ספט 072016
 

הרצאה של מיכל שרגא סלונים בערב השקה של ספרה, “תראי איך את נראית”

הערב נדבר על אהבה.

כשאני אומרת אהבה אני לא מתכוונת לאהבה רומנטית או לרגש האהבה, אני מתכוונת לדבר המהותי שממנו הכול עשוי. אני מדברת על הטבע שלנו, על מצב תודעתי. אם זה כל-כך פשוט, אז איך זה שאנחנו לא חווים את העולם סביבנו כמרחב של אהבה?

בשבילי אהבה זה לראות את הזולת. כפי שהוא, לא כפי שאני. זה דבר נדיר, כי אנחנו רואים את העולם ואת הנמצאים בו לא כפי שהם אלא כפי שאנחנו.

הספר נקרא “תראי איך את נראית“. מי שכבר קרא את הספר יודע שאילת היא שנתנה לספר את שמו, כי זה המשפט שהיא היתה מטיחה בי במשך כל שנות ההתבגרות שלה. באמצעות המשפט הזה היא ניסתה לסרס אותי ולתת לי תחושה רעה בקשר לעצמי, כי לה היה רע. אז זה שם נחמד ומדליק ומאוד שיווקי, אבל זה רק בפן החיצוני של הדברים. ככל שהעמקתי והתבוננתי בזה, הבנתי שזה לא מקרי שכך נקרא הספר. אין מקריות… בשם הזה מופיע פעמיים השורש ראה. מה בעצם כולנו רוצים? מה הזעקה של כל בני האדם?

שיראו אותנו. שיכירו בנו. שיעריכו אותנו. שיאהבו אותנו כמו שאנחנו. זה אוניברסלי, וזה משותף לכולנו.

כשאנחנו לא רוצים אהבה, זה בעצם מנגנון הגנה: נפגענו עד כדי כך שאנחנו מוותרים על הרצון שיראו אותנו, כדי לא להסתכן ולהיפגע פעם נוספת.

המצב הזה של הפחד הוא המצב ההפוך מאהבה. ההפך מאהבה זה לא שנאה. שנאה ואהבה הן חברות מאוד קרובות. ההפך מאהבה זה פחד. פחד ממה? פחד שלא רואים אותי, לא שומעים אותי, לא סופרים אותי.

במצב הזה אנחנו יוצרים את כל המאבקים, את כל מלחמות הכוח והשליטה.

תחשבו על כל מאבק שהיה לכם, או סכסוך או מלחמה. אם תקלפו אותו היטב מכל השכבות, מכל הקליפות, מכל העובדות, מכל הצדק – תגלו שנאבקתם על כך שלא ראו אתכם. שלא הייתם מספיק חשובים. לא נתנו לכם מספיק מקום. ואנחנו אלופים בלכסות את זה בהמון סיפורים.

המאבקים של כולנו בזוגיות, בהורות, בשותפות, בין עמים הם קריאה נואשת לאהבה. קריאה נואשת לעצמאות, לזהות, להגדרה.

אז מהי הדרך לפתור את זה?

מהי הדרך הבריאה לטפל בילד שזועם או מטיל טרור ולא נשמע לסמכות, למשל? תלוי באיזו דרך אנחנו הולכים.

הדרך של האהבה אומרת שמי שנאבק זקוק להכרה.

מי שמשתולל כי הוא מרגיש חסר אונים, זקוק לתחושת מסוגלות. אלמלא הרגיש חוסר אונים, לא היה נאבק. לכן לראות אותו ולהכיר בו ירפא אותו. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לשים לילדים שלנו גבולות, זה רק אומר שלפני הגבולות אנחנו צריכים לבדוק מה הצורך האמיתי שלהם. מאין נובעת הזעקה שלהם.

סיפור של רבי נחמן מברסלב

פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו.

[בעקבות כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לֵישֵב עֵירום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק.

וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה

והמלך היה בצער גדול

עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.

[מה עשה החכם?]

הפשיט גם כן את עצמו עירום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ”ל, וגם כן גרר פירורים ועצמות.

ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה?

והשיב לו: ומה אתה עושה פה?

אמר לו: אני הינדיק.

אמר לו: אני גם כן הינדיק.

וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.

אז רמז החכם והשליכו להם כתונת

ואמר החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לֵילֵך עם כתונת?

יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק.

ולבשו שניהם הכתונת.

ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים

ואמר לו גם כן כנ”ל: הנך חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?

ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.

ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן

ואמר לו: הנך חושב שאם אוכלים מאכלים טובים חדלים מלהיות הינדיק?

אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו.

ואחרי כן אמר לו: הנך חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?

יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.

וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.”

יש באולם הזה הרבה מטפלים מכל מיני סוגים. בשפה הניואייג’ית או בשפת ה-NLP אנחנו קוראים למה שתיאר רבי נחמן מברסלב בסיפורו, הצטרפות והובלה. תראו כמה מתקדם היה ר’ נחמן מברסלב, שידע NLP  והבין את הכוח שבהצטרפות והובלה.

יש כאן שיעור גדול בריפוי. ריפוי אמיתי אפשרי רק כשאנחנו באמת מוכנים לראות את הזולת. רק כשאנחנו באמת מוכנים להיפרד מן התפיסות שלנו לגבי איך הוא צריך להיות. כשאנחנו מוכנים לשהות איתו רגע אחד במקום שלו, מתרחש ריפוי. הוא כבר לא לבד.

מתוך הספר “תראי איך את נראית”, עמוד 103:

“בוקר אחד קמתי והחלטתי שאני צריכה להביט לאמת בעיניים. ממש להכיר אותה ולהתחיל להתמודד עם מה שיש.

ערכתי רשימה חלקית:

יש לי ילדה מסובכת ומסוכסכת עם עצמה ועם העולם. אני לא מצליחה לעזור לה.

הילדה שלי לא מתקשרת טוב עם המשפחה שלה.

אף אחד לא יכול לעזור לי בנושא הזה או לקחת אותו ממני. זו החבילה שלי.

כדי לייצר שלום עליי להשלים עם המציאות. להפסיק להתנגד לה.

כדי להתחבר לאילת עליי לוותר על הציפיות שלי, הצרכים שלי, הרצונות שלי, החלומות שלי, התמונה שיש לי בראש על האופן שבו המציאות צריכה להיראות, ולהתחבר אליה, לילדה שלי, לנקודה שהיא נמצאת בה, ואז לשהות בנקודה יחד איתה.

התחלתי לדבר עם עצמי, ממש לנהל שיחות ארוכות. לאט לאט שיניתי את הפרספקטיבה שלי, את התפיסות שלי ואת הציפיות שלי.”

האם קל לנו לעשות את הדבר הזה?

כהורים, כמורים, כמטפלים?

אני חושבת שלא. לא רק שלא קל לנו לעשות את זה, אנחנו עושים את ההפך. אני שמה לב איך אנשים מנהלים שיחות. לפעמים הן מתנהלות על שני מקבילים. יושבים שני אנשים, אחד שוטח את לבו, ממש שופך את הנשמה, מספר משהו מאוד אישי, מאוד כואב. השני מקשיב. מיד הוא חושב מה זה מזכיר לו אצל עצמו. וכשהראשון מסיים, קורה משהו מדהים: האדם שהקשיב שותק. יש רגע כזה של שתיקה מאוד דרמטית. ואז הוא לוקח את הכדור אליו ומספר משהו שמתקשר לסיפור ששמע. המספר הראשון נשאר ריק מבחינה רגשית. לא ראו אותו.

אין חיבור. אין הכרה ואין הוקרה. אין אינטימיות. אם האדם שהקשיב היה אומר, “וואו. לבי איתך. אני שומע מה אתה אומר. אני מבין אותך. אני מרגיש אותך. אני איתך.” איזו אינטימיות היתה מתאפשרת?! הרבה פעמים אנחנו לא רואים את מי שמולנו. וגם אם כן, אנחנו לא טורחים להראות לו שראינו אותו.

עם מי הכי קשה לנו לעשות את זה? עם האנשים שהכי קרובים אלינו.

למה? כי תלינו בהם ציפיות רבות כל כך. אנחנו לא רואים אותם באופן נקי, עצמאי, אנחנו רואים אותם בהקשר של איך הם גורמים לנו להרגיש.

אם אהבה היא קבלה, אז לאהוב מישהו זה בעצם להסיר ממנו את הציפייה שיהיה מישהו אחר. להסיר ממנו את הציפייה שיעשה אותנו מאושרים. להסיר ממנו את הציפייה שיעשה את מה שאנחנו רוצים. בכל הרבדים.

אנחנו תקועים בתוך מערכות יחסים שיש לנו בהן שוב ושוב את אותו הריקוד, שוב ושוב את אותן הציפיות, את אותם דיאלוגים, את אותן המריבות…

מה זה בעצם מריבה או חיכוך?

שימו לב למילה חיכוך.

כשכואבת לנו היד אנחנו משפשפים אותה. מחככים את הידיים זו בזו כדי להקהות את הכאב.

הרבה אנשים עושים את זה עם כאב ראש. משפשפים את מקום הכאב. כשמישהו רב איתנו, נניח ילד שלנו, הוא בעצם מתחכך בנו כדי להקהות כאב פנימי כלשהו, מצוקה מסוימת, אי נחת. משהו קשה לו.

מה היה קורה אם היינו מתייחסים לכל מצוקה סביבנו כאל צעקה של האדם הפצוע, ולא כאל משהו שנועד לפגוע בנו? מה היה קורה אם היינו מעבירים את המיקוד מאיתנו אליו?

נולדה לי ילדה שלא דיברה בשפה שלי.

אני אוהבת הרמוניה

היא אוהבת חיכוך.

אני אוהבת שקט, היא אוהבת רעש.

אני אוהבת להיות בבית. היא אוהבת להיות בחוץ.

אבל הילדים שלנו בוחרים אותנו. ואנחנו בוחרים אותם.

אם אתם מרגישים שאתם נתקלים שוב ושוב באותם מצבים בחיים שלכם או ביחסים שלכם, יש משהו שחוזר על עצמו כאילו מישהו לחץ על כפתור ריפּיט, זה משום שטרם שיניתם את ההסתכלות שלכם. רק כאשר אנחנו מוכנים לשנות את נקודת המבט, לשנות את התפיסה שלנו, את המקום שאנחנו מופעלים ממנו, כשמשהו בתוכנו משתנה – הרטט משתנה, ולעבר הספציפי הזה אין יותר אחיזה בנו. אם לתרגם את זה למשהו מעשי, כל עוד ראיתי את הטקסטים של אילת, את הסרטים של אילת, את ההתנהלות של אילת כנגדי, כהתרסה מולי, כמשהו שהיא עושה לי – בחוויה הפנימית שלי, גם אם לא אמרתי את זה בקול רם – זה בעצם קיבע את הדבר. קיבע את ההתנהלות הזו. רק כאשר אנחנו משתחררים מן התלות במעשים של האדם שנמצא מולנו, משנים את נקודת המבט ומבינים שזה קושי שלו, זה הסרט שלו, אנחנו מבטלים את הקישור למתג הפעלה אצלנו. ורק אז יש אפשרות לסרט חדש.

כתיבת הספר שינתה אותי. היא העמיקה בי את ההבנה הזו.

אנחנו מסתובבים בעולם כשאנחנו מנסים לשנות את המציאות.

מנסים לשנות אחרים סביבנו. מתווכחים עם המציאות.

קשה לנו להפנים את העובדה שהעבודה שלנו היא לשנות את הסיפורים שלנו שרצים בתוכנו. את הפרשנות שלנו למציאות.

לסיום, אקרא את הקטע הטרנספורמטיבי מתוך הספר, שבו בעצם אני משנה את הרטט הפנימי שלי ובכך מצליחה לשנות אינטראקציה של שנים עם אילת. עמוד 115:

“הילדה בצבא. זה מתחיל נהדר, עם המון התלהבות, שאיפות גדולות והרבה ציפיות שלה מעצמה. היא באמת רואה כאן הזדמנות אמיתית להתחיל דף חדש בחייה. לא עובר זמן רב מדי והיא מתחילה להתקשר לבכות לי שקשה לה. מדי פעם היא מאיימת לעזוב. לברוח. אני ממש עושה את המינימום הנדרש כדי להרגיע אותה. זה הקרב שלה. הפעם היא צריכה לרצות בזה. אני סיימתי לרצות עבורה. אני מזכירה לה שתמיד קשה לה במקום חדש, אני מעודדת אותה ומבקשת ממנה שתהיה סבלנית, שתתרגל, שתיתן לעצמה הזדמנות אמיתית. ההרגל שלה זה להתייאש, לקום ולברוח היכן שקשה לה. הפעם אני משחררת שליטה, משחררת לחץ, לא מטיפה, לא מתחננת, משהו באנרגיה שלי השתנה לגמרי. האנרגיה החדשה הזאת, שמניחה את האחריות לחיים שלה אצלה ולא אצלי, עובדת. זה משהו שהוא מעבר למילים או להסברים הרגילים. הנחת האחריות בידיה היא משהו לגמרי אנרגטי. אני מתכוונת למה שאני אומרת ועושה. רק כשאני באמת מגיעה לרמת האנרגיה הזאת שבה אני לא משדרת דאגה או פחד לחייה, להצלחתה, רק אז היא יכולה לראשונה לקחת מאה אחוז אחריות על חייה.

פשוט מדהים לגלות שזה עובד כמו קסם. כן, יש בהנחת אחריות משהו מפחיד, אולי אפילו סיכון, אבל הוא עובד. לראשונה בחייה אילת לומדת לסמוך על עצמה. היא מגלה את הכישורים ואת היכולות שלה, את יכולת ההישרדות שלה ואת המנהיגות שלה. היא עומדת בצמתים קשים של קבלת החלטות ומתמודדת עם קשיים ולא תמיד בהצלחה. החידוש הוא שהיא מתמודדת.”

 

כדי לאהוב אחרים עלינו לאהוב קודם כול את עצמנו. לראות את עצמנו. לבטל את כל ההתניות המקולקלות שנצרבו בתודעה שלנו כקולקטיב. אהבה זה לא הקרבה, אהבה זה לא דאגה. אהבה זה היכולת לתת למישהו אחר את האוטונומיה שהוא זקוק לה, את האמונה בעצמו ואת הידיעה שהאהבה שלנו איננה תלויה בהתנהלות שלו. שאנחנו תמיד מסוגלים לראות את הגבוה שבו, כי אנחנו רואים ומחוברים לגבוה שבנו.

דברים שנאמרו בערב ההשקה של הספר “תראי איך את נראית” מאת מיכל שרגא ואילת שרגא

23 באוגוסט 2016 “הבית של איריס”