יול 282016
 

הפחד

קשה לבוא בטענות לאדם שמפחד. הרי זהו רגש טבעי, ולא רק טבעי אלא גם חיובי בהיבטים מסוימים. זהירות למשל, היא תוצאה חיובית מפחד. יראה – גם היא תולדה חיובית. מי שאין בו פחד כלל, הוא אדם לא מאוזן.

אבל מה אם הפחד עובר את הגבול? מפריז, מחריד ומסרס בלי שום סיבה רציונלית? ראו מה כותב על כך הרב קוק:

הפחד הנפרז המופרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם… אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות… להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי.

כל סיכון קטן הופך למפלצת בעיני מי שמפחד מדי, וכל הטוב נעלם מעיניו:

ואם זה לא יצליח?

ואם לא אצליח להתפרנס ממה שאני הכי אוהבת לעשות?

איך אוכל לעמוד בסטנדרטים של אחרים?

ואם אני בעצמי לא אהיה מרוצה מהתוצר? איך אמכור אותו לאחר?

ואם לא אעמוד בזמנים שיידרשו ממני?

ואם יבקשו ממני לעשות משהו שאני לא מוכשר בו?

וממשיך הרב קוק: מקור כל חולשה וכל רפיון חומרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו. הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע.

האדם מנסה "ללכת על בטוח". לא לבלוט ולא להסתכן, ומתוך כך, בסופו של דבר מגיעה אליו עצבות, עצלות, חוסר תנועה ומרמור.   

וראו זה פלא, ממשיך הרב קוק ואומר שלא רק שפחדיו אינם מציאותיים ונמצאים בעיקר במחשבותיו, אלא גם שככל שאדם כישרוני יותר, כך גדל פחדו: הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבתי, שמטיל הדמיון הכוזב על החלק היותר עדין ויותר מפואר מן המין האנושי… ולפי מה שיגדל כשרונו של אדם להבין ולהשכיל, כן הוא גדול פחדו המדומה מפעולות המחשבה (הרב קוק, "אדר היקר", מאמר הפחד).

אז מה עושים?

שמתם לב שהרב קוק השתמש במושג "דמיון כוזב"?

נחפש את הדמיונות הכוזבים שלנו ונשנה אותם.

דהיינו: פחד הוא רגש שמקורו במחשבה – אם תשנו את המחשבות הכוזבות או את הדמיונות הכוזבים – ישתנה גם הרגש. אם תחשבו כמו דוד המלך שגם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי – מהיכן יגיע פחד?

אז הנה לפניכם כמה "דמיונות כוזבים" נפוצים, שאני נתקל בהם שוב ושוב בעבודה עם אנשים על השליחות שלהם:

דמיון כוזב מס' 1: אני לא ראוי

אולי תפליא אתכם תשובתי אך כשמישהו טוען בפניי ביחס לעצמו משפט כמו: "מי אמר שאני באמת ראוי להיות יועץ זוגי"? "מי אמר שאני באמת ראויה להיות דולה?" יש הרי דולות עם יותר ניסיון ממני ויועצים זוגיים בעלי ניסיון של שלושים שנה.

בדרך כלל אני עונה: נכון. אתה באמת לא ראוי. את באמת לא ראויה.

מה הופך אותך לראוי? לימוד באוניברסיטה? התמחות? ניסיון? אני מכיר "מומחים" שאפשר לסמן V על כל מדד אפשרי ברזומה שלהם ובכל זאת עשו ועושים טעויות אקוטיות.

אתה ואני איננו ראויים, אלא מי ראוי? התשובה היא שהאדם שזקוק לך, הוא זה שראוי. או יותר מדויק לומר זאת כך: למרות שאינך מושלם – ראוי שתעזור לו, שתעניק לו מייחודיותך.

מכל היועצים בעולם, הם הגיעו דווקא אליך. לכן, אם ידוע לך בבירור על "שליח" אחר שבמקרה זה יוכל לעזור יותר, נהג עמו ביושר ואמור לו את דעתך, פרט ונמק. אך אם לא – תן משלך. הֱיה עבורו צינור ראוי ככל שאתה יכול.

מכל הדולות בעולם, הן פנו דווקא אלייך.

הרב יהודה אשלג, מקובל בן המאה העשרים, מי שתירגם, פירש ובאר את הזהר הקדוש ואת כתבי האר"י ז"ל, כותב בסוף ימיו כך:

ומי עוד כמוני עצמי יודע, שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואין צריך לומר להבינם על שורשם, ולמה עשה ה' לי ככה, אין זה, אלא מפני שהדור ראוי לכך (מאמר "שופרו של משיח").

במילים אחרות: זו איננה חוכמתי האדירה ולא צדיקותי, אלא כיוון שהדור זקוק לשליחות הזו – אני נבחרתי.

ויש גם שליחים מהצד השני של המתרס, שחושבים שהציבור לא ראוי להם (יש גם כאלה לצערי) וזה התירוץ שלהם מדוע לא לקיים את שליחותם.

בד"כ אני שולח אותם לציטוט הבא שמופיע בספר "אורחות צדיקים": ואמר החכם: עשה חסד עם מי שראוי לו, ומי שאינו ראוי לו – תהיה אתה ראוי לעשותו (שער הנדיבות).

 

דמיון כוזב מס' 2: לא אמורים להרוויח ממשהו שבא בקלות

האמת היא ששליחות לא חייבת להיות גם חלק מהפרנסה שלכם. אתם יכולים כמובן להתנדב, אבל בסעיף זה כדאי שנעסוק במקרה שבו השליחות שלכם היא גם הפרנסה שלכם, הרי אין שום סיבה בעולם שהיא לא תהיה.

אני יושב ומאזין לכל-כך הרבה אנשים מוכשרים, טובים, בעלי נתינה עצומה, שחוזרים שוב ושוב על המילים הבאות:

אבל למה שישלמו לי עבור משהו שאני אוהב לעשות?

למה שאתפרנס ממה שבא לי בקלות?

כל-כך קשה לי לדרוש כסף על שירות שאני נותן.

אני לא יודע עד כמה אתם מודעים לבעיה הזו, אבל רוב האנשים בטוחים שרק מתי-מעט מתפרנסים ממה שהם אוהבים לעשות וכל השאר סובלים כדי להתפרנס מעבודה שהם לא אוהבים אבל חייבים לעשותה. זוהי גישה תבוסתנית וקטנה, שאין מילים לתארה.

יש לי חבר, צייר במקצועו. מעולם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בציורים שלו, מעולם גם לא הבנתי איך הוא מפרנס משפחה מהציורים הבינוניים שלו.

מסתבר שיש כמה גלריות בחו"ל שלא חושבות כמוני והוא מוצף בהזמנות. בדולרים.

כשבועז, מטפל זוגי, שיתף את אשתו בכך שהוא עומד לשנות קונספט וכי בפגישות שהוא עורך עם זוגות, הוא מתכוון לקיים אתם מפגש ראשון עמוק ומשמעותי בן ארבע שעות ולגבות עליו אלף שקלים, היא נחרדה: למה שמישהו ישלם לך כזה סכום? זה המון!

ייתכן והצדק עימה, אבל הלכה למעשה, היומן של בועז מוצף.

האמת היא שאין שום סיבה שבעולם שמי שנעזר בכם, בכישוריכם, לא ישלם בתמורה את הסכום שתנקבו בו. מותר לכם לגבות כסף עבור שירות, ייעוץ או עבודה.

לא מגיע לכם כסף עבור עבודתכם או עבור מאמציכם, כי זה "בא לכם בקלות"? אז מה?

לעורך-דין מגיע שישלמו לו 2,000 ש"ח עבור חתימה על מסמך?

למעסה מגיע שישלמו לו 280 ש"ח על עיסוי בן 45 דקות?

אנא התבוננו באמיתות פשוטות:

  1. לא גנבתם את הכסף הזה אלא עבדתם בעבורו.
  2. הזולת הסכים לשלם לכם את הסכום שנקבתם בו.
  3. הכסף שהרווחתם ביושר – מה תעשו אתו? תרכשו סמים? כיצד מי שיש לו פיות קטנים להאכיל בביתו יכול להתבייש לקחת כסף? וגם מי שאין לו פיות קטנים להאכיל אבל נותן "ערך מוסף" לאדם אחר, אולי אפילו משנה את חייו – למה שיתבייש לגבות על כך תשלום?
  4. הזולת מרוויח כי הוא נשאר בתחושה שהוא לא "אוכל חינם" אלא שילם לכם עבור יגיעתכם.
  5. המדינה תרוויח מהמסים שתשלמו והכלכלה תפרח.
  6. הכסף מכניס את מערכת היחסים בין הנותן והמקבל למסגרת ברורה, מקצועית ומובנת.
  7. מי שגובה כסף עבור עבודתו מוערך, ומי שדורש סכום פעוט, זוכה ליחס מזלזל.

 

דמיון כוזב מס' 3: זו חוסר צניעות או אפילו גאווה לקרוא לעצמי שליח

מה אתם אומרים? האם סיפורו של יונה הבורח אל האנייה וטענותיו של משה במעמד הסנה מעידים על ענווה? לדעתי, כן. זו ענווה, ענווה מאוד ספציפית שנקראת "ענווה פסולה". אפשר לחשוב בטעות שמדובר כאן בביטוי לענווה של שניהם, אבל זו איננה ענווה אלא ענווה פסולה.

הקב"ה העמיד את שניהם על טעותם כדי שיוכלו לתקן. מי שמאמינים בו, נותנים לו יכולות, עזרה, שולחים לו שפע. ולא מוציא אל הפועל את עצמו ואת הכישורים שבהם זכה – אינו נקרא עניו, הוא נקרא שוטה, שוטה שמאבד מה שנותנים לו.

כל זה בא לידי ביטוי לא רק מול הזולת, אלא גם כלפי עצמנו, בדיבור הפנימי שלנו עם עצמנו. רוב האנשים שאני מכיר עושים רבות עבור אחרים, אלא שבטעות הם מכנים זאת במלה "פרנסה" או "עבודה", ובכך מוציאים את כל האוויר ממפרשי עשייתם, את כל מה שיכול לתת להם תוכן לחיים, סיבה לקום בבוקר. הם הופכים את האמצעי – כסף – למטרה. כסף הוא מטרה? השטרות הללו שנעלמים בקלות, שמכסים את המינוס, שמחיים רק לפי שעה, הם מטרה?

משמעות? שליחות? מילים גדולות מדי בעיני יותר מדי שליחים,

הם אומרים לי: "בחייך, מה שחשוב הוא שנצליח להתפרנס בכבוד".

הגיע הזמן להניח את המלה שליחות על השולחן (שגם הוא אגב, נקרא כך כנגזרת מהמלה שליח…) ולהסתכל לה בעיניים. שליחות איננה מלה גסה והיא בוודאי אינה גאווה.

אנא הניחו בצד את הענווה הפסולה, החברתית, שגורמת לאנשים לרדת אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, לעסוק בהישרדות וב"לגמור את החודש".

הנה הצעה: רוצים להיות ענווים? שמרו את כל ענייני הענווה לתום השליחות היומית.

שם, כשתפגשו את עצמכם בכל לילה לפני לכתכם לישון, אמרו נא שכל מה שפעלתם, שכל מה שטיפלתם ועזרתם, לא שלכם הוא, שיד עלומה בירכה אתכם בכוח ובכישורים, נשאה לכם חן בעיני הזולת, כוח דיבור ואנרגיית עשייה.

או במילים של הלל הזקן: כשאתם קמים בבוקר, אמרו: אם אין אני לי מי לי משפט שנדמה כהפך מענווה אבל הוא ענווה לשמה, שהרי אם לא נקום ונעשה – מי יעשה?

מי יעזור לזוגות במשבר? מי יטפל בחולים? מי יפתח את גן הילדים ויעניק מחומו ומחוכמתו לשלושים זאטוטים?

מי שאומר "מי אני ש…", נדמה למראית עין כענוותן, אך האמת היא שזו גאווה, כיוון שהוא כל-כך עסוק בעצמו ובשאלה אם הוא מספיק מוכשר ומספיק טוב, עד שבסופו של יום הצמחים בגינה שלו, אותה הוא ורק הוא אמור להשקות – קמלים.

המשך העצה: בלכתכם לישון אמרו נא את המשך דבריו של הלל – אני כשלעצמי מה אני.

אם לא ברכותיו ומתנותיו של העליון, אם לא החינוך והאהבה שחינכוני הוריי, אם לא הכלים שנתנה לי סביבתי הטובה, אם לא הכישלונות שנכשלתי, אם לא התורה שמאירה לי את הדרך – מה אני? כמו שכתוב בספר דברים פרק ח': וזכרת את ה' אלוהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.

ומסיים הפסוק בפרקי אבות: ואם לא עכשיו – אימתי?

את כל הטוב שיש בכם, את ניסיון החיים שלכם, את כל הידע שצברתם, את כל מה שיש לכם להיטיב עם הזולת – אם לא תיטיבו עכשיו, היום ובכל רגע ורגע – מתי תיטיבו?

נדמה לי שמי שמכוונת זרקור מדויק על הדמיון הכוזב שהזכרתי כאן, היא מריאן ויליאמסון, סופרת אמריקנית שצוטטה בעבר על-ידי נלסון מנדלה באחד מנאומיו:

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל…. אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו, גם לא כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.

 

דמיון כוזב מס' 4: השליחות נמצאת רק במקום אחד

שליחותנו נמצאת בכל מקום, בכל רגע ממש.

לפני כמה שנים ישב מולי בחור בסוף שנות השלושים לחייו, אייל שמו, שרצה לברר אתי מה הייעוד שלו. הוא עסק בייבוא מוצרים רפואיים למעבדות והתגלגל לתחום כיוון שחי בחו"ל כמה שנים בצעירותו. התחום הזה לא קרוב לחלומות שלו ולכן היה מתוסכל. מצד אחד, רצה לפרוץ ומן הצד שני היה מחויב לפרנסת משפחתו. במשך ארבע שעות ניסינו לאגף את הכישורים שלו מכל זווית אפשרית. דיברנו על חלומות, על מאוויים, על פנטזיות מהילדות, אבל לא הצלחנו להגיע לאף מסקנה חותכת. לפעמים זה לוקח זמן.

אייל, לעומת זאת, דווקא הגיע למסקנה: אני אפס, כנראה שאין לי שליחות בעולם הזה (כמה קל להרים ידיים).

הזמנו קפה נוסף וביקשתי ממנו לספר לי על האנשים שזקוקים לו בחיי היומיום. כמובן שאשתו וילדיו היו בראש הרשימה, העובדים שהוא מעסיק ומפרנס, גם הם עלו בשיחה, אמו החולה ולבסוף אפילו הגענו לבית הכנסת, שם הוא לא ממש מבקר באופן סדיר אבל פעם נקלע לתפילה שבה שאלו לפתע, "האם יש כהן בקהל?" וידו הורמה, יחידה באולם הגדול (כוהנים מברכים את העם והם מקיימים משימה, שליחות, לכן נקראים כוהנים, הם "מכהנים" בתפקיד). באותו בוקר הוא בירך כחמישים מתפללים דתיים, כשהוא בעצמו רחוק מהדת.

מדהים, אמרתי לו, גם מי שלא מודע לשליחות אחת מרכזית – מקיים עשרות שליחויות. בכל רגע המציאות מזמנת לו שליחות אחרת. פעם אחת בבית הכנסת ובפעם השנייה – מציל חיים של אדם על-ידי עצה / עזרה וכדומה.

נתתי לו משימה להתרכז בשליחויות הללו וקבענו פגישה כחודש לאחר מכן.

הוא חזר אליי מואר ממש. הוא הרגיש שאפילו בתחומים שהוא לא חשב עליהם, כמו בעסקים למשל, היושרה שלו והדרך שבה הוא מתנהג היא ממש שליחות ואנשים מעירים לו על כך, עד כמה נפלא שיש אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעולם העסקים של ימינו.

הגענו למסקנה שכרגע, גם אם יש לו ייעוד אחד, מרכזי, הוא כנראה לא בשל עדיין למצוא אותו, ושיתרכז בלהאיר טוב, בלהיות זרקור של הארה בכל מקום שהוא נמצא ומי יודע – או שזהו הייעוד שלו, או שהשמחה והמלאות על המקום שהוא כבר נמצא בו – יובילו אותו לידי שליחות אחת מרכזית.

אם כן – בואו נאמר כך: האם אימהות איננה שליחות עצומה בפני עצמה? מאור פנים? טוב-לב? עזרה לזולת? עצה טובה? סבתא במשרה מלאה?

לא חייבים לחפש הגדרות מפוצצות, אפשר להיות שליחים עצומים ולראות את השליחות בכל אתר ואתר.

 

דמיון כוזב מס' 5: עדיף לעבוד במה שיש, בעבודה בטוחה

בשנות השמונים של המאה העשרים, נקלעה ברית-המועצות למשבר כלכלי חריף. תורים ארוכים השתרכו ברחובות לקבלת כיכרות לחם. מספרים על אדם אחד במוסקבה, שהתכופף לרגע לקשור את שרוכיו, ומייד נעמד אחריו אדם אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד עד שלא חלף זמן רב ומאות אנשים נעמדו אחריו.

בשלב מסוים שאל האיש האחרון בתור את האיש שלפניו:

"מה מחלקים?"

"לא יודע, אשאל."

כך עברו את כל האנשים בתור ואף אחד לא ידע למה מחכים ומה מחלקים. כשהגיע השני בתור לשאול את הראשון, ענה לו, "לא מחלקים שום דבר, סתם עמדתי לקשור את השרוכים."

"אז מדוע אתה ממשיך לעמוד כאן ואנחנו אחריך כמו טיפשים, אם לא מחלקים כאן שום דבר?"

ענה לו הראשון בתור: "עד שנתמזל מזלי ואני לראשונה בחיי עומד ראשון בתור – שאוותר על מקומי ואלך?"

 

אני נזכר בסיפור הזה בכל פעם שיושב מולי מישהו ומתרץ לי תירוצים למה לחפש עבודה מסודרת שהוא לא אוהב, במקום ללכת עם החלומות שלו עד הסוף. מבחינתו, לעמוד ראשון בתור תמיד עדיף, גם אם לא מחלקים שם דבר.

אנשים שעסוקים בשאלת הביטחון במקום בשאלת הייעוד או השליחות, מונעים על-פי רוב מפחד, מהישרדות קיומית שהם בעצמם זימנו לחייהם.

אז זו האמת: לעולם לא יכולה להיות ברכה בעבודה, שהלב שלך לא מעורב בה. ולא תשכנעו אותי בכסף שמממן את המותרות המיותרות שלכם או בתנאי עבודה.

האשליה הזו תתנפץ בשלב מסוים, אלא אם אדם מחליט שיש עבודה ויש שליחות והן נפרדות, באזורים אחרים, ואז תבוא לידי ביטוי השליחות באופן נפרד. את האושר שלו הוא מקבל בתחום אחר שהוא משקיע בו מעבר לשעות העבודה.

או כמו שאמר לי פעם עובד בנק: "השעות הללו שאני משקיע בבנק הן בשביל הביטחון הכלכלי של משפחתי ובשביל השקט הנפשי, שמאפשר לי להתפנות בשעות הפנאי שלי לנגן בקלרינט שאני כל-כך אוהב. ולא רק אני, שכנים וחברים באים לשמוע ומתענגים. פרנסה אני לא מוצא בזה, אבל הנפש מתענגת, שלי ושל אחרים."

 

דמיון כוזב מס' 6 – מחר יהיה לי זמן – לא עכשיו.

מספרים על עיתונאי שראיין חולה סופני ושאל אותו: "איך זה לקום כל בוקר ולדעת שאתה מת לאט-לאט? החולה ענה לו, "ואיך זה לקום כל בוקר ולהעמיד פנים שאתה לא?"

אם היינו קולטים כמה משפטים כמו, "יש זמן" ו"מחר-כך" הם דמיונות כוזבים שמנהלים לנו את החיים, היינו משליכים אותם לפח. אם היינו באמת קולטים שרגע שעובר לא חוזר, היינו רצים להגשים את החלומות שלנו ולהוציא את הייעוד שלנו מהכוח אל הפועל.

הסינים אומרים שהזמן הטוב ביותר לשתול עץ עבר כבר לפני עשרים שנה. הזמן הטוב ביותר, הבא אחריו בתור – הוא עכשיו.

עכשיו הזמן להעז, לאזור אומץ, לנסות, להביט בעיניים פקוחות בסיבות שגרמו לכם לשמור כל-כך על הגבינה שלכם. אחר-כך היא תחמיץ.