נטלי גולדברג בראיון עם

כתיבה כתרגולת רוחנית – ראיון עם נטלי גולדברג

רוברט פירסיג, מחבר הספר זן ואומנות אחזקת האופנוע בראיון עם נטלי גולדברג.  הראיון התפרסם ב  ׳Sounds True׳ ותורגם על ידי יערית טאובר בן יעקב.
לפני שספרה “עצם הכתיבה” (Writing down the Bounes) התפרסם בשנת 1986, נטלי גולדברג הייתה סטודנטית אנונימית לבודהיזם עם תשוקה לכתיבה. היום, עם קרוב למיליון עותקים של “עצם הכתיבה” בדפוס, נטלי גולדברג עזרה לשנות את הדרך שבה מתרגלים כתיבה בבתים, בבתי הספר ובסדנאות כתיבה לכל אורך אמריקה.

שאלה: נטלי, את מלמדת שלא דרושים כלים מיוחדים על מנת להיהפך לכותבים. במלים אחרות את יכולה לכתוב היכן שלא תהיי כל זמן שיש לך עפרון ופיסת נייר. אבל אנשים עדיין ממציאים תירוצים לעובדה שאינם כותבים. אני סקרן לדעת מה התירוצים הכי נפוצים שאת שומעת מסטודנטים בסדנאות שלך.

נטלי: זה נשמע בערך ככה: “אני מפחדת לתת לעצמי להשתחרר. אני מפחד ללכת בעקבות מה שאני באמת רוצה. אני לא יכולה לעשות את זה כרגע, אבל זה החלום הכי כמוס שלי. אני לא יכול לעשות את זה כי יש לי משפחה ואני צריך להתפרנס. אני מפחדת שאני לא טובה מספיק.”

בשבילי זה לא משנה מה התירוץ. כל מה שאני שומעת הוא תירוץ. במלים אחרות, האנשים האלה רוצים משהו אבל הם לא מוכנים לעשות צעד קדימה ולתפוס אותו. במהלך שבע עשרה השנה האחרונות שבהן אני מלמדת כותבים, שמתי לב שאנשים לא נותנים לעצמם לבעור. הם לא נותנים לתשוקה שלהם להתעורר לחיים. הם לא מזינים אותה.  עכשיו אני יכולה לשמוע אותך אומר: “טוב, אבל מה אם התירוץ אמתי? מה אם זאת אישה שיש לה ששה ילדים והיא עובדת בשתי משרות כדי להאכיל אותם?” מה שאני אומרת הוא שאם האישה הזאת בוערת לכתוב, היא תצטרך למצוא זמן לעשות זאת, אפילו אם זאת רק חצי שעה בשבוע.

לכולנו יש מוחות תחמנים במיוחד ויצירתיים להפליא, שיכולים להמציא אלפי תירוצים. “אני באמת לא יכולה לכתוב היום כי לבת שלי יש בעיות בבית הספר. אני באמת לא יכול לכתוב כי יש לי כאב בטן כל פעם שאני כותב.” המוח התחמן תמיד יחשוב על סיבות חדשות למה אנחנו לא יכולים לכתוב. אני מלמדת שאם אתה רוצה לכתוב, תעשה את זה. עכשיו.

שאלה: בסדנאות שלך את שמה דגש עצום על התמדה והחלטיות. מה בדבר כשרון?

נטלי: אני לא מאמינה בכישרון. אני יודעת שהוא קיים. . . אני חושבת שכשרון הוא כמו מאגר מי תהום. את חודרת לתוכו ושואבת ממנו במאמץ והוא זורם דרכך. זאת אנרגיה. אני רואה הרבה סטודנטים שיכולים לכתוב בטבעיות. מדהים. אבל הם לא דבקים בזה. אולי זה בא להם בקלות יתרה אז הם לא מאמינים שזה באמת טוב, לפעמים זה לא חשוב להם מספיק. אבל אם מישהו יושב בפינת החדר ונאבק עם היצירה, וממשיך להגיע במשך שנים, אחרי זמן מה הגחלים הקטנות שלו יתחילו לזרוח.

סיפרי נטלי גולדברג בעברית | פראג הוצאה לאור

מעולם לא חשבתי על עצמי כמוכשרת – איש מעולם לא אמר לי שיש לי כשרון, וכל פעם שהלכתי לקוראת בכף יד נאמר לי שעלי להיות חשבונאית. המאמץ האישי שלי הוא זה שחרט קוים חדשים בכף ידי. מאז ומעולם האמנתי במאמץ האנושי. לא רק עבודה קשה, כמו “תן כתף לאבן הריחיים”. אני מדברת על להתעורר.

לכשרון אין שום קשר להתעוררות. אני מדברת על להיות מודעת וערנית ככותבת, לדעת את שמות העצים והפרחים. להבחין באור וכיצד הוא פוגע בעץ או בניקלים של מכוניות. זה בא עם תרגולת. זה נחמד מאוד אם יש לך כשרון, אבל זה ייקח אותך רק עד גבול מסוים. עבודה תיקח אותך הרבה יותר רחוק.

כשהייתי בת 26 עשיתי הרבה ישיבות זאזן והתחלתי להבין איך כותבים. לא היו לי שום חוקים. לא קראתי לזה תרגולת כתיבה, אבל פשוט כתבתי וכתבתי. ואז בשנת 1976 הלכתי ללמוד כתיבה עם אלן גינזברג ששה שבועות במכון נארופה. הוא דיבר על כתיבה ויחסיה עם התודעה, ואני המשכתי ללמוד את זה אחרי תום הקורס. ואז התחלתי להקציב לעצמי זמן ולהניע את ידי תוך כדי התבוננות בתודעתי. נכנסתי יותר ויותר עמוק לזה והתחלתי לראות דברים. אבל לא נתתי לחוויה שם מיוחד. בדרך זו למדתי איזה תרגילים עוזרים לי לכתוב ואיזה לא. כך נהגתי הרבה שנים לפני שפגשתי את קאטאגירי רושי. כשפגשתי אותו והתחלתי לשבת אתו הוא אמר יום אחד: “עשי את הכתיבה לתרגולת שלך.” בזמן ההוא לא הקשבתי למלה מדבריו. הייתי כל כך יהירה. אמרתי, “אוה, זה מגוחך, אני הולכת להמשיך לשבת”. חשבתי שהוא מנסה להפטר ממני. רק אחרי הרבה שנים סוף סוף התחלתי להבין מה הוא אמר. ולמעשה זה היה תוך כדי כתיבת “לכתוב מתוך העצמות/לכתוב מהבטן” שהכל הדברים נפלו למקומם.

שאלה: “מה ההקבלות בין תרגולת כתיבה ותרגולת מדיטציה?”

נטלי: תרגולת כתיבה היא טכניקה שמאפשרת לך להתחבר למרחבי ההוויה מבלי להשתגע. היא נותנת לך מבנה. מה שלא עולה, אתה שומר על היד בתנועה ואתה יושב שם עד שנגמר הזמן. כמו במדיטציה; לא משנה מה שעולה בזמן שאתה מודט, אתה שומר על המבנה והתנוחה עד שהפעמון מצלצל. אתה מניח את העט שלך לזמן מה והולך לטייל, ואז אתה צולל שוב.

“אל תיתן למוח התחמן שלך להשליך אותך הצידה. אתה אומר שאתה באמת רוצה לעשות משהו – “אני באמת רוצה להיות סופר. אבל אולי לא ארוויח מספיק כסף.” הקול הקטן הזה מגיע: “אוה, בסדר, אז אל תכתוב.” הקולות הקטנים האלה הולכים להזין אותנו כל הזמן. אתה מחליט לעשות משהו. עשה זאת. אל תהיה מושלך הצדה. תבין את המוח שלך ואל תאמין לו כשהוא מגיע עם כל ההתנגדויות האלה, כשהוא מגיע עם כל ההיסוסים האלה והסיבות למה לא לעשות משהו. אל תיתן לו להשליך אותך הצידה.”

נטלי גולדברג היא סופרת, משוררת ומורה שחיה בטאֹוס, ניו מקסיקו.

מאות ספרים מספרים לנו כיצד להימנע מכתיבה גרועה.

הנה ספר שמספר לנו איך ליצור כתיבה טובה. איזו הפתעה מלבבת.

נטלי גולדברג מבהירה לנו שסוד היצירתיות נמצא בהפחתת כללי הכתיבה ולא בהוספתם. זה תהליך של “אי-השכלה” במקום השכלה. מרבית האנשים אינם יודעים כיצד ללמד זאת מכיוון שנראה שהמונחים “לימוד” ו”אי-השכלה” סותרים זה את זה. אבל ניסיונה של נטלי במדיטציית זן, שהיא במהותה תהליך של הפחתה, הביא לה תובנות.

ההוכחות לכך שהיא יודעת על מה היא מדברת מצויות בשפע בין משפטיה, הקולחים במהירות ובחן, בדיוק ובפשטות. זה נראה קל לקורא, אבל סופרים מנוסים יודעים שזאת הכתיבה הקשה מכול. זהו הסגנון הפשוט של קשָת הזן שעושה רושם שאפילו איננו מכוון את קשתו ועם זאת הוא משלח חץ אחר חץ אל אישון המטרה.

בילוי האמן

מתוך הספר דרך האמן מאת ג’וליה קמרון בילוי אמן הוא פרק זמן, אולי שעתיים בשבוע, המוקדשים לטיפוח התודעה היצירתית שלך,...

להמשך קריאה >>