אוג 162013
 

מאת: קולין ניסן – תרגום טליה שלו

כתבו כל יום

כתיבה היא כמו שריר. קטנה יותר ממיתר הברך ומעט גדולה יותר משריר הזרוע, והיא צריכה להיות מופעלת כדי להתחזק. חשבו על המילים שלכם כעל חזרות, על הפסקאות שלכם כעל ערכות, על הדפים שלכם כעל תרגילי כושר. חשבו על המחשב הנייד שלכם כעל מכשיר, כמו זה בחדר הכושר, שבו אתם פותחים וסוגרים את הירכיים שלכם מול כולם, חושפים גם את חוסר הביטחון שלכם וגם את איברי המין שלכם. מפני שזה כל העניין עם כתיבה.

אל תתמהמהו

דחיינות היא סירנה מפתה המושכת אתכם לחפש בגוגל את המדינה ממנה הגיע באלקי, בסדרת הטלוויזיה "קרובים רחוקים מאוד", ולסדר פתקים דביקים על הכלב שלכם בצורת תחתונים מצחיקים. היא פתיינית מרושעת הקוראת לכם לשמור על הילדים, ולעשות מקלחות. ובכן, זה הזמן להסתכל לדחיינות בעיניים ולומר לבת-הים על ההצעה לצאת לשייט, "מצטער לא היום, היום אני כותב".
להילחם במחסום הכתיבה

הדף הלבן הריק. אל דיאבלו בלאנקו (השטן הלבן). אל פויו לוקו (האפרוח המשוגע). אין זה משנה איך תבחרו לקרוא לו, הבהייה אל עבר התהום בחיפוש אחר רעיון, יכולה להיות מפחידה. אבל תשאלו את עצמכם: האם פיקאסו חש מאוים על ידי הבד הריק? האם מוצרט חש מאוים על ידי דף התווים הריק? האם אדיסון היה מאוים על ידי נורת החשמל הריקה? אם אתם עדיין חסומים, שאלו את עצמכם שאלות נוספות, כמו: מדוע עזבתי את עבודתי כדי לכתוב במשרה מלאה? האם אני יכול / כדאי לי לאכול שקית שלמה של חטיפים? מהי התשובה הנכונה בשעשועון הטלוויזיה "אחד נגד מאה"?
למדו מהמומחים.

מארק טוויין אמר פעם, "הצג, אל תספר." זה שיעור חשוב מאוד עבור כותבים לזכור; אל תנפחו את ראשיכם כל-כך עד שתרגישו שאתם זכאים לזרוק לאוויר משפטים סתומים כמו "הצג, אל תספר". תודה על כלום, מר מסתורין.
חפשו את המוזה שלכם.

מציאת מוזה ממש טובה בימים אלה היא משימה לא קלה, ולכן תתכוננו לבחון כמה מהן לפני שתמצאו את המוזה המנצחת. היזהרו ממוזות שמבטיחות לוחות זמנים בלתי מציאותיים לפרויקטים שלכם, או שכאלה שמתחזות לקוסמות. כשאתם מעמיקים את ההיכרות עם מוזה חדשה ומבטיחה, היו על המשמר מפני כותבים אחרים המנסים לעוט עליה ולחסום אתכם. רק היו סבלנים בחיפוש שלכם, כי המוזה הנכונה / יחסים אנושיים יכולים להימשך חיים שלמים.

חדדו את מלאכתכם  

ישנם שני דברים קשים יותר מכתיבה. הראשון הוא עריכה, השני הוא סודוקו ברמת מומחה, שבו ישנם, פשוטו כמשמעו, שני ריבועים ארורים שיש למלא. עריכה היא תהליך מפרך: אם אתם באמת עובדים על זה קשה, בסופו של דבר תגלו כי בקטע שערכתם ישנן פחות מילים ממה שהיו בו קודם לכן, וזה נהדר. ייתכן שג'ורג' ברנרד שו אמר את זה הכי טוב. במכתב ששלח לידיד קרוב הוא כותב, "אני מצטער שהמכתב הזה ארוך כל כך, לא היה לי זמן לקצר אותו." אין בנמצא ציטוט הממחיש טוב יותר את הנקודה שהכותבים עסוקים מאוד.

בקשו משוב

קל כל-כך להסתתר בבועה הקטנה שלכם, להקליד את המילים הקטנות שלכם, עם האצבעות הקטנות שלכם, על המחשב הנייד הקטן שלכם, מהנוחות של הכיסא הקטן שלכם, בבית הקטנטן שלכם. אני נוקט בסגנון זה כדי להמחיש את החשיבות של פיתוח עור של פיל. זכרו, הסוג היחיד של ביקורת שלא עוזרת לכם להיות כותבים טובים יותר, היא ביקורת לא הוגנת. זה, וגם כאשר מישהו אומר שיש לכם כתפיים מוזרות.
לקרוא, לקרוא, לקרוא.

זה לא סוד שסופרים גדולים הם גם קוראים גדולים, ושאם אינכם קוראים, הכתיבה שלכם סובלת לעתים קרובות. בדומה לכך, אם אתם קוראים, אך צריכים להזיז את השפתיים שלכם כדי להתגבר על מילים ארוכות, עדיין תהיו כותבים גרועים למדי. כמו כן, אם אתם מבטאים את המילה "אספרסו" כמו "אקספרסו".

למדו את הכללים ואז הפרו אותם

חלק ממציאת הקול הייחודי שלכם ככותבים, הוא למצוא את הדקדוק הייחודי שלכם. אל תבזבז את הקריירה שלך בטביעה בים של חקיינים, כאשר אתם יכולים להמציא מערכת של כללים משלכם. אם כולם שמים נקודה בסוף המשפטים שלהם, שימו את הנקודה שלכם באמצע המילים. האם זה יהיה קשה מאוד לקריאה? כן, נכון. האם זה יעלה אתכם על נתיב של היותכם חלוצים ספרותיים? קשה לומר, אך האפשרויות שלכם הסתיימו בשלב זה.

לשמור על לכידות

מוחו של כותב מלא במתנות קטנות, כמו פיניאטה (בובת נייר חלולה המלאה בסוכריות) במסיבת יום הולדת. הוא גם מלא בשדים, כמו פיניאטה במסיבת יום הולדת בבית חולים לחולי נפש. למען האמת, השדים הם אלה ששומרים בחיים את רוחו של כותב מיוסר, לא הסוכריות. נכון, הן יעניקו לכם פרץ קטן של אנרגיה, אבל הם לא ישתופפו בפני הכתיבה שלכם. אז טפלו בשדים שלכם בכבוד הראוי, ועם די תרופות מרשם כדי שתמשיכו ללבוש את מכנסיים.