אוג 222017
 

הגוף כולו – סיבוב
"המשך ללכת, למרות שאין מקום להגיע אליו,
אל תנסה לראות דרך המרחקים,
זה לא נועד לבני אדם, נוע פנימה,
אך לא בדרך שפחד גורם לך לנוע."
 
ההליכה הטבעית היא קדימה, בקו ישר, וזו אף השאיפה מבחינת הדרך הדתית-מסורתית. המוסלמים אומרים: "הנחינו בדרך הישר. דרך אלו אשר הנחית אותם". אלא שהמיסטיקה הסופית מדגישה את הסיבוב כתפישה ודרך חיים.
באחד הביקורים שלי בקוניה פגשתי מלומד הולנדי חשוב, החוקר את הסופיות מזה שנים רבות ומעולם לא ניסה בעצמו את הריקוד. בשיחה שלנו התברר שהוא רץ כל יום כמה קילומטרים בשביל לשמור על כושר. לאור המידע הזה הבעתי את פליאתי בפניו על כך שהוא לא מתרגל את הסיבוב.
"מדוע אתה לא מסתובב במקום לרוץ?" שאלתי.
"מפני שלא מגיעים לשום מקום." הייתה התשובה שלא אשכח כל חיי.
 
תרבות המערב מלמדת אותנו שמשמעות החיים היא להגיע לאיזשהו מקום. היא מלמדת אותנו שלאדם יש מטרה וכיוון שאותם הוא צריך למלא. אנו נתונים במרוץ בלתי פוסק אל עבר הגשמה. תפישת הזמן שלנו היא ליניארית: עבר, הווה ועתיד. כך נתפשת ההיסטוריה האנושית כולה, וגם בחיינו האישיים אנו מתקדמים לקראת מטרה (דמיונית) כלשהי, כאשר גם הדתיות המוסלמית הרגילה "חוטאת" בתפישה קווית זו.
 
התפישה הליניארית נובעת מעצם המבנה של הגוף הפיזי. בהתבוננות עליו ניווכח מייד שהוא בנוי כך שנפנה קדימה, לכיוון אחד. הפנים, הרגליים, החזה וחלק גדול מהחושים מופנים קדימה, ובמיוחד מבט העיניים.
הגוף הפיזי בנוי בצורה דואלית: המוח מחולק לאונה ימנית ושמאלית, השולטות בהצלבה על יד ימין ויד שמאל, עין ימין ועין שמאל, וכן הלאה. כך גם העולם: קיץ וחורף, יום ולילה, זכר ונקבה, יין ויאנג, אדמה ושמיים, גבוה ונמוך.
אבל יש בנו חלקים נסתרים, שבאים מאלוהים ושואפים לשוב אליו, שלא נשלטים על ידי עקרון הדואליות. חלקים אלה הם הרוח והנשמה והם עובדים על פי עקרון האחדות, שבא לידי ביטוי בצורת העיגול.
על פי התפישה המיסטית, לפני שהתגשמנו בגוף היינו נשמות אשר התקיימו בהרמוניה עם האלוהים, חיות לנצח, מסובבות את כיסא הכבוד. חלק זה שבתוכנו בנוי לפי עקרון האחדות שמבוטא על ידי העיגול, אשר מופיע בבריאה באינספור מקומות ובעיקר בצורת גרמי השמיים ובתנועתם בחלל. חלק זה שואף לחזור אל האלוהים ולהשלים על ידי כך את מעגל הלידה והמוות.
 
כותבים בהקשר לכך הדרווישים המחוללים:
"המצב הבסיסי של הקיום שלנו הוא הסיבוב. אין חפץ או יצור שלא מסתובב. הדמיון המשותף בין היצורים הוא ההסתובבות של האלקטרונים והפרוטונים באטום. כך מסתובבים האטומים – החלקים הקטנים ביותר, הבונים את עולם החומר, וכך מסתובבים הכוכבים – החלקים הגדולים ביותר הבונים את היקום כולו. הכול מסתובב. עצם קיומו של אדם מתאפשר בגלל תנועה סיבובית זו; בגלל הסתובבות האטומים, סיבוב מחזור הדם, ביאתו של האדם מן האדמה ושיבתו אליה וסיבובי האדמה עצמה.
כל אלה הם סיבובים טבעיים ולא מודעים לאדם, אך לאדם ניתנה היכולת להפוך את הסיבוב למודע לעצמו ולהקשרו הרחב. הדרוויש המחולל גורם למחשבה להשתתף ולקחת חלק בסיבובים המשותפים לכל שאר היצורים. לאדם ניתנה יכולת להפוך את הסיבוב למודע."
 
הדרווישים מבדילים בין מודעות לבין מחשבה "רגילה" (לוגית). המחשבה הלוגית היא ליניארית מטבעה – נעה מהעבר אל עבר העתיד, ודואלית מעצם זה שהיא צריכה שתי נקודות התייחסות לצורך מדידה. המחשבה הלוגית קשורה לגוף ודומה לקו ישר המוביל ממקום אחד למקום אחר. אבל יש סוג מחשבה גבוה יותר, הקשור לנשמה ונקרא מודעות. מודעות דומה לעיגול שנקודה במרכזו. זהו מצב שבו בכל רגע נתון, אדם יכול להתחבר אל המרכז שלו, אל עצם הווייתו, כשם שבעיגול מכל נקודה שעל פניו ניתן להגיע למרכזו.
אופי המחשבה הקשורה לריקוד של הדרווישים המחוללים, הוא רמת מודעות גבוהה, הנובעת מאהבה. מחשבה המקושרת עם הלב ולא עם המוח, ונקראת במקורות העבריים "מחשבת הלב" או "חוכמת הלב". מחשבה זו מבטאת נוכחות ופתיחות, תפישת חיים שלמה, בה האחדות קיימת בכל ולאדם קשר עם עולמות גבוהים.
 
בסיבוב סביב עצמם מתחברים הדרווישים המחוללים לאותו חלק בתוכם המזהה בסיבוב ובמעגל את צורת החיים הבסיסית של מודעות ואהבה – הם מתחברים אל הנשמה ועל ידי כך נמנעים מליפול למלכודת החשיבה הליניארית האשלייתית, המספרת לנו שאנחנו נמצאים בהתקדמות אל עבר יעד כלשהו. המעגל מקשר את הדרווישים לעולם האחדות ומונע מהם ליפול למלכודת הדואליות.
 
רומי מתאר בשיר נפלא את מצב הדואליות בו העולם שרוי, לעומת האחדות האלוהית:
"אלוהים יצר סבל וכאב לב בכדי ששמחה תוכל להופיע דרך הניגוד שלה.
מכאן שדברים נסתרים מופיעים דרך ניגודיהם.
אבל מכיוון שלאלוהים אין ניגוד הוא נשאר נסתר."
 
הדואליות מופיעה בתפישה החושית:
"הראייה מבחינה תחילה באור, ואז בצבע,
צבעים מופיעים דרך ניגודים, כמו שחור ולבן.
אדם יודע אור דרך היפוכו של אור…
לאור של אלוהים אין ניגוד בבריאה, שדרך ניגודו הוא יוכל להתממש.
ולכן עינינו לא קולטות אותו, אך הוא קולט אותנו – למדו זאת ממשה בהר סיני.
צורה נובעת ממשמעות כמו שאריה קופץ מהסבך, או קול ודיבור ממחשבה.
צורה נולדת מדיבור ואז מתה, הגל שלה חזר לים.
צורה נולדת מחוסר צורה, ואז חוזרת, מפני שאליו כולנו חוזרים.
המוקד של ההתממשות של כל דבר זה הניגוד שלו, וכל ניגוד עוזר לניגודו.
אם תכתוב על דף שחור הכתב שלך יישאר נסתר, מפני ששני הצבעים שחורים."
 
השיר ממשיך ואומר:
"אף ניגוד לא יכול להיוודע מבלי הניגוד שלו,
לאחר שסבלת מכה תדע את הליטוף.
לא תדע רע עד שתדע טוב, אדם יכול להבדיל ניגוד דרך ניגודו.
לכל אור יש אש, לכל ורד קוץ,
לאור הטהור שלך אין אש. מסביב לאוצר שלך אין נחש…
התיאור שלו לא מוכל בתוך האינטלקט, מפני שהוא הצירוף של ניגודים.
חיבור נפלא מבלי חיבור, אחד מוכרח נפלא פועל בחופשיות."
 
השאיפה של המיסטיקן להגיע לאחדות איננה דבר שניתן להשיג בדרך ההתקדמות של האינטלקט, או 'דרך הישר'. יתרה מזאת, מכיוון שהאינטלקט עובד בעזרת השוואות ומדידות אשר נשענות על ניגודים, הרי ששימוש מופרז בו יכול להביא להילכדות בעולם הדואליות. כבודו של האינטלקט במקומו מונח, הוא כלי רב עוצמה שעוזר לנו הסתדר בחיים. בלעדיו לא נוכל להגיע לשום דבר, אבל הוא רק כלי, משרת, ואיננו נמצא בחיבור עם אלוהים.
דרכם של הסופים מכוונת את האדם לשאוף להגיע לאחדות עם האל, להיטמע ולהיעלם בו, למות לעצמו בכדי לחיות באלוהים. דבר זה אינו יכול להיות מושג בדרך ההתקדמות הרגילה. על פי רומי, האדם המבקש להכיר באחדות צריך לעשות צעד משמעותי שהוא המעבר מהתקדמות ליניארית אל הסיבוב סביב עצמו, אל התנועה פנימה. על פני השטח זה עשוי להיראות שהאדם מגיע להישגים; תורם לחברה, מפתח קריירה ומקים משפחה, אך אם צעד זה לא נעשה הרי שהוא לא עשה דבר.
 
המעבר מחיי העולם לאחדות עם האל והבריאה מתבטא בסיבוב של הדרווישים המחוללים. במקום לנוע קדימה, האדם מתחיל להסתובב סביב עצמו, סביב הלב שלו. הוא מתחיל במסע פנימי לגילוי האלוהים שנמצא בתוכו. הניסיון האישי שלי מראה, שהצעד הראשון בריקוד מפתיע ומרגש בכל פעם מחדש. במקום להתקדם קדימה – רגל ימין נשלחת בסיבוב הצידה ורגל שמאל סובבת על צירה. אם הדבר נעשה בצורה שאינה מוכנית, אלא עם כוונה, הרי שזו תחושה מוזרה, מפתיעה ונפלאה, שבכל סיבוב מתעוררת מחדש.
 
כותב על כך רומי:
"מה זה המחול הזה שלנו?
דרישת שלום מהחברים הפנימיים של הלב,
כשהמסר שלהם מגיע,
הם נותנים לנפש העייפה כוח ונוחם."
 
ועוד הוא כותב:
"נתפשים ברוח הזאת ענפי המחשבה,
מתפשטים ופורחים שוב.
סיבוב עדין אחד,
וכל הגוף מוצא שלווה."
 
ואכן, עם תחילת הסיבובים אני שוב ושוב חווה שהגוף מוצא שלווה. כל סיבוב מוביל להמשכו, בזרימה הרמונית ובלתי פוסקת. התנוחה הבלתי טבעית של הגוף, הפנייה הצידה במקום קדימה, מובילה באופן טבעי לתנועה סיבובית, והמשך התנועה במעגל אין סופי. כל שצריך הוא לעשות את הצעד הראשון, והשאר כמו בא מעצמו. הפנייה לכיוון הלב, מובילה להמשכו של הסיבוב, דבר שמכניס את הרקדן למצב מדיטטיבי ולתפישה עצמית חדשה.
 
הסיבוב של הדרווישים המחוללים נשען על משפט בקוראן האומר:
"צפון, דרום, מזרח, מערב, בכל מקום שאליו תפנה שם תראה את האלוהים."
משפט זה נאמר בסוף הטקס הרשמי והוא כעין השלמה לפסוק הסוגר את סורת הפתיחה של הקוראן, הנקראת גם היא במהלך הטקס. הפסוק הסוגר של סורת הפתיחה אומר: "הנחנו בדרך הישר". נכון הוא שיש דרך מסוימת שבה אדם צריך ללכת והיא דרך הישר, ויחד עם זאת, בסופו של דבר, צריך להגיע למצב שבו נראה את האלוהים בכל דבר, בכל כיוון, בכל דרך. שאם לא כן, הרי שאנו חוטאים בעבודת אלילים על ידי חלוקת העולם לטוב ורע. הדרך צריכה להוביל לכניעה לרצון האל, יהיה אשר יהיה, אחרת אנחנו כופרים בהכרת גדולתו והשגחתו של האל בעולם.
 
טכניקת הסיבוב
"הסתובב כמו שהאדמה והירח מסתובבים,
מסובבים את מה שהם אוהבים.
כל הסיבובים נובעים מהמרכז."
 
עמידת המוצא: הישענות על כריות כף הרגל והאצבעות. החלק העליון של החזה מוטה מעט קדימה לפני האגן, זאת אומרת שכל הגוף נשען  מעט קדימה. האגן, כמו קערת מים, צריך להיות מאוזן. משמעות הדבר היא שצריך להרים קצת את החלק הקדמי.
 
הסיבוב: רגל שמאל קבועה, ממוסמרת לרצפה במקום אחד, באזור האגודל. האגודל הוא כמו השמש, העקב של רגל שמאל הוא כמו הירח.  בעיקרון האגודל נשאר במקומו והעקב מסתובב סביבו, כאילו נמצאת שם גולה ממתכת. הרגל מחליקה על הרצפה סביב ציר האגודל מבלי לעזוב את הרצפה. רגל שמאל כמו מרחפת על הרצפה, כשצדה הקדמי נטוע באדמה.
אם רגל שמאל היא הציר, האדמה, הרי שרגל ימין היא התנועה. הרצון להגיע לשמיים. בין שתי הרגליים מתרחש משחק של יין ויאנג, חומר ורוח, יציבות ותנועה. רגל ימין צועדת כל הזמן קדימה, אך בזווית הצדה, כלפי הלב – דוחפת, מרחפת באוויר ונוחתת- היא רצה ורצה במעגל גדול שאיננו נגמר לעולם.
במקביל למעגל הגדול של רגל ימין, מתהווה מעגל קטן על ידי רגל שמאל שבה העקב מרחף סביב האגודל. ממעגל זה צומח קו ישר דרך האגן, החזה והראש, לכיוון השמיים. זהו הקו שמסתובבים סביבו והוא "דק כעובייה של שערה". זוהי נקודת המרכז, האמצע. היא ריקה ובתוכה נמצא אלוהים.

מאת זאב בן אריה

מאמר נוסף על הסופים