוש מן הרגע שבו הילד שלהם מתלונן: "משעמם לי, אין לי מה לעשות," כשבעצם, כוונתו היא "הצג בפניי את מוצרהצריכה הבא." רְאו ברגעים אלה הזדמנות נהדרת. אל תרחמו עליו; זהו סימן גמילה חיובי. אין לו לאן לברוח, ומכאן שעליו להתחיל לחיות. אט אט הוא ילמדלהסתכל סביבו ולמצוא לו דרכים חדשות למלא את יומו.

טפחו את השעמום, והילד יגמול לכם בשפיות חדשה. עזרו לילד לגלות מחדש מה הוא אוהב. שימו לב: לא מדובר בפעילות עם מוצר הצריכה החביב עליו, כיאם בטיפוח הרעיון שחייב להיות משהו שהוא אוהב לעשות ללא מוצרי הצריכה. הנחו אותו, "נסה להרגיש רגע מה אתה אוהב לעשות. למשל, מה היית שמחלעשות שתוכל לתת לאחרים?" הדגישו את ה"אחרים" – אפשר לחלוק עם אחרים, לשתף אחרים – כיוון שדגש זה הוא הדבר העיקרי שיכול לחלץ אותו מתוךהבידוד ולקרב אותו בחזרה אל החיים.

הצעד הרביעי נועד לחדור מבעד ל"ריגוש הקר" שמאפיין את ילדי הצריכה, ולהחליפו ב"ריגוש חם". יהיה עליכם להקרין כלפי ילדכם אהבה ללאתנאים, כזו שאינה קשורה בסיפוקים ושאינה מושתתת על סחר חליפין, כגון 'נשיקה תמורת מתנה'. הטביעו את הילד בחיבוקים עזים. בעודו מפרפר ומתלונן בין ידיכם העוטפות, המשיכו לעטוף אותו בחום גופכם במידה כזו שהוא ייזכר באופן חווייתי שיש עדיין רגשות חמים בעולם הזה, ושגם אם נדמה שרגשות, כמודובים לבנים, קרובים להיכחד מן העולם – יש בהם תכלית ויופי עצום. הזכירו לו, בעזרתו של הרגש החם, לפחות שלוש פעמים ביום ועדיף חמש פעמים, עדכמה אתם אוהבים אותו. "אתה יודע כמה אני אוהב אותך? כשאני מסתכל עליך, אני מתמלא בהתרגשות אדירה. אני אוהב את היופי שלך, ואת החוכמה, ואתהרגישות. זה עושה לי כל כך טוב בלב." זכרו להיות רגישים וקשובים, והקפידו על שמירת כבודו העצמי ורצונו החופשי של הילד.
כך הוא יתחיל להרגיש – רגש בלתי תלוי, לא זה שביטא כשאמר לכם בדרך כזו או אחרת, "גם אני אוהב אותך… אז מה אני יכול לקבל עכשיו בתמורה?"
ייתכן מאוד שבשלב הזה חלקכם מזדעק, "כל זה נשמע כל כך קשה ומפרך! אם כל זה נדרש בשביל יצירת ילדים מאושרים, עדיף לנו המצב הקיים." לכם, המזדעקים, מופנות השאלות הבאות: האם אינכם רוצים שאתם וילדיכם תחיו חיים נטולי סבל – מאושרים, שקטים, שלווים, יפים ושמחים? האם אינכם רוצים לעזור לילדיכם לחיות חיים מלאים, להגשים את עצמם בצורה מספקת ומהנה, ולעשות דברים שהם באמת אוהבים? ומעל לכול – איזה מבוגר אתם רוצים שילדכם יהיה כשהוא יגדל?

אילון לסטר, מחבר הספר הורים בחסד (הוצאת פראג 2011) בשיתוף עם שי טובלי

"ממליץ בחום לכל אחד לקנות את הספר."
דליק ווליניץ, גלי צה"ל

"ספר חובה לכל הורה ולכל מי שמתעתד להיות הורה, ולא יזיק גם לסבא ולסבתא המסייעים בגידול נכדיהם."
אריק בלום, 'חיים אחרים'