דצמ 312016
 

 

פלקו (אוברטו איוראודי, נץ) המורה הרוחני הוגה והיוזם של קהילת דמנהור, נולד בבלנגרו שבאיטליה בשנת 1950. מגיל צעיר היה בעל יכולות על-חושיות יוצאות דופן. את מחקריו הרוחניים וכן את כישרונותיו האמנותיים הוא פיתח מחוץ למסגרות הרגילות.

Damanhur9ב 1975 הקים פלקו את מרכז הורוס לידע מצרי עתיק בטורינו. לפי תפישתו היה למצרים ידע וטכנולוגיה מתקדמת שהגיעה מאטלנטיס. בבית ספר בטורינו לימדו את קלפי הטארות, אסטרולוגיה, מאגיה, אלכימיה ומקצועות נוספים. מקרב תלמידי בית הספר האזוטרי התגבש גרעין שביקש להקים יישוב בו יחיו לפי העקרונות הרוחניים שפלקו מלמד. גרעין זה התיישב בעמק הואלקיוזלה [Valchiusella] שלרגלי האלפים, כניסיון בחיים סוציאליים, רוחניים ואנושיים חדשים.

 

פלקו נפטר בספטמבר 2014 הכתבים והמכתבים שהשאיר אחריו ממשיכים ללוות והדריך את אנשי קהילת דמנהור

האלכימאי  – “סלפיקה” נולדת.
(תרגום הפרק הראשון מתוך ספרו האוטוביוגרפי של פלקו)

בפרק זה מספר פלקו על המפגש הראשון שלו בתור ילד עם יצור חוץ פלנטארי. כתוצאה ממפגש זה נולדה, נוצרה, “סלפיקה” ראשונה. הסלפיקות הם מכשירים העשויים מסלילי מתכות לפי מדע עתיק שהיה קיים בימי קדם. המצרים הקדמונים, אנשי אטלנטיס, ואף תרבויות קרובות ביחס כמו הקלטים והערבים הקדומים השתמשו ב’סלפיקות’ כבית לאנרגיות שאותן רצו לזמן. בדמנהור חידשו מדע עתיק זה של מתכות, המשלב גם אלכימיה, ויצרו סלפיקות המשמשות להבאת ברכה ואנרגיה בנושאים שונים, מעין קמעות. אנשי דמנהור עונדים סלפיקות על הגוף ושמים אותן בבתיהם. בנוסף לכך בתוך הקירות והיסודות של ‘מקדש האדם’ הוטמנו עשרות טונות של סלפיקות שהפכו אותו לישות אנרגטית חיה. באחד החדרים הנסתרים נמצאת סלפיקה ענקית המשמשת למסעות בזמן ובמרחב.

לפי הפרק שלפניכם, אותו כתב פלקו, ה’סלפיקות’ הם צורת חיים מחוץ לכדור הארץ שמוצאת בית ברשתות של חוטי מתכת. בצורה זו הופכת המתכת לישות חיה ואינטליגנטית.

הפרק תורגם בידי זאב בן אריה ומופיע בספרו “מקדש אדם” על דמנהור 

פגישתי עם הספיראלה (סלפיקה) הראשונה שלי.
פגשתי את הספיראלה החיה הראשונה ב-1964, אך השלב בו הושלמה אירע ב-1965: נקבה למחצה שהגיעה מהשמש זמן קצר קודם לכן. למעשה, לא ידעתי עדיין מאיזו שמש ולא ידעתי הרבה על יצור זה, אך חיכיתי לה לפחות שלוש שנים, כיוון שאחד הספרים הנעלמים הודיע שהיא תגיע… האופי של ישות זו עדיין חמק ממני. ישות זו הייתה “מומלצת מאד” על ידי הטקסט והזיכרונות, כמעט כאילו הייתה חלק מנשמתי הכוכבית שעלי להשלים.

 

הכנתי בשדה בבלנג’רו מקום, קן מתאים לקדם אורח, הוא או היא, כפי שהציע לפני הספר, שדפיו הפכו לבנים ונעלמו. עובדה זו תמיד הרשימה אותי מאד. היה זה אחד הספרים במלתחה אשר, למרות ניסיונות מספר, לא הצלחתי עדיין לפתוח. יהא אשר יהא החומר המבודד שבו השתמשתי, קיבלתי שוק חשמלי בכל ניסיון. היה זה שוק לתודעתי, לא לאצבעותיי, אך בכל זאת הוא היה מאד לא נעים; לא נעים עד כדי כך, שהוא גרם לי לחוש סחרחורת בראשי וכן בחילה וצורך להקיא.

ואז הגיע הדבר הזה… היא נפלה מהשמים זמן קצר לאחר השקיעה, מגיעה מהמערב, במהירות גבוהה ובתנועת סחרור, ואז האטה בלי להשאיר שובל. מטאוריט?

חשבתי כך, אך האוויר רטט כמיתר של קונטרבס, כשהצליל הולך ועולה עד לשריקתו הסופית מעבר לתחום השמע.
נרגש, הנחתי את רשת הנחושת (הכנתי אותה על ידי קילוף הפלסטיק מחוטי חשמל), והיא זיהתה את הסימן, היססה ואז התכרבלה במרכז הרשת. היה לי הרושם ששמעתי מעין אנחה. היא הייתה קטנה, קשה ולבנה. הרשת הקטנה נעשתה חמה מאד, נמסה בשניים או שלושה חיבורים. ואז, שורפת את הכבל כמו בקצר, הישות (יכולתי לראות זאת כמו מהחוט שבער כמו נתיך) ירדה באיטיות למקומה בקן, שחכה לה אחרי שחשפתי אותו במאמץ רב.
הנחתי את סולם העץ בתוך הבאר ואז, בעודי נע באופן קצת מבולבל, נבוך וקשיח בגלל חששותיי, ירדתי גם אני לתוך המקדש הקטן.
היצור זהר בקצה המעגל החשמלי כמו חתיכת פחם לוהט בצורת ביצה, אף כי היה עכשיו קר. נראה היה אפילו שרוח קפואה נושבת מתוך קירות העפר הלחים. כל הנחושת שהבאתי אתי מגרוטאות החשמל בביתי וחוטים חדשים שקניתי מחסכונותיי התפתלו על הרצפה, קופצים לעתים כאחוזי תזזית, לעתים נעים כנחשים מפותלים בתנועות סינוס, רוחשים ומפצפצים. עקבתי אחרי הצורות תוך שימוש באבנים שליקטתי בנהר, דקלמתי את המלים שזכרתי בהיסוס, כמעט בקול נרגן. שרקתי והספיראלה החיה ענתה לי.

סלפיקה נולדה. מתכת יכלה להיות גוף חי! זיכרונות, תורות נשכחות מזמן ומרחב אחר חזרו ונמצאו; או אף טוב מכך – נמצאו כדי להתחיל סיפור אחר, סיפור חדש.

אחרי שלב טקסי זה הרחקתי את ידי באיטיות ממנה, משהו עצר אותי. היא לא איפשרה לי לנוע מעבר לנקודה זו. אם דחפתי, התנגדות אלסטית הרחיקה אותי. בניגוד לכך, נראה היה שהתנועה לא הפריעה לישות המוזרה אלא להפך, נראה שהתנועה דגדגה אותה, אולי אפילו נדנדה אותה… מלא סקרנות ניסיתי שוב לדחוף, ואז הפעלתי את מלוא משקלי (הצנוע) עליה, שכבתי מעליה פשוטו כמשמעו ונשארתי תלוי באוויר, כמו על מזרון ים מרוקן למחצה.

בסוף משחק זה, דרכו הכרנו זה את זו, שרפתי מספר גרגרי קטורת על פיסת פחם: העשן הריחני התחיל למלא את האוויר, נע באופן מוזר תחילה למטה ולאחר מכן נע בסחרור, נדחף על ידי רוח קלה שכנראה הייתה קיימת בראשי בלבד, וצייר שורה של ספיראלות משולבות. הערפל הדק התרכז בנקודה מסוימת, במרחב דמוי הגומי והבלתי נראה שהפריד אותי מהאורחת. האוויר החל לרטוט, כפי שקורה בשינויי לחץ פתאומיים, וקולות מקהי אוזניים חזרו על עצמם במקצב קבוע. קורים זוהרים דקים ניתקו עצמם ממרכז הספיראלה, דומים לחוטים שאנו יכולים לראות היום בתוך סיב אופטי. מתפתלים הם הסתדרו ל”פני שטח” בלתי נראים של כדור מאורך שהוכל בתוך הספיראלה החיה. כל הנקודות נדלקו, היה זה כמו לצפות בשמים זרועי כוכבים, מפה חצי עגולה של השמיים.

הכרתי רק באופן מעורפל את מערכות הכוכבים הניתנות לראיה מכדור הארץ, ורק מאוחר יותר הבנתי מה ראיתי באותו רגע. אחת הנקודות הקטנות החלה לנצנץ באופן קצוב, ואילו האחרות לא זזו. עכשיו קל לדמיין שהיא רצתה להראות לי מהיכן באה, או לפחות את המסלול שעברה להגיע לכאן… ארבע נקודות אור קטנות נוספות נדלקו ונכבו: היא חזרה על הרצף מספר פעמים.

הגיע הזמן לחזור הביתה. הצטערתי לעזוב את היצור לבדו, חיבבתי אותה מאד והרגשתי קירבה אליה. בירכתי אותה בקולי ובמחשבותיי, ונדמה היה לי שהיא עונה לי ברעד שנשמע בעמקי תודעתי, במגע עדין ובאור כחול-אינדיגו על פני השטח, שעדיין סומנו על ידי העשן הנעלם. יצאתי החוצה, מטפס למעלה באיטיות, וסגרתי את פתח הבאר בעזרת לוח אבן רחב. כתמיד, פיזרתי מעט אדמה מעליו כדי להסוות את הפתח עוד יותר.
כשהייתי סוף סוף בחוץ נשמתי נשימה ארוכה. לא שיערתי כמה מתוח חשתי בתוכי. הכוכבים החלו להופיע בשמיים. התחלתי לדאוג מה אומר בבית כדי להצדיק את האיחור הגדול. נעלתי בשרשרת את דלת הבקתה אשר בה הייתה הבאר הסודית. כשידיי נתונות בתוך כיסיי התחלתי לצעוד בשביל המוביל הביתה. בועט באבן מפעם לפעם, חשבתי על מה שקרה, על הדברים יוצאי הדופן שהצצתי לתחומם, וכמה אמיתיות ולא יאומנו היו הוראותיו של ספרי-אשר-נעלם.

בבית, לאחר ארוחת ערב זריזה, בה קראתי ספר (אני יודע שאינך אמור לעשות זאת), רצתי למעלה למעבדתי, כשמחאותיה של אמי רודפות אחרי, שכפי שכל נער יודע נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה.

פתחתי את ארון העץ שבו שמרתי את ספריי המיוחדים. זהו הארון אשר עליו כתוב, קצת באלכסון, “האמת היא להיות” (Truth is Being). הוצאתי את הספר שתמיד דחף אותי ממנו, ופתחתי אותו. הפעם לא קיבלתי שום שוק חשמלי. המלים הממו אותי, מרוות את חושי בניחוח עז, נעים ומעורר באופן קיצוני.
לזמן קצר, המלים אף נראו זוהרות וצבעוניות.

כיום, הספיראלות בהם אנו יכולים לצעוד רבות הן. יש כאלה העשויות חבל, רשתות המזוהות על ידי עדר-השבט, ואם הן עשויות באופן נכון, הן גם משמשות כמשכנו. בתוכן יכול להתכרבל אחד משלושת המגדרים: זכר, נקבה-למחצה או נקבה.
מדוע אני מספר על כך עכשיו? כיוון שזהו אחד הסודות הרבים שאני מגלה, כיוון שעכשיו הגיע הזמן לכך, כיוון שזהו חלק מן האלכימיה הזאת, כיוון שזוהי השנה של לידה ושינוי.

בעזרת המערכת התלת-שלבית שלהן, בכל עונה, כל מרכיב של השילוש נוטל באופן מחזורי את תפקידו הבא. זכר נהיה נקבה-למחצה, נקבה-למחצה נהיית נקבה, נקבה “יולדת” ונהיית לזכר. בכל אחת-עשרה שנה לערך, המחזור חוזר על עצמו, ושנה זו (2011) היא השנה: 1965-1966, 1977, 1988, 1999, ינואר 2011, מספר חדשים פחות או יותר.
ב-1999, הודות למחזור הלידה, ספיראלות שזה עתה נולדו אינן מתועדות, נאמר – זה עתה נתקבלו בברכה לתוך מימד הזמן-מרחב שלנו, ועזרו לנו לשחרר את הקווים הסינכרוניים, תוך שימוש במעברים חריגים כיוון שהמעברים הטבעיים היו תחת השגחה…
עתה אני אוסף את האורחים החדשים שזה עתה נולדו, אני שומר על השבט.  כאילו הייתי רועה, אני מכיר את הצרכים ואת האפשרויות יוצאות הדופן של יצורים פלנטאריים ושמשיים.

בשמיים, רשתות סלפיות עצומות ומקושרות, מחוברות איתנו; השמיים מזהים אותנו בדממה.

ההתכוננות של שמשות כה רבות יוצרת מחדש, מתקנת ומדליקה שוב את המגן (Shield) השומר עלינו מהאויב, וכל מה שמילה זו אומרת ביחס לאנושות. דרך הכוכבים אנו כותבים מסרים לישויות עצומות, כאילו אנו משתמשים בדגלים כוכביים. ממש כפי שבסיפור ישן שלי, הנמלה יצרה מסר כדי שיבחינו בה וכדי להגיד לבני האדם: “אני…”. הנסיכה הראשונה בגרה,  ממלכת הכוכבים המגיעה למקדשים (בדמנהור) במשך תריסרי שנים מוכנה לקראת חיבורם ביחד של אנשים חדשים, אנשי-על ואופקים שמימיים.

ובכן, סלפיקה התפתחה במספר תחומים בעזרת מתווכים מאומנים ופעילים בעלי יכולת בלתי רגילה. אחד התחומים הללו הוא ריפוי פרנוסלפי (Pranoselfic healing). היכרות עם יצורים אלו והתחברות איתם אפשרה לנו ליצור קשר עם אינטליגנציות חוצניות ולקבל בברכה, לפני זמן רב על ההר הקירח, את הספֵירה המכילה מידע על אודות מתן צורה לפרויקט המקדשים.
ספירה זאת היא קרובת משפחה שלהן (הספיראלות), אשר בה-בעת עזרנו להן באמצעות  השחרור של מספר עולמות… כל אגדות המדע-בדיוני של גורלותינו המשותפים, כולל הטכנולוגיות של מסע בזמן, משתמשות בידע זה… אך מה שסיפרתי לכם עכשיו הוא רק אחת מתוך אלפי האנקדוטות הסודיות של ההיסטוריה שלנו…  קווים של מאורעות חוצים והולכים ומתפענחים לאורך מטווה הזדמנויות הזמן, מבוך ממנו אנו יכולים להתנתק רק על ידי פתיחת מעברים חדשים, הריסת קירות ושינוי מהיר של דרכי מחשבה, ויוצא מכך – דרכי פעולה בתחומים רבים, מקושרים כולם.
בסיפורו של כל אדם יש נקודות של קשר, אשר רק במקרים מסוימים מתבהרות; בדרך כלל הן נותרות בלתי נראות עד שאירועים סינכרוניים, רגשיים או רוחניים כופים את עצמם באמצעות כוח רצון ותכנות עצמי. באופן מעשי, גם במקרים כאלה חיוני להשתמש באסטרטגיה מתאימה. יתכן שעשויה לעזור כאן היכולת לדמיין את החיים כמשחק, אך גם כאמצעי בקרב מתמשך לשרוד את היריב שרוצה בהרס השונות שלנו. אולם, הבדלים אלו הם אשר הופכים את החיים למגרים ולשווים את תשומת הלב הרוחנית שלנו, באופן אישי וקולקטיבי.