מרץ 192016
 

כדי שמישהו ישלם לי את המשכורות ויאפשר לי ודאות ובטחון, היה עליי להקריב את הבחירה היומיומית בהתרגשות ויצירה, וזה היה מחיר כבד מדי. בחרתי בחיי אי ודאות, שמשמעותם היא הסכמה שלא לדעת את המשך הדרך ולאפשר לה להתגלות, מפתיעה ומרגשת בכל פעם מחדש
מרגע שעמדתי על דעתי, הבנתי שהוודאות הורגת לי את ההתרגשות, את היצירה. החיים שלי הם כאלה, שיש בי ידיעה מה מתוכנן למחר ומה סביר שיקרה בעוד חודש. אבל יש בי גם הסכמה וידיעה, שהכול יכול להיות אחרת לגמרי מכל מה שהתכוונתי.
לכן עבדתי רק תקופות קצרות במקום עבודה קבוע וידוע. המבנה של שמונה עד חמש חנק אותי, ומהר מאוד חזרתי לחיי החופש העמוסים שלי.
יש בחיי המון מסגרות, שיצרתי מתוך בחירה, ואני מחויבת להן לגמרי. אבל אני גם מחויבת שלא לראות שום דבר בהן כמובן מאליו, כשגרה. אני לא חותמת על חוזים, לא "מבטיחה" את העתיד, אלא נמצאת בבחירה מדי יום, ששומרת על המתח של אי הוודאות, כי אולי מחר תהיה בחירה אחרת.
כל מערכת יחסים, אתגר חדש, כיום שמתחיל, יצירה חדשה – מלווים בהתרגשות, שדומה בתחושות הגוף שלה גם לפחד. נכון שכבר עשיתי אלפי כתבות בחיי, אבל את הכתבה הנוכחית לא עשיתי מעולם. ואין לי ברירה אלא לגשת אליה נקייה לגמרי, כשאני "לא יודעת", ואז לאפשר לדברים לעבור דרכי, כצינור נקי – בלי ודאות וללא קיבעונות.
אין כמעט הסתמכות על מה שהיה, רק הסכמה תמידית לעבור דרך הבלתי ידוע, אל החדש והלא מוכר, בתנועה שעוברת דרך ההתרגשות/ פחד, שאולי הפעם לא אצליח.
ההתמודדות הזו עם הבלתי מוכר, עם הלא נודע, כל כך מפחידה את רוב האנשים, שהם יעדיפו להישאר במסגרות גם אם אין בהן כבר כל התחדשות והתרגשות, גם אם הן לא מטעינות אותם עוד. הן לפחות מוכרות – ומה שמוכר הוא בטוח ונוח.
עד שמפטרים אותם, מתגרשים מהם, עוזבים אותם, והם נופלים בעל כורחם לחיי אי הוודאות. לפעמים הם מנצלים את ההזדמנות בכדי ליצור תנופה, לפעמים אובדים בכאוס של התמוטטות המוכר והידוע.
רבים מהאנשים מעדיפים לחיות בקו ישר, כזה שניתן לראות בו את קו האופק. יש הרבה יתרונות בחיים האלה. כשהמשך תוואי הדרך ידוע ברור ואפשר לראות אותו, אפשר להתכונן כך להמשך המסלול מתוך ידיעה מראש של מה שצפוי שם. ניסיתי להשתלב בדרכים האלה בעברי, לא הצלחתי. אני לא אהבתי את המסגרות, גם הן בתמורה לא אהבו אותי. התפוקה שלי בהן הייתה נמוכה מהרבה מאשר כשאני עצמאית לדרכי ואחראית להתרגשות שלי.
המסלול שלי הוא של ספירלה – כזה שיש לטפס מעגל ספירלי אחד, בכדי לזנק ממנו לזה שמעליו, מבלי יכולת לראות מה קיים במעגל הבא. אין אופק. רק תנועה סיבובית שמושכת כלפי מעלה, אל אתגרים וגירויים חדשים. כדי לבחור בחיי ספירלה, חייבים לוותר על הביטחון הנוח שבידיעה ולהגביר את האמונה, את היכולת לסמוך. אמונה היא כלי רב עוצמה, אבל מאתגר, כי המשמעות היא להסכים שלא לדעת כלום ורק להיות קשובה למצפון הפנימי. ואז – הדרך נפרשת בכל רגע מחדש, והעולם כולו מתגייס לטובתך.
בתחילת דרכי סמכתי בעיקר עליי. תמיד ידעתי שאני ממוזלת, ועיקר האמון שלי היה מופנה לעצמי ולמזלי הטוב. החיים היו נפלאים אז. גדלתי, התעצמתי, כבשתי עוד אתגרים, אבל ייחסתי הכול לעצמי.
בהדרגה הבנתי שישנם מקומות, בעיקר רגשיים, שאני לא הולכת בהם עד הסוף כי הכוח שלי הוא ביצירת שליטה בכדי לתמרן במצבים כרצוני. ואז – העזתי לסמוך על עצמי מספיק, בשביל לסמוך קצת יותר גם על האחרים, וקפצתי עוד שלושה סיבובים בספירלה, כשאני מאפשרת לאנשים להיכנס למקומות עמוקים יותר, בי ואיתי, ולסמוך על המעגלים הגדלים והולכים של אהבה שיצרתי סביבי. התנועה הספירלית כלפי מעלה הפכה לקלה וזורמת יותר.
השלב הבא היה להודות על מזלי הטוב ולהבין שמישהו שם למעלה אחראי עליו. מישהו אוהב אנשים שהולכים עם האמת שלהם ועוזר להם בכל בקשה. אלוהים, אלוהימה, מלאכים, כוחות עליונים – אני לא יודעת מי הוא או הם, אבל אני יודעת שהם שם. למדתי לדבר עם הכוחות האלה, להזמין את עזרתם, את הכוונתם, והם מתייצבים לצידי. הם תמיד היו שם, רק שהיה עליי ללמוד לסמוך עליהם מספיק בכדי לשחרר את השליטה עוד קצת ולאפשר להם לכוון אותי.
אני כבר מכירה היטב את הרגעים שלפני סדנה, ייעוץ, כתבה, ציור, טיול, התחלה חדשה, איש חדש, אישה חדשה. רגעי פחד שבהם עולים הקולות שאומרים: את לא מכירה שם כלום, אין לך כך שום שליטה או ידיעה שנובעת מהיכרות קודמת, הכול חדש ולא ידוע. אני מדליקה נרות, מתפללת, מזמינה את כוחות האהבה סביבי, מודה להם על כל הקיים ומבקשת את עזרתם, והם תמיד שם. כשאני פוחדת, אני עוברת להגיון, לניסיון לשלוט על הדברים ולכוון אותם, ואז אני לבד ולפעמים זה מצליח ולפעמים לא.
יש רגעים שמעמתים אותי עם הבחירה הזו, מאתגרים אותי לבחון שוב אם כך באמת אני רוצה. זמנים בהם אני שוכחת – בכדי לבחור מחדש. אלה הרגעים בהם עולים הפחדים, ולתוך הוואקום הפנימי הזה פולש שאר העולם ההגיוני, שמתגייס כקול אחד להגיד לי שאני לא אחראית, לא חושבת על העתיד, לא "דואגת" לו, ושראוי שאשתלב במשבצות הידועות.
בזמנים כאלה, אני שמה שוב את חיי אי הוודאות על כף המאזניים מול חיי הבטחון השלווים, חרדה שמא כל העולם צודק, ורק לי אין פנסיה, מסכת אב"כ תקינה, משכורת בטוחה או ידיעה איפה בדיוק אני אהיה בשנה הבאה.
ברגעים הנמוכים נוצרת איזה כמיהה לכך שמישהו ישלם לי את המשכורת, תרתי משמע, ואני בתמורה אעשה מה שצריך ונכון. רוצה את הוודאות המפנקת והנוקשה של הידיעה שהחיים הם כאלה וכאלה, וזהו. יש סדר לדברים, כך נוהגים רוב בני האדם, אז כנראה שכך נכון.
לאחרונה היו זמנים שכאלה. השד שבתוכי רוצה התחדשות, רוצה הלאה, וכשהוא מגיח, כשעולים שוב הספקות לגבי הדרך – אני יודעת שמתבקשת שוב בחירה באמון.
כי אמון הוא מין רגש כזה שתובע בלעדיות. הוא מגייס לעזרתו את הספק, בכדי שאשים את שניהם על כפות המאזניים, ואומר שוב באופן ברור ונחרץ במי מהם אני בוחרת. האמון לא מוכן להתקיים כבחירה חלקית, הוא דורש ממני טוטאליות, דורש נאמנות מוחלטת, שנובעת מתוך בחירה ולא מתוך הרגל.
ואני כותבת את הדברים ומבינה שוב, שאין לי ברירה אלא לסמוך, לאסוף את כל הכוחות והידע בכדי להקשיב לבטן, ובו זמנית, לוותר על השליטה והאחיזה ופשוט לקפוץ שוב, למעגל הבא של הספירלה. כי אלה החיים שבחרתי, ובהם אני בוחרת שוב, כי רק אותם אני אוהבת.
כי רק כך אני מי שאני.

מיכל גזית 
עוסקת בכתיבה עיתונאית רבת שנים ומגוונת של כתבות תחקיר ,מגזין וטורים אישיים, בעיתונות הכתובה וברחבי הרשת, מלמדת תהליכי יצירה וצמיחה בקבוצות ובאופן פרטני.
מנחה ב-18 שנים האחרונות- שנים את סדנאות "דרך האמן" לפיתוח וביטוי היצירה,סדנאות כתיבה ותהליכי מדיטציה ודמיון מודרך.יועצת אישית/זוגית/עיסקית דרך פסיכו- אסטרולוגיה.כותבת, מציירת ,רוקדת ,נעה לומדת, מלמדת, חוקרת ומתרגשת עם החיים.

מחברת הספר בחרתי בחיים של אי וודאות