מאי 212016
 

לא מזמן עלעלתי באלבומים במפגש משפחתי, וגיליתי תמונה יפהפייה מטקס הטבלה ישן. זו הייתה דרכה של משפחתי דורות, ואף שהעולם השתנה לאין שיעור, אהבתי שתערובת האמונה הזאת נשארה קרובה ואישית. הטבילה במים נועדה לסמן כלפי חוץ שינוי במהותך. אתה מתרוקן מהישן ומתנקה מחדש על ידי יחסיך עם האלוהי, וכעת האלוהי שוכן בך.

ולפעמים אותם מי טבילה קדושים אינם משתקפים כמקווה מים ממשי, אלא בתור סף בחיים ובחוויות שלך. צומת של יציאת הישן וכניסת החדש.

אני עצמי חוויתי התעוררות רוחנית בשנתיים האחרונות כששקעתי ובסופו של דבר עליתי שוב מתחת לכובד המשקל של גירושיי. ההתעוררות לא באה לי בשום צורה צפויה או דרך דלתות כנסייה. היא באה אליי על ידי הכוח העצום של צניעותי, כשפיסה-אחר-פיסה התקלפו חיי ממצבם הקודם והגיחו כמשהו שונה לחלוטין. הלידה מחדש באה בלחישות של מגוון קולות כשקראתי ברעבתנות ונצמדתי לכל דבר שעורר את נשמתי.

אנחנו לומדים איש מרעהו, ואין לי ספק שגם האלוהי מדבר אלינו מתוך איש לרעהו. בנצרות קוראים לזה  רוח הקודש. בדתות אחרות קוראים לזה בשם אחר, אך זה אותו רעיון. רק דרך שברון-הלב בשנים האחרונות של חיי, האלוהי שבכולנו הפך בעיניי לממשי ובהיר. נמסטה במלוא מובן המילה.

כשאני חושבת על האופן שבו אני משתנה, מי נשמט מחיי ומי לא, מי מחיה אותי ומי לא, אני נזכרת ב" כשהדברים מתפרקים" של פמה צ'ודרון. יש שם פרק על המושג הבודהיסטי  בודהיצ'יטה שבסנסקריט פירושו "לב ער או נאצל" – או כפי שהיא מסבירה, "אותה זיקה לסבל של אחרים, חוסר-היכולת להמשיך להסתכל עליו  מרחוק" או "הגילוי של הרכות שבנו".

העולם מלא אנשים שכנראה אינם מוצאים את הרכות שבהם. קל יותר להרחיק את עצמנו מכאב, להפוך אותו לבושה, להגיד שיש להסתיר אותו או להמשיך הלאה מהר, ולא להחזיק רגע את  הבוהדיצ'יטה ולתת לכאב הזה לחדור ללב שלנו. כל כך הרבה אנשים רוצים להיראות מושלמים עם השגשוג, שמגדיר אותם בעיניהם. להודות בפחד, בכאב או מבוכה, להודות בעוול, ולהרגיש בלב-לבנו שיש סבל בעולם ומאבק בתוך כל אחד מאיתנו – כל אלה אינם נוחים. כל כך מעט אנשים מסכימים לצאת מעורם הזמני ולהכיר בכל החלקים המכוערים.

צ'ודרון מסבירה:
"מאחר שהבודהיצ'יטה מעוררת עדינות, לא נוכל להשתמש בה כדי להרחיק את עצמנו […] התעוררות רוחנית מדומה לעתים למסע אל ראש הר […]  בתהליך של גילוי הבודהיצ'יטה, המסע יורד, לא עולה למעלה. ההר כמו מצביע אל מרכז האדמה במקום להתנשא אל השמים. במקום להתעלות מעל לסבל של כל היצורים, אנחנו נעים לכיוון הסערה והספק […] אנחנו חוקרים את המציאות הלא-צפויה של חוסר הביטחון והכאב, ומנסים לא להדוף אותם מעלינו".

האתגר הוא להימנע מלהדוף, לסרב לדחף להרחיקם בגלל אי-הנוחות שהם מעוררים בנו.
אמפתיה אמיתית מעוררת אי-נוחות כי היא מַפנה עדשה אל הסבל שלנו. היא מראה לך איפה אתה נאחז חזק מדי, והדבר מוביל למחשבה מחרידה שהכאב עלול להיות גם שלך ושאינך מוגן מפניו. כשאתה מעלה מיליון סיבות למה אין סיכוי שמשהו יקרה לך, זו דרך להתאמץ ולשכנע את עצמך בתפיסה, שהיא פשוט לא נכונה.
הזדקנות מביאה עימה לידה-מחדש רוחנית כשאת מפסיקה לגלות סובלנות למה שמעליב את נשמתך. אוכל להשאיר אנשים בפריפריה של חיי, אם הם רואים את הדברים מבעד לעדשה של מעט מאוד חמלה, אבל כבר לא אוכל לקיים קשר קרוב איתם. איימי פולר, בספרה  "כן בבקשה", כוללת פרק על ידידות בשנות ה-40 לחייך, ומסבירה את שינוי-הנוף הזה כשאת מתחילה להיות נאמנה לעצמך וחסרת-סובלנות לפחות מזה:

"אני מתעניינת באנשים ששוחים ב'חלק העמוק'. אני רוצה שיחות על דברים אמיתיים עם אנשים שחוו דברים אמיתיים. נמאס לי לדבר על סרטים ולרכל על חברים. החיים מתפצפצים-בפה ומורכבים וטעימים הרבה יותר מזה".

מי שהופכים את חיי למתפצפצים-בפה ומורכבים וטעימים הם מי שמתעוררים למושג הבודהיצ'יטה ויכולים להניח לאגו רגע ולתת גישה לאי-נוחות. מי שפגשו את הכאב, האכזבה או הטעויות ואינם פוחדים לדבר על זה. וכשאני יוצרת ידידות חדשה עם אנשים שעוד לא פגשתי ושוקלת יחסים רומנטיים בעתיד, זה המבחן הגדול שלי: האם אתה ער לבודהיצ'יטה וכל מה שכרוך בזה?

כי הנה מה שאני מגלה. משמעות  הבודהיצ'יטה אינה להיות עצוב ומלא-צער כל הזמן, תוך כדי הרהור באומללות שסביבך ותחושת ריקנות כלפי אחרים. למעשה, היא מביאה את ההפך. רק כשמכניסים את צער העולם פנימה, כששוקעים באמפתיה, ומחבקים את אי-השלמות, אפשר למצוא אושר אמיתי. שמחה היא דבר אחר לגמרי. התחילו להימאס עליי אנשים "שמחים" שאינם מלאי-אושר. אושר אמיתי לא יכול להיות תלוי בנסיבות חיצוניות, והוא בא רק כשאדם נותן לדברים להיכנס פנימה.

מאת קייטי מיטשל, (Katie Mitchell) אוהבת מילים, אמא, כותבת, קוראת, הוגה

תרגום מאנגלית דורית גינת

This post was published on Katie’s blog, Mama the Reader. You can follow along there or on Facebook as Katie explores life as a writer, a reader, and a single mother.

Follow Katie Mitchell on Twitter: www.twitter.com/mamathereader