ינו 102016
 

יש לנו מה שאנו צריכים

התורה הבודהיסטית מעודדת לעבוד עם הפראות של המחשבות והרגשות כדרך הטובה ביותר לפתור בלבול וכאב. במקום להיסחף כל כך בדרמה של מי עשה מה למי, נוכל פשוט לזהות שאנחנו נסערים ולהפסיק להזין את הרגשות עם הסיפורים שלנו. אין זה דבר קל, אבל זה המפתח לרווחה. במדיטציה אנחנו מתאמנים להרפות מהמחשבות שוב ושוב, עוד ועוד, ולגשת ישר לשורש האי-נחת שלנו. אנחנו מאפשרים מרחב כדי לראות את עצם המנגנון שמשאיר אותנו תקועים.

הלימוד על היוולדויות חוזרות מעניין בהקשר זה. בחיים האלה אולי פגע בנו אדם מסוים וידיעה זו עשויה להועיל. עם זאת, ייתכן שהפצע שלנו קדום הרבה יותר; אולי אנחנו סוחבים אותן נטיות, אותן דרכי תגובה על פני גלגולים רבים, והן ממשיכות להוליד אותן דרמות, אותם מצבים בעייתיים.

גם אם לא נקבל את האפשרות של היוולדות חוזרת, חשיבה מסוג זה עשויה להועיל אם היא משמשת השראה לראות מבַּעד לנטיות השֶנפָּה, כפי שהן מתבטאות ברגע זה, במקום להתעכב על היסטוריות כואבות. נוכל להעביר את הדגש ממי שפגע בנו ולמקד אותו בהתרה של עצמנו. אם מישהו יורה לי חץ בחזה, אני יכולה לאפשר לַחֵץ לייצר מוגלה בזמן שאני צורחת על התוקף, או לשלוף את החץ מהר ככל האפשר. בגלגול החיים הנוכחי יש לי מה שנחוץ כדי לשנות את סרט חיי ובכך למנוע מאותם דברים להמשיך לקרות לי. אכן נראה שאותם דברים חוזרים להפעיל בנו אותם רגשות, עד שנתיידד אִתם. נוכל לדבּוֹק בגישה שאנחנו ממשיכים לקבל הזדמנות נוספת, ולא בגישה שאנחנו פשוט מקבלים עוד עסקה גרועה.

רק לרגע או שניים, עִצרו ויִצרו קשר עם מה שאתם מרגישים כרגע. אם תוכלו להיזכר קודם לכן במשהו מטריד, זה ייטב עוד יותר. אם תוכלו להתחבר לרגשות כמו דאגה, חוסר אונים, חוסר סבלנות, טינה, זעם צדקני, או השתוקקות, זה יהיה מתַגמל במיוחד.

לרגע או יותר תיגעו באיכות, במצב הרוח, בתחושה הגופנית בלי סיפור העלילה. החוויה הלא-נוחה הזאת, התחושה המוּכּרת שאולי יושבת כמו גוש בבטן, שאולי מכַווצת את הגוף ואת הפנים, שאולי כואבת פיזית – חוויה זו כשלעצמה אינה בעיה. אם נוכל להסתקרן מהתגובה הרגשית, אם נוכל להירגע ולהרגיש אותה, אם נוכל לחווֹת אותה במלואה ולהניח לה להיות, אין בעיה. אולי אפילו נחווה אותה כאנרגיה קפואה שטבעה האמִתי הוא נזיל, דינמי ויצירתי – רק כתחושה בלתי מובנת המשוחררת מהפרשנות שלנו.

הסבל שחוזר ונשנה אינו בא מהתחושה הלא-נוחה הזאת, אלא ממה שבא אחריה, ממה שאני מכנה המשכת המומנטום, הסחרור, או ההיסחפות. הסבל בא מהדחייה של האנרגיה שלנו כשהיא באה בדרך שאיננו אוהבים. הוא בא מחיזוק מתמיד של הרגלי אחיזה וסלידה והרחקת עצמנו. הוא בא במיוחד מהשיחות הפנימיות שלנו – השיפוטים, הקישוטים והתגיות על מה שקורה.

אבל אם נבחר לתרגל על ידי זיהוי, עצירה, שהייה עם האנרגיה ואז התקדמות, הכוח שיש בזה יכול לא רק להחליש הרגלים ישנים, אלא גם לשרוף לחלוטין את הנטייה להרגלים האלה. ההיבט הנפלא של החיים בדרך זו הוא שהמרחב נשאר פתוח לחוויה רעננה לגמרי, נטולת עיסוק בעצמי. ממש כאן, בדיוק במקום שאנו נמצאים בו, נוכל לחיות מפרספקטיבה רחבה יותר, כזאת שמאפשרת את כל החוויות – נעימות, כואבות וניטרליות. אנחנו חופשיים להעריך את אין-סוף האפשרויות שתמיד זמינות, חופשיים לזהות את הפתיחוּת, את התבונה ואת החמימות הטבעיות של התודעה האנושית.

אם הלימוד על השֶנפָּה מהדהד בנו, ואם נתחיל לתרגל אותו במדיטציה ובחיי היומיום, סביר להניח שנתחיל לשאול שאלות יעילות. במקום לשאול איך אני יכול להיפטר מעמית בעייתי בעבודה, או איך אני נוקם באבי המתעלל, אולי נתחיל לתהות איך אני עוקר את הסבל שלי מן השורש. אולי אברר איך אלמד לזהות שאני לכוד? איך אמצא מה לעשות בלי לחוש חוסר אונים? איך אוכל למצוא קצת חוש הומור? קצת עדינות? קצת יכולת לשחרר ולא לעשות עניין גדול מהבעיות שלי? מה יסייע לי להישאר נוכח כשאני פוחד?

ייתכן שנשאל כאן, לנוכַח מצבי הנוכחי, כמה זמן עליי להישאר עם רגשות לא נוחים? זאת שאלה טובה, אך אין עליה תשובה נכונה. אנחנו פשוט מתַרגלים לחזור להווה בדיוק כמו שהוא לשנייה, לרגע, לשעה – מה שטבעי כעת – בלי שהדבר יהפוך למבחן סְבולת. עצירה לשלוש נשימות היא דרך מושלמת להישאר נוכֵח. זהו ניצול יעיל של חיינו. אכן, זהו ניצול מצוין ושמח של חיינו. במקום להשתפר יותר ויותר בהימנעות, נוכל ללמוד לקבל את הרגע הנוכחי כאילו הזמנו אותו, לעבוד אִתו במקום נגדו, ולהפוך אותו לבעל ברית במקום אויב.

זו עבודה שיש בה קידום – תהליך של חשיפת הפתיחות, התבונה והחמימות הטבעיות. גיליתי, כפי שמוריי תמיד אמרו לי, שכבר יש לנו מה שאנחנו צריכים. החָכמה, הכוח, הביטחון, הלב והמחשבה הערים נגישים תמיד, כאן, עכשיו, תמיד. אנחנו רק חושפים אותם. מגלים אותם מחדש. אנחנו לא ממציאים או מייבּאים אותם ממקום אחר. הם כאן. לכן, כשאנחנו מרגישים לכודים בחושך, העננים יכולים פתאום להסתלק. מאי-שם אנחנו מתעודדים או נרגעים או חוֹוים את מרחבי התודעה שלנו. שום אדם אחר לא ייתן זאת לכם. אנשים יתמכו בכם ויעזרו לכם בלימוד ובתרגול, כפי שהם תמכו בי ועזרו לי, אבל אתם חוֹוים את הפוטנציאל חסר הגבולות שלכם.

במקרה שלי, הוכשרתי במסורת ובשושלת שבּהּ המסירות למורים היא דרך חשובה להתחבר לפתיחות ולחמימות. עצם נוכחותה יכולה לסלק את העננים. אני מרגישה שמוריי יעשו הכול כדי לעזור לי, כפי שמוריהם עזרו להם, אך לימדו אותנו לעולם לא להסתמך על המורה. תפקיד המורה הוא לגמול אותנו מלהישען עליו או עליה, לגמול אותנו בכלל מִתלוּת, ולעזור לנו סוף-סוף לגדול.

זה עניין של הדהוד בין חָכמות, שלנו ושל המורה. אם ניישם את הלימוד בחיינו ונתַרגל את מה שמורינו מלמדים, נוכל להגשים את מה שהם הגשימו. מסירותנו למורים אינה קשורה בסגנון חייהם או בהישגיהם הארציים. מצב התודעה שלהם ואיכות לבם הם שמהדהֲדים בנו. בנוגע למורה שלי, צ’וגיאם טרונגפה, התנהגותו הייתה שערורייתית כל כך עד שלא יכולתי לראות בו מודל, אבל אני מנסה לראות מודל בדרך הווייתו. הוא שימש לי מופת לאפשרות לעורר את עצמנו בלי פחד ולעודד זה את זה להיות שפויים.

ודאי שאין דרך אחת להיות משוחרר מִסבל, אבל המורים עושים הכול כדי להנחותנו בעזרת מעין ארגז כלים רוחני. הארגז כולל לימוד ותרגולים יחסיים, שימושיים, כמו גם מבוא לראייה מוחלטת של המציאות שלפיה המחשבות, ההרגשות והשֶנפָּה אינן מוצדקות כפי שהן נראות. הכלי העיקרי, זה שמגלם את היחסי והמוחלט כאחד, הוא תרגול מדיטציה בישיבה, במיוחד כפי שלימד אותה צ’וגיאם טרונגפה. הוא תיאר את התרגול הבסיסי הזה כנוכחות שלמה, והדגיש שכּך מתאפשר מרחב שבו הנוירוזות שלנו יעלו אל פני השטח. אין זאת, כפי שהוא ניסח זאת, “חופשה מהתרגזויות”.

הוא הדגיש שהתרגול הבסיסי הזה, המגולם בהוראה לחזור שוב ושוב למיָדיות של החוויה, לנשימה, לרגש או לנושא מדיטציה אחר, חושף פתיחות שלמה לדברים כפי שהם, בלי ריפוד מושגי. הוא מאפשר לנו להיות קלילים ולהעריך את העולם ואת עצמנו בלי תנאים. הוא יעץ לקבל בברכה את הפחד, את הכאב או את חוסר הקרקע, להתאחד אִתם במקום להתפצל לשניים, כשחלק אחד בנו דוחה או שופט חלק אחר. הוא יעץ לגעת בנשימה בקלות ולשחרר. גם בנוגע למחשבות הוא יעץ כך: לתת להן חופש להתמוסס חזרה במרחב, בלי להפוך את המדיטציה לפרויקט לשיפור עצמי.

הגישה למדיטציה המוצגת כאן היא של הירגעות. בלי שאיפה להשיג מצב נעלה כלשהו אנחנו פשוט יושבים, ובלי מטרה, בלי לנסות להיות שלֵווים או להיפטר מכל מחשבה, אנחנו נשארים נאמנים להנחיות: לשבת בנוח, בעיניים פקוחות, מודעים בדיוק אך בקלילות לנושא המדיטציה (והוא לא ריכוז מכווץ), וכשהמחשבה נודדת, לחזור בעדינות. לא משנה מה מתרחש, איננו מברכים או מגנים את עצמנו. הדימוי שמרבים להשתמש בו הוא של איש זקן היושב בשמש וצופה בילדים משחקים, בגישה ש”לא נשאר לו שום דבר אחר לעשות”.

ברור שיהיה זה חכם לגלות סבלנות כלפי התהליך ולתת לעצמנו זמן לא מוגבל. כאילו שכל חיינו הפעלנו גלגל מסתובב במהירות עם מומנטום משלו, אבל כעת אנחנו סוף-סוף לומדים איך להפסיק להניע אותו. צפוי שהגלגל ימשיך להסתובב זמן מה. הוא לא ייעצר פתאום בבת-אחת. רבים מאִתנו מוצאים את עצמם במקום הזה: הפסקנו להפעיל את הגלגל, לא תמיד מחזקים את ההרגל, אבל אנחנו במצב ביניים מעניין, אי-שם בין “לא תמיד נסחפים” ובין “לא תמיד יכולים להתאפק מלנגוס בפיתיון”. זה נקרא “הנתיב הרוחני”. למעשה, הנתיב הזה הוא כל מה שיש: איך אנו מתייחסים מרגע לרגע למה שקורה בו-במקום, שהוא כל מה שיש בעצם. אנחנו מוותרים על כל תקווה לפרי, ותוך כדי כך רק ממשיכים ללמוד מה פירוש להעריך את היותנו כאן בדיוק.

לפני כמה שנים הוצפתי חרדה עמוקה, יסודית ואינטנסיבית, בלי סיפור עלילה נלווה. הרגשתי פגיעה, פוחדת וחשופה מאוד. ישבתי ונשמתי עם זה, נרגעתי לתוך זה, נשארתי עם זה, אבל האימה לא שככה. היא לא הרפתה גם אחרי ימים רבים, ולא ידעתי מה לעשות.

הלכתי לפגוש את המורה שלי, דזיגאר קוֹנגטרוּל, והוא אמר: “או, אני מכיר את המקום הזה”. נשמע מרגיע. הוא סיפר לי על הפעמים בחייו שבהן נלכד באותו אופן. הוא אמר שזה היה חלק חשוב במסע שלו ומורה גדול בשבילו, ואז עשה משהו ששינה את אופן התרגול שלי: הוא ביקש שאתאר מה אני חוֹוָה. הוא שאל איפה אני מרגישה את זה. שאל אם זה כואב פיזית, ואם זה חם או קר. הוא ביקש שאתאר את איכות התחושה, במדויק ככל האפשר. התיאור המפורט נמשך זמן-מה ואז התבהרו פניו והוא אמר: “אני פֶּמה, זה ‘אושר הדָקיני’. זאת רמה גבוהה של אושר רוחני”. כמעט נפלתי מהכיסא. חשבתי, “וואו, זה נפלא!” ורק רציתי להרגיש שוב את האינטנסיביות הזאת. ואתם יודעים מה קרה? כשהתיישבתי נלהבת לתרגל, מאחר שההתנגדות נעלמה, נעלמה כמובן גם החרדה.

אני יודעת עכשיו שברמה לא-מילולית הסלידה מהחוויה שלי הייתה חזקה מאוד. הפכתי את התחושה לרעה. בעיקרון, רק רציתי שהיא תסתלק. אבל כשהמורה שלי אמר “אושר דקיני”, אופן ההסתכלות שלי השתנה לגמרי. אם כן, זה מה שלמדתי: גַלו עניין בכאב ובפחד שלכם. התקרבו, הישענו, הסתקרנו; אפילו לרגע חֲווּ את הרגשות מעֵבר לתגיות, מעבר לטוב או רע. קבלו אותם בברכה. הזמינו אותם. עֲשו כל מה שעוזר להמס את ההתנגדות.

בפעם הבאה כשתתייאשו ולא תוכלו לסבול חוויה רגשית, אולי תיזכרו בהנחיה: שנו את אופן ההסתכלות והישענו פנימה. זאת בעצם ההנחיה שדזיגאר קוֹנגטרוּל נתן לי, וכעת אני מעבירה אותה לכם. במקום להאשים נסיבות חיצוניות או את החולשות שלנו בָּאי-נוחות, אפשר לבחור להישאר נוכחים וערים בחוויה, לא לדחות אותה, לא להיאחז בה, לא לקנות את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ללא לֵאוּת. זאת עצה יקרה מפּז שפונה לסיבה האמִתית של הסבל – שלכם, שלי ושל כל יצור חי.

 

לשמוח בדברים כפי שהם

כשמתחילים לראות בבהירות מה עושים, איך נלכדים ונסחפים בהרגלים ישנים, הנטייה היא להיאחז בזה כסיבה להתייאש, להרגיש ממש רע עם עצמנו. במקום זה אפשר לקלוט כמה ראויה לציון היכולת לראות את עצמנו בכנות, וכמה אומץ דרוש לכך. זאת תנועה לעבר ראיית החיים שלנו כמורה, במקום כעול.

הדבר כרוך, ביסודו של דבר, בלימוד להישאר נוכח, אבל גם בלימוד להישאר עם חוש הומור, להישאר עם אהבה וחסד כלפי עצמנו ועם המצב החיצוני, ללמוד לשמוח ברכיב הקסום של התבוננות עצמית כנה. צ’וגיאם טרונגפה קרא לזה “להתיידד עם עצמנו”. ידידות זו מבוססת על הכרת כל החלקים בעצמנו בלי דעות קדומות. זו ידידותיוּת ללא תנאים.

הלימוד להישאר הוא הבסיס לחיבור עם חמימות טבעית; הוא הבסיס לאהבת עצמנו וגם לחמלה. ככל שתישארו נוכחים עם עצמכם, כך תקלטו יותר עם מה כולנו מתמודדים. בדיוק כמוני, גם אחרים מרגישים כאב ורוצים שהוא ייעלם; בדיוק כמוני, גישתם לנושא רק מחמירה את העניינים.

כשמתחילים לראות את תגובת השרשרת של השֶנפָּה, לא מתלווה לכך הרגשת עליונות על ההישג הזה. להפך, בתובנה הזאת יש פוטנציאל לעורר בנו ענווה וסימפתיה רבה יותר לבלבול של אנשים אחרים. כשאנחנו רואים מישהו אחר נלכד ונסחף, יש סיכוי גדול יותר שבמקום להתרגז אוטומטית נזהה את הדמיון לנו. כולנו בהחלט באותה סירה, וידיעה זו יכולה להפוך אותנו לסלחניים מאוד.

בלימוד הבודהיסטי על חמלה יש תרגול שנקרא “אחד בהתחלה ואחד בסוף”. אני מתַרגלת אותו כשאני מתעוררת בבוקר. אני מביעה שאיפה לאותו יום. לדוגמה, אני עשויה לומר: “היום, מי ייתן ואזהה מתי אני נלכדת”, או: “מי ייתן ולא אדבר או אפעל מתוך כעס”. אני משתדלת שזה לא יהיה גרנדיוזי מדי, למשל: “היום, מי ייתן ואהיה חופשייה לגמרי מנוירוזות”. אני מתחילה בכוונה בהירה, ואחר כך ממשיכה את היום בתודעה הזאת.

בערב אני סוקרת את מה שקרה. זה החלק שעלול להיות טעון לאנשי המערב. יש לנו נטייה מצערת להדגיש כישלונות שלנו. אבל כשדזיגאר קוֹנגטרוּל מלמד על כך, הוא אומר שמבחינתו, אם הוא רואה שהתחבר עם השאיפה שלו אפילו פעם לזמן קצר במהלך היום, הוא חש שמחה. הוא גם אומר שכאשר הוא מזהה שאיבד שליטה לגמרי, הוא שמח שיש לו יכולת לראות זאת. ראיית עצמנו באופן הזה נתנה לי השראה גדולה.

הוא עודד אותנו לשאול מה בנו, אחרי הכול, רואה שאיבדנו שליטה. האם אין זו החָכמה, התובנה, התבונה הטבעית שלנו? האם נוכל אפוא פשוט לשאוף להזדהות עם החָכמה שמכירה בכך שפגענו ברגשות של מישהו, או בכך שעיַנּו כשאמרנו שנימנע? האם נוכל לשאוף להזדהות יותר ויותר עם היכולת לזהות מה אנחנו עושים, במקום להזדהות תמיד עם הטעויות שלנו? זאת רוח של שמחה ממה שרואים, במקום ייאוש ממה שרואים. זאת רוח של התבוננות עצמית עם חמלה שבונה ביטחון עצמי במקום להיות סיבה לדיכאון.

היכולת להכיר בשֶנפָּה, היכולת לדעת שאנחנו נתקעים, היא הבסיס לחופש. עצם היכולת לזהות מה קורה בלי הכחשה – עלינו לשמוח בה. אחר כך, אם נוכל לעשות את הצעד הבא ולהימנע מלחזור לדרך הישנה, דבר שלפעמים נצליח לעשות ולפעמים לא, נוכל לשמוח שלפעמים יש לנו היכולת להפריע למומנטום – וש”לפעמים” זאת התקדמות רצינית.

נוכל לשמוח כשאנחנו מסוגלים להכיר בדברים ולהימנע, עם זאת עלינו לצפות לנסיגות. לפעמים נעשה צעד אחד קדימה, אחד אחורה. אחר כך אולי צעד קדימה, חצי צעד אחורה. בתכנית שומרי משקל אומרים לאנשים שמשקלם יעלה ויֵרד, לא תמיד הם ישילו קילוגרמים. מומלץ להיות סבלניים עם ההרזיה, ואם עולים במשקל שבוע אחד, אין בעיה. הם מתבקשים להתבונן בזה מנקודת מבט רחבה יותר: לשים לב למה שקורה במהלך חודש או חודשים רבים.

כך גם כשעובדים עם הרגלים מושרשים עמוק. אנחנו כוללים את ההבנה החומלת בעובדה שלאנשים יש נסיגות. צ’וגיאם טרונגפה לימד על כך ואמר שאילו הכול היה הולך לנו בקלות, אילו הדפוסים היו פשוט נושרים בהתמדה, שבוע אחר שבוע בלי בעיה, לא הייתה לנו אמפתיה לכל אותם האנשים שממשיכים להילכד ולפעול מתוך תוכן לא-מודע.

לדבריו, המסע הרוחני האידֵאלי זקוק לאיזון של “תפארת” ו”אומללות”. לוּ הכול היה מפואר, רצוף הצלחות, היינו נעשים יהירים ביותר ומנותקים לגמרי מסבל אנושי. עם זאת, לוּ הכול היה אומלל ולעולם לא היינו מגיעים לתובנות ולא היינו חוֹוים אושר או השראה, היינו מתייאשים ומרימים ידיים. לכן דרוש איזון. אבל אנחנו, המין האנושי, נוטים להדגשת יתר של האומללות.

לדוגמה, כשאנחנו סוקרים את היום שעבר עלינו, מקובל לתפוס אותו כעגום, כאילו לא עשינו שום דבר נכון. אבל אם מישהו אחר נמצא שם, בן או בת זוג למשל, אולי הם יאמרו: “ומה תאמר על כך שהתעצבנת כל כך, יצאת לסיבוב וחזרת רגוע?” או: “ראיתי אותך מחייכת אל האיש שישב בפינה שפוף ומדוכא, וראיתי שפניו אורו”. לפעמים אחרים צריכים להפנות את תשומת לבנו.

בימים הרגילים ביותר יש לנו רגעי אושר, רגעי נחמה והנאה, רגעים שרואים בהם משהו משׂבּיע רצון שנוגע בנו, רגעים של חיבור לרוך שבלבנו. אפשר לשמוח בזה. אני מוצאת שחיוני לי במהלך היום ממש להבחין מתי אני מרגישה אושר או מתי משהו חיובי קורה, ולהתחיל לנצור את הרגעים יִקרי הערך האלה. בהדרגה נוכל להתחיל להוקיר את הערך של כל חיינו בדיוק כפי שהם, על העליות והמורדות, הכישלונות וההצלחות, החספוס והחלקות שלהם.

לפני התחלת מסע הזיהוי של מתי אנחנו נלכדים, דברים לא-מודעים קטנים מפעילים אותנו כל הזמן. העיכוב או המטרד הכי קטן יפעיל אותנו ונהיה עיוורים למה שקורה. החיים הופכים יותר ויותר למאבק, ואנחנו לעולם לא קולטים למה.

מרגע שנתחיל לראות, ברור שנהיה עדיין מופעלים, אבל בהבדל חשוב מאוד: מתקיים הקסם של הזיהוי, הנס של הכרה עם חמלה. הנס של מודעות במקום חוסר-מודעות. ככל שנרבה בזה, כך תגדל היכולת לעשות זאת. אין צורך לכפות את הדבר. כשיש פחות הונאה עצמית, גדל באופן טבעי הכושר להישאר ערים לחדווה ולצער שבעולם.

לא עוזר להרגיש אשמה בגלל המקום שבּוֹ אנו מוצאים את עצמנו. כשנוכל להאיר בתשומת לב ובחמלה על מעשינו, תזוזה מעניינת עשויה לקרות – החרטה הופכת לזרע של חמלה כלפי כל שאר האנשים, שבדיוק כמונו לכודים בחשיבה נוקשה, בצרוּת מוח, בלב קשה. אנחנו נותנים לזיהוי הזה לחבר אותנו לאחרים. ניתן לו להיות הזרע של האמפתיה ונמשיך קדימה, לא נתפלש באשמה ובבושה על מה שעשינו.

בספרו אמנות האושר, שאל האוורד קטלר את הדלאי לאמה אם הוא עשה בחייו משהו שיש לו הרגשה רעה לגביו, משהו שהוא מתחרט עליו. הוא אמר שכן, וסיפר על נזיר מבוגר יותר שבא אליו יום אחד ושאל על תרגול בודהיסטי מסוים ברמה גבוהה. הדלאי לאמה אמר לו כבדרך אגב שהתרגול יהיה לו קשה, ואולי עדיף שאדם צעיר יותר יעשה זאת, כי במסורת מקובל להתחיל תרגול כזה בגיל הנעורים. אחר כך נודע לו שהנזיר התאבד כדי להיוולד מחדש בגוף צעיר יותר ולתרגל ביעילות יתר.

קטלר נדהם. הוא שאל את הדלאי לאמה איך הצליח להתמודד עם החרטה הזאת. הוא גם שאל איך הוא נפטר ממנה. הדלאי לאמה עצר לזמן ממושך והקדיש לכך מחשבה עמוקה. ואז אמר: “לא נפטרתי ממנה. היא עדיין כאן”. הוא המשיך ואמר: “אף שרגש החרטה עדיין כאן, הוא לא מוביל להרגשת כובד או לאיכות שמושכת אותי אחורה”.

נפעמתי מהסיפור. הרעיון המוטעה הוא שאנחנו או מתחרטים, או נפטרים מהחרטה. טרוּנגפה רינפושה דיבר על להחזיק את עצב החיים בלב, ובמקביל לְעולם לא לשכוח את היופי של העולם ואת הטוּב של היותנו חיים. מגיע הזמן שבּוֹ הסבל שלנו, הסבל של הזולת והחרטות שלנו יכולים לחדור ללבנו בלי להוריד אותנו ביגון שאולה. הדלאי לאמה אמר עוד שדכדוך או הימנעות בגלל חרטות לא יועילו לאיש, לכן הוא לומד מטעויותיו וממשיך קדימה, לעשות כל מה שביכולתו כדי לעזור לאחרים. לדעתי, הוא מורה גדול כזה בגלל האופן שבו הוא עובד עם האתגרים שלו. הוא אינו חולף בחיים בלי שהם ייגעו בו, בלי עצבות או נקיפות מצפון, אבל הוא לא הופך זאת לְמה שאנו מכנים “אשמה”, או לבושה שמכבידה עלינו וגוררת תחושת חוסר אונים לפעול למען עצמנו או למען כל אחד אחר.

אפשרות זו נגישה לא רק לאנשים כמו הדלאי לאמה. היא מחכה לכל אחד מאִתנו, בכל רגע בכל יום. במבט לאחור על הרגע האחרון, על השעה האחרונה, על היום האחרון, אם נוכל לומר שתפסנו את עצמנו כשאנחנו לכודים ומפריעים למומנטום, אם זה קרה אף לרגע קצר, אנחנו יכולים לשמוח. ואם לא קלטנו מה קורה, ופעלנו שוב בדרך הישנה והמוּכּרת, נוכל לשמוח שיש לנו היכולת, החָכמה, להיות מודעים ובאמת להכיר בכך, וללכת הלאה – אולי בוגרים וחכמים יותר, וחומלים, בגלל העובדה שטעינו, שהיו לנו נפילות.

לעמוד הספר לחצו על התמונה

present