מרץ 122015
 

קאט אשאריה, מתוך Beyond Technology
בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת מכשיר הפאלם ((Palm – מחשב כף יד – הוכתר ככלי האולטימטיבי לייעול. היה בו הכול, פרט לטלפון. אחר כך הופיע הסמרטפון ((Smartphone ושלח את הפאלם לאבדון. הכול נסב סביב האייפון (iPone).
מאז כבר נשענתי על הטלפון והמחשב הנייד כדי לארגן את הזמן שלי, את יומן הפגישות ואת רשימות המטלות שלי. אבל השמירה על תיאום, סנכרון והתמודדות עם מכשירים ניידים ויישומים שונים, היא מטלה. גם אם אשים בצד תקלות וקשיים, התמודדתי עם קריסות, איבוד נתונים ויישומים שיצאו מהתמונה בשל עדכונים.
הניווט בין כל האפשרויות גרם לי גם לכאב ראש. אירועים, תאריכים ומשימות הצליחו לחמוק מעינַי, משום שלא יכולתי להחליט איפה לשים אותם.
האם עלי להשתמש ביומן של גוגל ((Google עם התראות דואר אלקטרוני? לא, עייפתי מלנקות את תיבת הדואר הנכנס שלי כל הזמן. האם לשלוח אותו ליישום דינמי יותר מבחינה ויזואלית? לא, הוא לא מתואם עם יישומים אחרים שאני משתמשת בהם לאסוף ולמיין מידע.
חוויתי מקרה חמור של, מה שפסיכולוגים מכנים, “עייפות לקבל החלטות” – כאשר אתם מתמודדים עם אפשרויות רבות כל כך, אתם נעשים משותקים.
הטכנולוגיה לא עזרה לי לארגן את הזמן ואת האנרגיה שלי – זה גרם לי לחרדה. אני צריכה משהו פשוט יותר, משהו שצורך פחות זמן. אני צריכה… נייר.
אז קניתי מחברת מלאה בנייר רשתי ריק. בצד אחד, שרטטתי לוח שנה שבועי – כשלכל יום יש מספיק מקום לרשימה קטנה של מטלות חיוניות. בצד השני, השארתי מקום ריק לרשום הערות, לשרבט ולתכנן.
אמרתי לעצמי שאם לא אוהב להשתמש ביומן מנייר, תמיד אוכל לחזור לטלפון, אל יומן גוגל שלי, או לכל יישום תכנון אחר שארצה. הדבר המשעשע הוא שמעולם לא עשיתי זאת.
השימוש בנייר החזיר כמות מפתיעה של שמחה אל חיי. היתרונות היו מעשיים: המקום המוגבל לכתיבה הכריח אותי לתעדף משימות ללא רחם, התהליך של בדיקת היומן שלי מדי בוקר יצר תחושה של טכס ומבנה ליום שלי, והפעולה הפיזית של הכתיבה העסיקה אותי יותר – אני זוכרת דברים טוב יותר.
יומן עשוי מנייר היה, באופן בלתי צפוי, גם כיף. הייתי מדביקה או מצרפת ליומן שלי מאמרים מעניינים, תמונות וציטוטים, ובכך הפכתי אותו ללוח השראה נייד. יום אחד, אחייניתי בת השבע הדביקה מדבקות על כמה דפים, ואהבתי כל כך את תחושת ההומור המוזרה, עד שהתחלתי לקנות מדבקות נוספות.
הילדה הפנימית שלי יצאה החוצה במלוא עוצמתה. התנסיתי בשימוש בעטי ג’ל בצבעים שונים. היומן שלי התחיל להידמות למחברת של ילדה בגן, מה שגרם לכמה שיחות מעניינות בפגישות עסקיות, אבל גם העניק השראה ליצירתיות שלי וגרם לי אושר באופן שבדיקת היישום הטלפוני מעולם לא גרמה.
לכיף ולהנאה היתה השפעה יעילה על החיים שלי, יותר משהיתה לכל פונקציונליות מרובת פנים אחרת בחיי. תכנון וארגון הפכו לפעולות יצירתיות בפני עצמן. המרכיב החסר בפריון עבודה הוא לא יותר יעילות אלא יותר שמחה וכיף.

החזרה לנייר היתה תוספת מרוממת ובלתי צפויה לחיי, וגרמה לי לתהות האם גם אחרים חוו את אותו הדבר – האם יש עוד “פליטים דיגיטליים” שגילו מחדש את היתרונות של הממשי והמוחשי.
מתוך סקרנות סקרתי את מעגל האנשים סביבי, וגיליתי יותר מכמה מהם שחזרו לשימוש בנייר, כשמדובר בארגון אישי או ביצרנות בעבודה.
גיליתי שרבים מאלה העוסקים בעבודה יצירתית, במיוחד ויזואלית, מעדיפים שימוש ביומן מנייר וכלים לסיעור מוחות, בין אם זה היה בצורה של מחברת קלאסית בכריכת בד, או “יומן פולחני קוריאני שיש לו הרבה מדורים ומקום ריק”, שבו משתמש המעצב הניו-יורקי, ג’ון דלוואן ((John Delavan.
“אני אוהב את מחשב ה’אפל’ שלי ואת האייפד (iPad) שלי, ויש הרבה יישומים יצירתיים ומדהימים שעוזרים לי לעשות את העבודה שלי,” אומר לי ג’ון, “אבל כשזה מגיע להרהור ולתכנון, כל המכשירים הטכנולוגיים יכולים ליצור אצלי סוג של ‘סטטיות’ קוגניטיבית. זה מקושר יותר מדי למוח שמאל. החיבור בין דיו ונייר יוצר גישה מחשבתית איטית יותר, אסופה יותר, בנוגע לפרויקטים, במיוחד בשלב התכנון והחלימה.”
לא קיים מחקר אקדמי רב על הפוטנציאל היצירתי שמאפשר השימוש בנייר לעומת מסכי מחשב, אבל ג’ון משער, מתוך התהליך העצמי שלו, כי ה”ממשקים” השונים, כפי שהוא מכנה אותם, מעוררים סוגים שונים של חשיבה. נייר, הוא מאמין, טוב יותר לרעיונות מקוריים ולסיעור מוחות. “מה יכול להיות אישי יותר מכתב היד שלך או משרבוט בסגנון שלך?” הוא מהרהר. אבל כלים מבוססי-מסך יכולים להיות טובים לביצוע מהיר יותר.
סוגים אחרים של אנשים, מעבר ליצירתיים ולאמנותיים, מצאו שימושים לנייר על-פני מכשירים אלקטרוניים. מישל וינברג, למשל, אם ועקרת בית מברוקלין, מחזיקה לוח שנה גדול על קיר המטבח, מעין מרכז פיקוד למשק ביתה.
“בעלי ואני חלקנו בעבר יומן גוגל כדי לעקוב אחר לוחות הזמנים שלנו,” היא אומרת, “אבל ילדינו גדלו ואנחנו רוצים שהם ייקחו חלק באחריות על משק הבית. עברנו ללוח שנה ממשי שכולם יכולים לראותו, כי איננו מאפשרים לילדינו להשתמש בטלפונים או במחשבים. עליהם לכתוב על לוח השנה את התחייבויותיהם ואירועים בבית הספר. זה גורם להם להיות מודעים לאחריותם לנהל את הזמן שלהם, והם מודעים ללוחות הזמנים של האחרים ויכולים להשתתף בתיאום שלהם.”
לוח השנה הגדול שתלינו במטבח, שבו כולם מתאספים לפחות פעם ביום לארוחת בוקר, הוא תזכורת חזותית חזקה לפעילות של הבית, סוג של “קריאה”, כפי שמכנת זאת מישל, למשפחה להתאסף סביבה.
“זהו מוקד נחמד לפגישות ולדיונים משפחתיים, שמסך אינו יכול לספק,” היא אומרת. היא אוהבת את התחושה של קהילה שהחפץ העשוי מנייר מעניק למשפחתה. “זה גם נחמד שיש חפץ פיזי שאפשר לאחסן, סוג של מזכרת,” היא אומרת, ומודה שהיא מאחסנת את דפי לוח השנה מדי חודש במקום להשליך אותם, לאחר שהשימוש בהם הסתיים.
ככל שדיברתי עם אנשים רבים יותר על בחירתם בין נייר לבין מכשירים אלקטרוניים, יותר ויותר פליטים דיגיטליים יצאו מהמסתור, ולא רק בהקשר להעדפה שלהם ביומנים. חברי לורנס, פרופסור במונטריאול, קנדה, החליט לאחרונה להפסיק לקרוא ספרים אלקטרוניים. לו ולאשתו ג’סיקה, שעובדת גם היא באקדמיה, יש בית מלא בספרים.
“כל אחד מהחדרים מלא בספרים, וכל משטח בבית עמוס בהם גם כן,” הוא אומר. “עברנו דירה לפני כמה שנים, ורוב הארגזים היו עמוסים בספרים.” זה הגיוני, מאחר ולורנס ואשתו בעצם מתפרנסים מקריאה, הוראה וכתיבת ספרים, אבל “הכמות שצברנו היתה על סף האגירה,” הוא מתלוצץ.
כדי להילחם בשפך הזה, לורנס וג’סיקה החליטו להפסיק לקנות ספרים ופנו למכשירים אלקטרוניים. במשך שנה הם קראו הכול באמצעות מכשירי הקינדל (Kindle) שלהם, בין אם זה היה ספר לצורך המחקר שלהם, כתב עת אקדמי כדי לשמור על קשר עם עמיתיהם או עבודה של סטודנט לשם מתן ציון. הקריאה האלקטרונית היתה זולה יותר, נוחה יותר, קלה יותר וטובה לסביבה – כל התועלות שהובטחו בהקשר לטכנולוגיה טובה ומעודכנת יותר.
אבל האקדמיה לא הרוויחה מכך. “באופן מוזר, הרגשתי שהעבודה שלי נפגמה,” אומר לורנס. המחקר שלו עדיין התנהל היטב והוא עדיין פרסם והניב תוצרים בקביעות, אך הוא מתכוון לאיכויות מוחשיות פחות של עבודתו, “כמו להיות מסוגל לזכור רעיונות או היכן מצאתי אותם, או מציאת הקשרים בין עובדות ורעיונות,” הוא אומר.
הוא גם חסר את התהליך של כתיבת הערות על נייר. “נהגתי לסמן בספרים ולכתוב הערות ושאלות בשוליים,” הוא אומר, ולמרות שלפעמים זה הוביל לצרור בלתי מאורגן של רעיונות, התהליך של המיון והארגון שלהם עזר לו לחשוב ולנתח מחדש את החשיבה שלו – תהליך רב-ערך במקצוע שבו קריאה של מחקר ושל רעיונות היא חשובה. “היו יתרונות קוגניטיביים ורעיוניים לקריאה מנייר, שחסרו לי בסופו של דבר,” אומר לורנס.
הניסוי של לורנס בקריאה בספר האלקטרוני העניק לו ראיות חווייתיות של נתח הולך וגדל של מחקרים על יתרונות הקריאה מדפים שעשויים מנייר והחשיבה המתפתחת בדרך זו. לפי הירחון האמריקני לענייני מדע “סיינטיפיק אמריקן” (Scientific American), קריאה מדפי נייר טובה יותר לזיכרון שלכם. לכתיבת הערות על נייר יש גם תוצאות טובות יותר בזיכרון קוגניטיבי ובציונים בבית הספר, לפי הירחון האמריקני “אטלנטיק” ((The Atlantic.
אם אתם מתעניינים במיוחד במה ש”וושינגטון פוסט” (Washington Post) מכנה “קריאה עמוקה” – לעומת הדפוס האופייני לקריאה אלקטרונית של סריקה וחיפוש אחר נקודות ורעיונות מרכזיים – הרי שקריאה מנייר היא הנכונה בשבילכם.
בסופו של דבר, לורנס חזר לקנייה ולקריאה של ספרים מנייר, במיוחד אם הם נגעו ישירות לעבודתם. “יש לנו חוק חדש בבית,” הוא אומר, “אם אנחנו קונים ספר חדש, אנחנו נפטרים מספר ישן.”
עכשיו הוא מבקש מתלמידיו להגיש לו עבודות על נייר לשם קבלת ציונים. הוא אומר שזה הופך את התהליך ליעיל יותר, ומוביל לשיפור בתוצאות של התלמידים במהלך הסמסטר.
“היכולת להצביע במדויק היכן משהו לא ברור ולהגיב ישירות על עבודתם מניב שיפור נוסף, ולא רק כתיבת סיכום המסביר מדוע הם קיבלו את הציון שקיבלו,” אומר לורנס.
הם עדיין משתמשים בקריאה אלקטרונית של כתבי עת, אבל מדפיסים כל מה שהם רוצים לקרוא לעומק ולהשתמש בו מאוחר יותר במחקר ובהוראה שלהם.
“אני חושב שקריאה היא עכשיו שילוב של קריאה אלקטרונית, קריאה מנייר ובאינטרנט, ולכל אחת מהחוויות השונות יש יתרונות וחסרונות,” אומר לורנס. “יש רובד שלם של קבלת החלטות שלא היה שם לפני כן – האם לקרוא משהו מנייר או באופן אלקטרוני – אבל טוב להיות מודע לכך.”
לורנס חזר למשיכתו הישנה לספרים. “יש משהו בספר – להחזיק בידיך חפץ מוצק שאתה יכול להשתמש בו בהתראה של רגע, בלי להקיש על קבוצת מקשים או סמלים,” הוא אומר. “יש משהו במוחשיות שמקשר בין העולם האמיתי לעולם של השכל, וזה גורם למחשבה טובה יותר, מקורקעת יותר. לפעמים אני תוהה האם קריאה אלקטרונית מובילה לחשיבה אלקטרונית: מהירה, בת חלוף, תגובתית, אבל בסופו של דבר, אין היא מכה שורשים בשכל ומשנה אותו. כשאתה מוציא לאור ספר אמיתי, הרעיונות שבו נועדו להצטיין ולהחזיק מעמד, לא משנה איזו טכנולוגיה באופנה עכשיו. זה סוג החשיבה שאני רוצה לחשוב, ואני עושה את זה הכי טוב על נייר.”
החזרה לנייר לאחר שימוש בקריאה אלקטרונית יכולה לשפר את היצירתיות, את ההנאה ואת העוצמה האינטלקטואלית, אבל, ככל הנראה, הסיבות הגדולות ביותר לחזור לשימוש בנייר הן סנטימנטליות. בני אדם נוטים לקשר זיכרונות לחפצים פיזיים – הדחף ליצור מזכרות בפועל הוא ראשוני וחזק. זו הסיבה שמייקל ווילטרן (Michael Wiltern), אב לשתיים מאילינוי, החל לכתוב מכתבים לבנותיו הצעירות.
מיכאל עובד במשמרת אחר הצהריים במפעל מקומי לייצור רכב, כך שהוא מבלה זמן איכות עם בנותיו בעיקר בסוף השבוע. על פי רוב הוא יוצא לעבודתו לפני שהן חוזרות מבית הספר, ושב הביתה לאחר שהן הולכות לישון.
“אני מנסה בכל כוחי למצוא דרך לא להרגיש כמו רוח רפאים בחיי בנותַי,” הוא אומר. “יותר מכל דבר אחר אני רוצה להיות אבא טוב – לא רק כמפרנס אלא גם לקחת חלק פעיל בחייהן, ולא ידעתי איך לשמר את הלהבה במהלך שבוע העבודה שלי.”
העבודה שלו הציבה בעיה נוספת – אין באפשרותו להתקשר או לשלוח הודעות במהלך העבודה, למעט בהפסקות הקצרות, שכן עבודתו דורשת מיקוד מוחלט בפס הייצור. הגם שלבנותיו לא היו עדיין טלפונים, או אפילו אפשרות להשתמש בהם במהלך יום הלימודים.
משום כך פנה מייקל לאסכולה הישנה לשם טיפוח תחושת החיבור – הוא כתב לבנותיו פתקים ומכתבים קצרים, שאותם קראו כשחזרו מבית הספר. הפתקים היו מלאי עצות, איחולים, מחשבות והשקפות.
לעתים קרובות, בנותיו כתבו לו פתקים משלהן לפני שהלכו לישון, והוא היה קורא אותם בבוקר, לאחר שהן כבר יצאו לבית הספר, והיה כותב את תגובותיו לפני שהיה נרדם למשך היום.
המכתבים לא היו ארוכים או יומרניים, פשוט ענייני יומיום ומחשבות, “אבל הם היו מלאים בדברים שהיו חשובים לבנות – בין אם חבר בבית הספר היה מתנהג באופן מוזר, או מה הן למדו,” הוא אומר. “אז אני משיב להן, ונותן עצה או עידוד.” באמצעות מכתבים, הורים וילדים שומרים על הקשר שלהם זה עם זה, כשלא מתאפשר להם להתראות כפי שהיו רוצים.
בסופו של דבר, לא סביר שניפטר לגמרי מהמסכים שלנו לטובת נייר, אבל גם לא סביר שנייר ייעלם לגמרי, כמו שמטיפי-טכנולוגיה רבים רוצים לחזות.
הבחירה בין השניים נתונה בידינו, במיוחד כאשר אנחנו מגלים בעצמנו אילו סוגים של חשיבה ומעורבות כל אחד מאתנו מעדיף. מוסדות בהחלט יכולים לתעדף סוג אחד של תקשורת על פני האחר. למשל, בית ספר יכול להגביר רכישות של ספרי לימוד אלקטרוניים במקום להשקיע בספרי לימוד מנייר, ובכך לעצב את ההרגלים ואת החשיבה של הדור הצעיר, אך לעת עתה, לנייר עדיין יש תומכים נלהבים.
מייקל יכול לראות את היום שבו כתיבת המכתבים תיפסק – כאשר בנותיו יגדלו ויעדיפו, סביר להניח, תקשורת באמצעות המכשירים שלהן. אולי מתוך ציפייה לשלב העצירה העתידי, מייקל שומר את כל חלופת הפתקים בינו לבין בנותיו.
“לפעמים אני קורא את הפתקים שנכתבו בחודשים האחרונים, מתמודד עם המהירות שבה בנותַי גדלות, ומקבל תחושה של איזה סוג של אנשים הן גדלות להיות,” הוא אומר. “אפילו כתב היד שלהן משתנה כל כך לאורך הזמן. זה לא משהו שאפשר לגלות כאשר שולחים הודעות אלקטרוניות לילדים שלך כל היום.”
לא פעם מייקל מגיע הביתה ומוצא את עצמו יושב וקורא את הפתקים אל תוך הלילה, כשבסמוך לו ממתינים הפנקס שלו ועט, והוא מתפעם כיצד בנותיו יכולות להיות רחוקות ועדיין קרובות, באמצעות מילים פשוטות על נייר. הוא חושב לכרוך את ההתכתבויות הללו לאלבום או לספר, לכל שנה שבה הם שומרים על שגרת הכתיבה, ולו רק למען עצמו.
“זו באמת הרגשה שאתה יכול לקבל רק מפתק או ממכתב,” הוא אומר. “יש משהו נפלא ביכולת להחזיק את זה בידך וקרוב ללבך.”
יד ולב – איכשהו, שניהם שלובים זה בזה באופן שהמדע רק מתחיל להסביר, ובו בזמן זה גם הופך אותנו לאנושיים יותר.

קישור למאמר המקורי