מרץ 192016
 

מדורת השבט

החוויה השבטית חיה בזיכרון הלא מודע ומעוררת געגוע תמידי לקולקטיב תומך. ככל שהמעגלים סביבנו רחבים ומחבקים יותר, קל לנו יותר להגשים את מי שאנחנו
אנשים שיש בחייהם אהבה ותמיכה מאושרים, בריאים, חדים, יצירתיים ומסופקים יותר. המסקנה הזאת היא פרי מחקר מרתק בן 75 שנה שנעשה באוניברסיטת הרווארד ופורסם באחרונה. עורכי המחקר שאלו נבדקים צעירים מהן מטרות החיים שלהם, והתשובה של 80 אחוזים מהם הייתה – להתעשר. התשובה הפופולרית הבאה הייתה להתפרסם.
המחקר עקב אחר אותם נבדקים לאורך השנים, והמסקנות המאוחרות שלו היו שרבים מאלה שהשקיעו את זמנם ומשאבים אחרים בכסף ובפרסום, החמיצו לעתים את הדבר שהתגלה כחשוב באמת בחיים – יחס…
החוויה השבטית חיה בזיכרון הלא מודע ומעוררת געגוע תמידי לקולקטיב תומך. ככל שהמעגלים סביבנו רחבים ומחבקים יותר, קל לנו יותר להגשים את מי שאנחנו

אנשים שיש בחייהם אהבה ותמיכה מאושרים, בריאים, חדים, יצירתיים ומסופקים יותר. המסקנה הזאת היא פרי מחקר מרתק בן 75 שנה שנעשה באוניברסיטת הרווארד ופורסם באחרונה. עורכי המחקר שאלו נבדקים צעירים מהן מטרות החיים שלהם, והתשובה של 80 אחוזים מהם הייתה – להתעשר. התשובה הפופולרית הבאה הייתה להתפרסם.
המחקר עקב אחר אותם נבדקים לאורך השנים, והמסקנות המאוחרות שלו היו שרבים מאלה שהשקיעו את זמנם ומשאבים אחרים בכסף ובפרסום, החמיצו לעתים את הדבר שהתגלה כחשוב באמת בחיים – יחסים. עם חלוף השנים, אגב התבוננות על מכלול החיים, התברר כי מי שהיו בעלי מערכות יחסים תומכות ונוכחות חיו יותר שנים, היו בריאים יותר, שמרו על חשיבה צלולה וחדה יותר ובעיקר היו מאושרים יותר.
לדבר באמת
החיים המודרניים מכריחים אותנו להיות במרוץ תמידי אחר מטרות והישגים, אגב מילוי משימות וחובות. בתוך התנועה הזאת רבים כל כך חשים בדידות, שמביאה עמה תחושה של חוסר טעם וחוסר חיות. אנשים כמו שוכחים את מה שחשוב באמת ואינם מפנים את הזמן, ובעיקר את הכוונה הפנימית, כדי להיות בשיתופים ובחיבורים רגשיים חמים.
בעבר הרחוק, וגם היום בחברות שאינן מערביות או מודרניות, הייתה מדורת השבט מקום שהציע תמיכה הדדית. דתות רבות מציעות את החיבור הזה גם כיום, דרך מפגשים עם הקהילה התומכת שמסביב. אין זה משנה אם התירוץ לחיבור הוא דת או רעיון אחר, מה שנמצא בבסיס הדברים הוא הגעגוע לחוויית היחד.
הדבר החשוב ביותר בכל קשר אנושי הוא השיחה, אבל אנשים הפסיקו לעשות את זה – לשבת יחד כדי לדבר, להקשיב ולהיות יחד. הם הולכים לתיאטרון ולקולנוע, צופים בטלוויזיה ומתעסקים במסכי המחשב ובטלפון הנייד, אבל אינם מדברים זה עם זה, או לפחות לא אומרים את מה שעל לבם.
בתחילת החיים קל יותר ליצור חברויות המבוססות על שיתוף – ברמת השיחה וברמת העשייה, הרבה בזכות תנועות הנוער, בתי הספר, חוגים ופעילויות אחרות – שהזמינו מפגשים אנושיים. עם השנים, רבים מהאנשים מתחפרים בעבודה, במסגרות משפחתיות, באילוצים ובמרוץ החיים. במפגשים חברתיים השיחות מרפרפות בין פוליטיקה לטיול האחרון לחוץ לארץ. לרוב אלה מונולוגים נטולי תקשורת אמיתית, שבהם הם מספרים עד כמה הצליחו בחיים או מתרצים את המקרים שבהם לא הצליחו בגורמים חיצוניים.
שיחות שמכוונות פנימה ומעודדות חקירה, התבוננות ותנועה הן נדירות. אנחנו מאוימים מכך שידעו מהם חלומותינו הכמוסים ומהם הרצונות, התשוקות והפחדים שלנו. ואולם, דווקא מתוך דיאלוגים כאלה, עם שפע של מראות, אפשר לשמוע את עצמנו וגם את האחרים ולהבין מה נמצא בתוכנו ומבקש להיות.

להתחבר לקבוצות
בעברי, הייתי חווה את המפגש הקבוצתי כמפחיד וכמאתגר, למרות שתמיד הכרתי בערך שיש לחיבור עם קבוצות. הקפדתי לא לשדר את פחדיי כלפי חוץ, וכך איש חוץ ממני לא ידע זאת. מי שראה אותי במפגשים ראשוניים יכול היה לתרגם אותי כמרוחקת או כמתנשאת. רק אני ידעתי את הסיבה האמיתית להתנהגותי: פחד, תחושת חוסר יכולת וגם חוסר עניין בשיחות בטלות.
כנראה שהלא מודע הבין כבר אז את מה שהמודע קלט שנים אחר כך – שאם אלוהים ברא את הקבוצה ואותנו כחיות חברתיות, הייתה לו מטרה גבוהה הרבה יותר מאשר שיחות חולין.
יתרונות החיבור הקבוצתי התגלו לי בסדנאות שאליהן הגעתי לצורך כתבות עיתונאיות. ראיתי כיצד תהליכים שנמשכים שנים כשהם נעשים בעבודה פרטנית מתקצרים לשעות או לימים כשהם מתרחשים בתוך קבוצה. משם, החיים כיוונו אותי להנחיית קבוצות. מה שהגדרתי כחולשה שלי נהפך למקצוע. למדתי ולימדתי כיצד להפוך את הקבוצה לחממה לפיתוח יצירתיות אישית.
לא מזמן חזרתי עם חבר ממפגש חברתי, והחוויה שם עוררה אותו לשתף בפחד שלו מהשתלבות בקבוצה. “כולם פוחדים”, עניתי לו. “יש מי שמנסים להסתיר את הפחד באמצעות דיבור מוחצן, ואחרים מגיבים בהסתגרות ובשתיקה. מפגש עם קבוצה קשה לכולם”. הוא השיב: “אצלך זה לא כך”. עניתי לו: “אצלי הכי מכולם”.
הרבה שנות עבודה, חלקה מכוונת וחלקה בלתי מודעת ונובעת מתוך תגובה למתנות שהגיעו אליי – הפכו אותי לאוהבת קבוצות מושבעת. מפגשים מורחבים עדיין מאיימים עליי בתחילתם, אבל ברור לי שמתנות החיבור משמעותיות כל כך, עד ששווה בכל פעם לעבור את משוכת הפחד.
לחשוף את המקור
אחד הדברים המופלאים שנחשפים בקבוצות הוא העובדה שכולנו חוששים מאותם דברים. כולנו פוחדים מקבוצות, מהצלחה ועוד יותר מאי הצלחה, משינוי, משיני הזמן, מחוסר הגשמה, מכך שלא יאהבו אותנו ושלא יקבלו אותנו ומעוד כל כך הרבה דברים. כשהפחדים האלה מוסתרים בנו, הם מנהלים אותנו ומשמשים תירוץ מצוין לאי הגשמה ולאי עשייה. הם מקבעים את תחושת הקורבנ?ת, ואנחנו מתרצים לעצמנו באופן הגיוני למה אי אפשר.
הקבוצה מגלה שלכולנו יש בדיוק אותם מעצורים, וההבנה שהפחדים והקשיים משותפים לכולם משחררת אותנו מהם. הם כבר אינם הסיפור האישי שמייצג אותנו, כי גם אחרים מתקשים. כך נפתח המרחב למצוא את מה שכן מייחד אותנו, את הכישרונות הבלעדיים שלנו. כשמוּסרת מעטפת הפחדים, שזהה אצל כולם, נחשף הגרעין האמיתי, המקור, ובו כל הצבעים, הצלילים והיופי. כאלה מתנות אין לאף אחד אחר בקבוצה, והן המטרות והייעודים שבאנו להגשים ולחוות פה בעולם. כל זה יכול להתגלות רק כשמאפשרים מפגשים קבוצתיים, שבהם כל אחד יכול להביא את קולו ולהקשיב באמת לאחרים.
לגעת כדי להתחבר
חיבוק הוא רגע מקודש של מיזוג בין אנשים. ברגע החיבור הזה לב נוגע בלב, ואנחנו אומרים: “אני בעדך, אני איתך”. כך אנחנו הופכים לשותפים לפרויקט קטן או למסע חיים – כי רצינו לתמוך, כי נגענו.
בסדנה שערכתי מישהי שיתפה בדברים אינטימיים ומרגשים ממעמקי נפשה. השתררה שתיקה בחדר ואף אחד לא ידע כיצד להגיב. לבסוף, קם מישהו מהנוכחים וחיבק אותה, ללא מילים. מיד אחר כך ניגשה עוד מישהי וניגש עוד אחד, ותוך כמה דקות נוצר חיבוק ענקי ועוטף, שבתוכו הכול היה בסדר.
מילים הן המקצוע שלי ואני אוהבת אותן, אבל יש זמנים שבהם חיבוק אחד מביע הרבה יותר ממה שכל המילים בעולם יוכלו לומר. מחקרים מדעיים הוכיחו כי חיבוקים מגבירים את הפעילות של מערכת העצבים המרכזית, מחזקים את מערכת החיסון ומעלים את רמת ההמוגלובין. ואולם, הנתון החשוב ביותר שהתגלה הוא שבזמן חיבוק ארוך (20 שניות ויותר) המוח מפריש לדם אוקסיטוצין, המכונה גם “הורמון האהבה”. להורמון הזה יש תפקיד מרכזי במערכת הרגשית שלנו, והוא קשור בתפקודים קוגניטיביים, חברתיים והתנהגותיים. הוא חשוב גם ביצירת תחושת אמון וביציבות פסיכולוגית.
המשמעות היא שככל שאנשים מתחבקים יותר פעמים ביום ולאורך זמן רב יותר, מופרש לדמם אוקסיטוצין, שבתורו מקטין את תחושת הבדידות ונותן לגיטימיות וביטחון לחבק עוד, באופן שמגדיל את מעגלי השיתוף והחיבור. כלומר ככל שחיבקנו וחובקנו יותר, כך העברנו ליותר אנשים את הכוח והיכולת להמשיך ולחבק את מי שהם יפגשו בדרכם.
אני מחלקת בסדנאות שלי עמוד מודפס שמסביר את חשיבות החיבוקים ומציע לבקש ולקבל 12 חיבוקים ביום כדי לצמוח, להתפתח ולהיות מאושרים יותר. רבים מהתלמידים תלו את העמוד הזה במקומות עבודה, ובהדרגה יצרו מסורת שבה לגיטימי לומר לאחרים: “חסר לי רק עוד חיבוק אחד היום”, ולקבל אותו. התלמידים סיפרו שכיף יותר להגיע לעבודה מאז, ושמערכות היחסים התהדקו ונהפכו לקשרים שנמשכים מעבר לשעות העבודה.
לפתוח את הלב
חיבוק הוא זמן של איחוד, שיימשך גם לאחר שנצעד הלאה בחיינו וירחיב מעגלים של אהבה. חיבוק משמעו “אני רואה אותך”, “אני מרגיש אותך”, “אני בעדך” – מכיוון שנגענו גוף בגוף וחשנו את פעימות הלב.
כשמישהו מתמזג איתי, גם אם רק בחיבוק, משהו ממנו נשאר בי ומשהו ממני נשאר בו. “מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה” שרים “החברים של נטאשה”. הדרך להפוך את הלבד ליחד נוצרת מתוך תנועה. כמעט בכל יום יש לנו בחירה בין עצלות שקוראת לנו להישאר עכשיו מול מסכים ובין יצירת תקשורת אמיתית עם אנשים.
ההבנה שיחסים וחיבורים הם המשאב הכי חשוב לנו בחיים מזמינה לפנות זמן ולפתוח את הלב כדי ליצור קשרים. אנשים נמצאים שם סביבנו, כל הזמן – ברחוב, בעבודה, בלימודים ובכל מקום. כל מה שדרוש הוא לבחור לצאת אליהם מתוך עניין והזמנה, ולאסוף חברים. כשפונים לאנשים הם תמיד נענים. חלקם יהיו שותפים לחוויה קצרה ואחרים ימשיכו איתנו הלאה, לתוך החיים.
כולם כמהים לחוויית החיבור וכולם גם קצת פוחדים ממנה. אפשר לבחור להיות היוזמים – מי שמושיטים יד, פותחים בשיחה ומחבקים – כדי לסחוף אחרינו עוד אנשים לתוך מעגלי חיבור.
12 חיבוקים ביום
“מחקרים מצביעים על כך שאנחנו זקוקים לארבעה חיבוקים ביום כדי לשרוד, לשמונה חיבוקים לצורך קיום שוטף ול=12 חיבוקים לצמיחה […] לחיבוקים יש אפקט מרפא על גופנו, הם מחזקים את המערכת החיסונית שלנו ועוזרים לנו לחוש מיוחדים. חיבוקים מזינים את הילד הקטן ששוכן בקרבנו, ועוזרים לנו לחוש קרובים לידידינו ולחברינו. אנחנו ממליצים לך לגשת ולבקש את 12 החיבוקים שלהם אתה זקוק. שאלה פשוטה כגון: ‘אני יכול לקבל חיבוק?’ היא צעד גדול לקראת יותר חיבוקים. הצב לפניך מטרה, לבקש ולקבל את 12 החיבוקים היומיים שלך” (מתוך הספר “מקדם אלדין”, מאת: מרק הנסן וג’ק קנפילד).

מיכל גזית

פורסם ב גליון מרץ מגזין חיים אחרים
מיכל גזית: מנחת סדנאות דרך האמן לפיתוח ולביטוי היצירתיות וסדנאות כתיבה, ציור אינטואיטיבי ומדיטציה, יועצת ומלמדת דרך פסיכו- אסטרולוגיה, עיתונאית וכותבת.

כתבה את הספרים “דרכים להגשמה עצמית”

ו”בחרתי בחיים של אי ודאות

gazit