אוג 192017
 

השייח’ מנאסרה, איש משכיל, אקדמאי, שהיה ידוע בחריפות שיכלו, היה בתחילת דרכו מזכיר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ובתור שכזה מתנגד חריף של הדת בכל צורה שהיא.
המפגש ששינה את דרכו התרחש בתחילת שנות ה-80 בירושלים. היו אלו ימי הרמאדאן, ומנאסרה הצעיר, שלא היה עדיין שייח’, הצטרף לחבורה של עולי רגל שעשו דרכם ביום חמישי בערב להתפלל כל הלילה את תפילות יום השישי בהר הבית.
מנאסרה שלא היה דתי, הצטרף לנסיעה מכוח המסורת ובגלל רצונו להתפלמס עם שייח’ המסדר הקאדרי – אל בגדדי, ששמו נודע למרחוק באותו הזמן. כשהגיעו לירושלים עשו שאר אנשי האוטובוס את דרכם אל הר הבית, בעוד שמנאסרה ובן דודו עשו את דרכם אל ביתו של השייח’.
לאחר קבלת הפנים המסורתית, החלפת דברי הנימוסין, שתיית הקפה ושיחה שהתבררה כנעימה הרבה יותר מהמצופה, נגע לפתע השייח’, תוך כדי ברכה או שיחה שגרתית בחזהו של מנאסרה. לפתע חש מנסארה תחושה שלא חש מעולם: כאילו הוא עוזב את גופו ומסתכל על עצמו מלמעלה. כאילו משהו בו השתחרר סוף סוף אחרי אלפי שנים. הוא כמו הפסיק לרגע לנשום, ורק נגיעה נוספת של השייח’ שיחררה אותו ממצבו. מאום לא נאמר. השיחה המשיכה כרגיל ורק מבטים שהוחלפו ברמיזה הראו שהשייח’ ידע, ושגם מנאסרה ההמום ידע, שחייו מאותו רגע והלאה לא יהיו אותו דבר.

מנאסרה ישב בביתו של השייח’ כל אותו הלילה. למחרת היו הוא ובן דודו האחרונים להגיע לאוטובוס שחיכה להם בסבלנות. במשך חצי השנה הבאה נסע מנאסרה הצעיר השכם והערב לביתו של השייח’ בירושלים. בכל הפעמים התעלם ממנו השייח והתייחס אליו בגסות, תוך כדי כך שהוא גוער בו ומוכיח אותו על כל דבר שהוא עשה או חשב, בנוכחות אחרים או ביחידות. היחס היחיד לו זכה מנאסרה היה יחס של תוכחה ועלבון. למרות זאת המשיך לבוא פעם אחר פעם, כשהוא מקווה לזכות ולו לרגע קט לחסדו של השייח’ ומסרב לשכוח את התחושה הנפלאה שחש במפגש הראשון עם השייח’.
לאחר חצי שנה שכזאת החל, לאט לאט, להתגנב ספק לליבו של מנאסרה, לא ביכולותיו של השייך וברוממותו, אלא ביכולתו שלו להיות במחיצתו, ובעובדת היותו ראוי להיות תלמידו.
 
יום אחד, לא יכל היה מנאסרה להכיל יותר והוא, שמעולם לא בכה, פרץ בבכי מר אל מול פניו של השייח’, קבל על גורלו והמביע ספק ביכולתו לשמש כתלמיד וכאחד מבאי ביתו של השייח’. השייח’ לא אמר דבר בתחילה, אלא פשוט ניגש וחיבק את מנאסרה ולאחר מכן אמר: “אתה ראוי גם ראוי. בחצי השנה האחרונה העברתי אותך מבחן שרק מעטים עברו כמוהו ועמדת בו בכבוד. עתה הגיע הרגע לגלות לך שלא רק שהוכחת את עצמך כראוי, אלא גם שבבוא היום אתה תירש את מקומי כראש המסדר הקאדרי, וכאות לכך, כסימן לבאות, וכהכנה לכך, אתן את ביתי לאישה לבנך”.
 
מאז חלפו מעל 20 שנה, השייח’ מנאסרה הפך לדמות מפורסמת בנצרת והסביבה. השייח’ הגדול מת מזמן וקבור בהר הזיתים, ליד קברם (לפי חלק מהגרסאות) של סלמאן הפרסי וראבעה אל עדוויה – משוררת האהבה, דמויות ידועות בעולם הסופי. בנו של השייח’, ראסן, אינטלקטואל בשנות השלושים שלו, ממשיך ועוזר לאביו בצורות שונות. הוא אב לחמישה זאטוטים, פרי האיחוד בינו- בנו של מנאסרה – לבין בתו של השייח’. על שניים מהזאטוטים הללו ניבא השייח’ שיעלו גבוה בסולם הרוחניות.

ביתו של מנאסרה הוא בית צנוע. שער כחול מכניס אותך לחצר קטנטנה ובה שני חדרים גדולים. חדר אחד למגורים ולבישול והחדר השני הוא המרכז – ה’זויא’ של המסדר הקאדרי בנצרת. זהו מקום עלייה לרגל, למדיטציה ולטקסים. זהו חדר גדול, בעל תקרה כיפתית מקושתת. בקשתות שעל הקירות, המגיעות לגובה שישה מטרים, מותקנים מדפים שעליהם אלפי ספרים המהווים אוסף נדיר של כתבים סופיים. זהו רק שליש מספרית המסדר, השאר ארוז בחדרים אחרים מחוסר מקום, שטיח פרוס על הרצפה וזר פרחים ענק מונח ליד תמונתו של השייח’. זר נוסף נמצא במרכז החדר ובו בולטות שושנים אדומות וחבצלות לבנות. על הקיר תלויה תמונה של שושנה אדומה.
 
עבדול קאדר ג’ילני, האיש שייסד את המסדר הקאדרי במאה ה-11 נקרא גם “השושנה מבגדאד”. סיפור שהיה כך היה: לאחר שהתבודד שנים ארוכות במידבר, וחיפש את אלוהיו, עשה את דרכו החכם ואיש הפלאים – עבדול קאדר ג’ילני, אל בגדאד, מרכז העולם המוסלמי באותם ימים. בהתקרבו אל העיר יצאו לקבל את פניו החכמים שהיו בה והגישו לו כוס מים מלאה עד גדותיה, משל לכך שהעיר מלאה כבר בחוכמה ואין בה מקום לעוד מורה. הימים היו ימי החורף, ולמרות זאת המציא לידיו בדרך פלא עבדול קאדר ג’ילני שושנה אדומה ושם אותה על פני המים. מאז נודע בשם: “השושנה מבגדאד”.
“המשמעות של השושנה”, אומר השייח’ מנאסרה, “טמונה בקוצים שלה. מי שלא מפחד להידקר מהקוצים ולהיפצע, יכול להינות מיפי השושנה. היופי הוא בקוצים, במאבק”.
עבדול קאדר ג’ילני לימד את תורתו בבגדאד. קורות חייו אפופים באגדות. הוא נחשב לפטרון הקדושים, מחייה הדת, ראש המלאכים, ועוד ועוד. מאמיניו מייחסים לו 99 שמות, ומאמינים שכבר מוחמד ניבא על בואו.
תורתו ופירסומו נפוצו כבר בחייו והלכו והתגברו לאחר מותו. בעקבותיו הוקם מסדר שנחשב לאחד המסדרים היותר מיסטיים באיסלאם, הלא הוא המסדר הקאדרי. זהו גם אחד המסדרים הגדולים בעולם ובענפיו השונים חברים מיליוני מאמינים, העושים טקסי ‘זיכר’ וטקסים סופיים יחודיים. למסדר יש טקסטים המיוחדים רק לו, ריפוי בדרך מיוחדת, תנועות וקפיצות ייחודיות, מדיטציה, קמעות, ועוד ועוד…
 
בישראל מונהג הענף של המסדר הקאדרי על ידי שייח’ מנאסרה, והוא מונה כמה מאות בארץ ובעולם.
בענף זה מושם דגש על לימוד והשכלה ושייכים אליו גם חילוניים. הוא שומר על יחסים טובים עם דתות ואמונות אחרות.
לשייח’ מנאסרה, לדוגמא, יש קשרים מעניינים עם חסידיו של הדאלאי למה, שאיתם נפגש פעם בארץ. אלו באים מדי שנה לנצרת ללמוד את תורת הסופיות מפיו.
לאחרונה הקים ראסן מנאסרה ביחד עם חאלד אבו ראס מעילוט אגודה בשם: “אגודת תומכי מסורת הנביא”, שמטרותיה הן להפיץ את רעיונות וערכי הזרם המתון והסובלני של האיסלאם.
לקדם את החינוך בקרב האוכלוסייה הערבית הנזקקת ולבנות דיאלוג מועיל עם יהודים ונוצרים בארץ ובעולם.