נוב 142014
 

אתה זה התא || הכירו את הביולוגיה החדשה
ברוס ליפטון מסביר בספרו "הביולוגיה של האמונה" שכל אחד ואחד מאיתנו הוא מעין מכשיר טלוויזיה שמשדר וקולט אותות מהיקום
מאת אלינער איצוך פלור
אלינער איצוך פלור היא ביוכימאית
דורות רבים של פילוסופים ומחנכים תהו על השפעתם של שני גורמים בעיצוב האישיות: התורשה והסביבה; מה עיקר ומה משני. לד"ר ברוס ליפטון, מחבר הספר בעל השם המסקרן "הביולוגיה של האמונה", יש הצעה נועזת ומרתקת להשקיף על השאלה הזאת. הוא עושה זאת דרך שני אשנבים: האחד הוא האפיגנטיקה, המכונה גם "הביולוגיה החדשה". השני הוא הפיזיקה החדשה, בת המאה ה–20, שכוללת את תורת היחסות של איינשטיין ואת הפיזיקה הקוואנטית, פרי רוחו של נילס בוהר.
המידע בספר הזה נמסר בהדרגה ובצורה דידקטית וידידותית. אנחנו לומדים על עובדות חדשות שהתגלו במחקר האפיגנטיקה ועל המציאות הנסתרת שחשפו מחקרי הפיזיקה המודרנית. לבסוף, בשיאו של הספר, המחבר מחבר את שני הנתיבים לאחדות אחת חובקת כל.
בפרקי הספר יש דיון מעניין בבעיות המטאפיזיות הגדולות: חיים ומוות, כיליון הגוף והישארות הנפש. הוא עוסק גם בבעיות "קטנות" יותר: בריאות וחולי, יחסי הורים וילדים, רפואה מדעית ורפואה משלימה, יכולת להתגבר על גזירות הגורל ועוד. הספר בנוי על מידע המבוסס על מחקרים ומגובה בציון המקורות, לטובת הקורא המעוניין להעמיק ולהרחיב. רק באפילוג מרשה לעצמו המחבר להביע את אמונותיו ולהביא רעיונות ספקולטיביים.
הביולוגיה החדשה
גנטיקה היא ענף של הביולוגיה העוסק בגנים, בתורשה, בשוני בין אורגניזמים, ומתרכז בשינויים המתרחשים בגנים והשפעתם על חיי הפרט. הגנים מזוהים עם הד־נ־א, הנמצא בגרעין התא. במבנה הכימי שלו רשום הצופן הגנטי הייחודי של כל יצור חי. לפי מידע זה בונה התא, בתהליך של תרגום ביולוגי, את החלבונים הנחוצים לו לתפקודיו השונים. הד־נ־א הוא החומר התורשתי הנמסר מזוג הורים לצאצאיהם וקובע את הדמיון ביניהם. חלוץ מחקרי הגנטיקה היה גרגור מנדל, שפעל באמצע המאה ה–19 ומצא את חוקי התורשה בניסויים עם צמחי אפונה.

אפיגנטיקה (אפי = אחרי, נוסף) היא תחום מחקר שהופיע כמאה שנה אחרי הגנטיקה. ויטינגטון, אמבריולוג בריטי, טבע את השם אפיגנטיקה לתהליך ההתפתחות של העובר. הוא דיבר על כך שהתפתחות הפרט הבוגר תלויה, בנוסף לצופן הגנטי, גם בהשפעה של גורמים סביבתיים. אמירה זו היתה תיאורטית/פילוסופית, בלי ביסוס ניסיוני־מדעי.
ביסוס מדעי לרעיון של ויטינגטון הופיע מאוחר יותר. ב–1965 הוענק פרס נובל לשלושה מדענים צרפתים: מונו, ז'קוב ולבוף. הם גילו, לראשונה, מנגנון בקרה בתא המתואם עם מידע חיצוני ומנהל את פעילות הגנים. ההמשך היה שפע של מחקרים שהרחיבו וביססו את האוניברסליות של התופעה: יחסי גומלין בין התא לסביבתו.
האפיגנטיקה חוקרת את המנגנונים הפועלים על התפתחות הפרט משלב הביצית המופרית ועד הבגרות. היא לומדת איך שינויים המוכתבים על ידי תנאי הסביבה נמסרים לדורות הבאים שלא בדרך התורשה הגנטית. במובנה הרחב היא כוללת העברה בין־דורית של כל מידע שאיננו נובע משינויים בד־נ־א. לדוגמה: שפה, נורמות התנהגות, העדפות מזון והתמודדות עם האקלים.
דוגמה מובהקת היא האופן שבו התפתחות העובר ברחם מושפעת מהאם: המזון שהיא אוכלת, ההורמונים שבדמה, התרופות/סמים שהיא צורכת. העובר קולט גם את התנודות במצבי רוחה של אמו. פרק שלם בספר מוקדש לאחריות ההורים לחיי צאצאיהם: "הורות מודעת: הורים כמהנדסים גנטיים". התנהגותו של אדם משפיעה על ילדיו עוד לפני שנולדו וזכו לשמוע אותו מדבר, מתנהל, מחנך.
אז מה מחפשת האפיגנטיקה? ואיפה בדיוק? כדי להבין את זה יש לחזור לרגע להתחלה: תא אחד. מכאן הכל התחיל והכל נמשך.
לפני כ–3.5 מיליארד שנים, כשכדור הארץ היה עוד צעיר, הופיעו צורות החיים הראשונות: יצורים חד־תאיים שחיו, התרבו והתפתחו כל אחד בנפרד. לפני כמיליארד שנים הופיעו באוקיינוסים בעלי חיים רב תאיים — קהילות תאים — שהתאגדו וחיו בשיתוף והגדילו כך את סיכויי הישרדותם. מכאן התחילה אבולוציה מואצת ונוצרה הביוספירה של כדור הארץ, שהיא מכלול המערכות האקולוגיות שעליו; צמחים ובעלי חיים המקיימים יחסי גומלין עם סביבתם.
התפקודים הדרושים לקיום כל תא יחיד זהים במהותם לאלה של קהילת התאים כולה. בקהילה המפותחת, שאפשר להמשילה למדינה, יש חלוקת תפקידים והתמחות של רקמות ושל איברים, שכל אחד מהם אחראי לביצוע מטלה ספציפית לטובת הגוף כולו. התבוננות מיקרוסקופית בתאים יחידים מאפשרת לחוקרים להגיע לתובנות מרחיקות לכת על הגוף השלם. האנטומיה של התא כוללת את הממברנה (קרום התא) ואת החומר הפנימי הג'לטיני, הציטופלסמה. בתוך הציטופלסמה קבועים איברונים, שהגדול ביניהם הוא גרעין התא המכיל את הד־נ־א, החומר הגנטי, תעודת הזהות של התא. הוא מופקד על ריבוי התא באמצעות חלוקה לשני תאים חדשים. האיברונים האחרים מאפשרים לתא חיים עצמאיים: נשימה, קליטת מזון ועיכולו והפרשת פסולת.
כדי לפעול ולשרוד בעולם משתנה זקוק התא, כמו הגוף השלם, למוח. בתפקיד זה נושאת הממברנה, ה"עור" של התא; היא האיבר המקשר בין פנים התא לבין הסביבה שהוא שרוי בה. כדי להבין איך ה"מוח" הזה פועל צריך להכיר את המבנה שלו: הממברנה מורכבת משתי שכבות של מולקולות לא סימטריות ונראית כמו סנדביץ' עם שכבת חמאה באמצע. בהבדל מסנדביץ' יש לממברנה שערים ותעלות המאפשרים תנועה דו־סיטרית של מולקולות ויונים אל תוך התא וממנו החוצה. הם נקראים חלבונים ממברנליים אינטגרליים ומתחלקים לשתי קבוצות: קולטנים (רצפטורים) ומפעילים (אפקטורים). הקולטנים הם איברי החישה של התא. הם מגיבים לאותות מהסביבה, אותות כימיים ואותות אנרגטיים. המפעילים גורמים לתגובה בתוך התא. שיתוף הפעולה בין חלבון קולטן לחלבון מפעיל יוצר מנגנון של גירוי־תגובה והתנהגות דינמית של התא.
אם מדמים את התא למחשב, הגרעין הוא דיסק הזיכרון המכיל את תוכנות הד־נ־א הנחוצות לייצור חלבוני התא. קולטני הממברנה מייצגים את המקלדת והחלבונים המפעילים הם יחידת העיבוד המרכזית, המתרגמת את המידע הנקלט לשפה ביולוגית של תגובות התא.
התא החי מכיל הרבה מים ועוד ארבעה סוגי מולקולות: חלבונים, פחמימות, ליפידים וחומצות גרעין. החלבונים הם הרכיב המרכזי בתא ובגוף השלם. קיימים בגוף כ–100 אלף חלבונים שונים, והם ה"מכונות" המבצעות את העבודה. לדוגמה: חלבוני מבנה — הסחוס; חלבוני שריר — להתכווצות ולהרפיה; הורמונים — תקשורת בין תאים; נוגדנים — במערכת החיסון; אנזימים — לפירוק ובנייה של חומרים, וכן חלבוני הממברנה לתקשורת עם החוץ.
מה יכול להשפיע על התא ולשנות את התפתחותו, לטוב ולרע?
הפיזיקה המודרנית מתארת את היקום כמכלול דינמי, שבו אנרגיה וחומר קשורים זה בזה ומומרים זה בזה. מנקודת המבט של הפיזיקה הקוואנטית נראה היקום כמגוון של שדות אנרגיה, המקיימים יחסי גומלין וקשורים במערך מורכב של פעילות הדדית. זרימת המידע ביקום הקוואנטי היא הוליסטית וכוללת גם מערכות ביולוגיות, תאים וגופים שלמים. הפרעה בתפקוד הגוף עלולה להיווצר בגלל תקשורת לקויה באחד הנתיבים או שינוי במאפיינים של חלבון כלשהו. התקשורת ההוליסטית כוללת אינטראקציות בין חלבונים שונים באותו תא, ואם יש שינוי באחד מהם זה משפיע גם על האחרים.
הבנת המנגנונים המקיימים את החיים בכל תא בגוף נשענת על חוקי הפיזיקה הקוואנטית. מחקרים רבים מצביעים שקרינה אלקטרומגנטית באורכי גל שונים משפיעה על הוויסות הביולוגי: פעילות ד־נ־א, חלוקת תאים, יצירת איברים בעובר, הפרשת הורמונים, צמיחה ותפקוד של עצבים ועוד.
כבר ב–1974 התפרסמה עבודתו של מק־קלייר, ביופיזיקאי מאוקספורד, שהשווה את היעילות התקשורתית של אותות אלקטרומגנטיים לעומת אותות כימיים; השוואה בין זרימת אנרגיה לעומת זרימת חומר. הוא קיבל יחס של 1:100 לטובת האותות האנרגטיים. יצורים חיים מקבלים כל הזמן אותות מהסביבה, ושרידותם תלויה במהירות וביעילות של העברת המידע.
בשלהי המאה ה–19 התחילה להתפתח בעולם המערבי רפואת אנרגיה. המטפלים היו מרפאים שלא הוסמכו באקדמיה לרפואה; הם עסקו בכירופרקטיקה, בהומיאופתיה ובטיפול בחשמל. הקהל נהר אליהם ו"סיכן" את פרנסת הרופאים. עד מהרה אסר הממסד על ריפוי בשיטות שאינן מבוססות על מחקר מדעי, והשיטות האלה הושמצו ונעלמו. אחרי כ–50 שנה הן הופיעו שוב כרפואה משלימה, וקיבלו את ברכת הממסד. הדיקור הסיני עתיק היומין, הילינג, הומיאופתיה ורפואת תדרים — כולם מבוססים על האמונה ששדות אנרגיה שולטים על הפיזיולוגיה ועל הבריאות שלנו. בעזרתם אפשר לפתוח חסימות אנרגיה ולעזור לגוף לרפא את עצמו.
הרפואה הקונבנציונלית, בשונה מרפואת האנרגיה, מתבססת על הפרמקולוגיה — תרופות כימיות שנותנות פתרון מהיר לבעיה. השפעתן היא דרך מחזור הדם והן מגיעות לכל מקום בגוף ופועלות על הקולטנים שבתאים; כך הן גם עלולות לגרום תופעות לוואי במקומות בלתי צפויים.
מותר האדם
הומו ספיאנס, האדם הנבון, צויד על ידי הטבע והאבולוציה בכלי ייחודי שעשה אותו מסוגל "לדעת טוב ורע". הכלי הזה, המוח, הוא מורכב ורגיש ותובע מהגוף יחס מיוחד: הקצאת פי עשרה ממשאבי האנרגיה ה"מגיעים" לו לפי משקלו. זה איבר מופלא המתפתח ומשתנה לאורך כל החיים. השינויים הדרמטיים ביותר מתרחשים בחודשים הראשונים, אולם למידה, ניסיון חיים והשפעות סביבתיות ממשיכים לעצב אותו; מערכת העצבים היא פלסטית ודינמית וכל הזמן נוצרות במוח סינפסות חדשות ואחרות נהרסות.
אזור המוח המכונה "קליפת המוח הקדם מצחית" (או בקיצור PFC) הוא מרכז עיבוד הנתונים של המודעות העצמית, אזור המודעות לרגשות, מחשבות, צרכים ותשוקות. אפשר אולי לקרוא לו "אני" או "נפש". הוא קשור לתפקודים קוגניטיביים גבוהים: קביעת מטרות, החלטות, התנהגות חברתית, רצון חופשי וביטחון עצמי.
בעיית יחסי הגומלין בין הגוף לנפש העסיקה פילוסופים מהעת העתיקה ועד הזמן הזה; ישעיהו ליבוביץ' כינה אותה "הבעיה הפסיכופיזית". ליפטון בודק בספרו את השאלה הזאת מנקודת המבט הביולוגית: איך האנרגיה של הנפש, כלומר המחשבות, יכולה להשפיע על התפקוד הפיזיולוגי של הגוף. כדוגמה הוא מביא את אפקט הפלסבו, שהוא מכנה אותו "אפקט האמונה"; האפקט של "הכל קורה במוח". הוא טוען שברוב הניסויים הרפואיים השפעת הפלסבו (אינבו) יעילה כמעט כמו התרופה הנבדקת (עמ' 136). מכאן המלצתו "לרתום את התודעה לעידוד הצמיחה", לחשיבה אופטימית וחיובית שתביא "חיים בריאים ומאושרים".
האפילוג של הספר הוא פרק אישי שבו מציג המחבר את ה"אני מאמין" הרוחני שלו, שאליו הגיע מתוך מחקריו. לדבריו, נחשפה לעיניו "המהות הרוחנית והאלמותית שלנו. עבורי המסקנות היו חד משמעיות עד שכהרף עין הפכתי מאדם לא מאמין לבעל אמונה" (עמ' 182). הוא מתאר את הרגע הזה כהתגלות מיסטית. והוא חוזר ומדגיש "כולנו חלק מהיקום/האל הגדול". כל חלבון בגופנו הוא השלמה פיזית לאות מהסביבה; "נוצרנו בצלם הסביבה, אותה סביבה שהיא היקום, או אלוהים עבור רבים מאיתנו" (עמ' 187).
כל אחד מאיתנו הוא דגם יחיד ומיוחד, בעל זהות ביולוגית חד פעמית. על הממברנה של התאים ממוקמת קבוצת קולטני "עצמי" השונה מפרט אחד לאחר (שמם המדעי הוא HLA). הקולטנים מקבלים אותות מהסביבה, והאותות האלה הם "חותמו" של היחיד ביקום. על פי ליפטון, "שידור" האותות הנקלטים על ידי הפרט האחד והמיוחד מתקיים גם לאחר מותו (כראיה לכך הוא מביא את העדויות שהצטברו על שינויים פסיכולוגיים והתנהגותיים במושתלי איברים שתאמו את אישיותו של התורם).
משל הטלוויזיה שמביא ליפטון ממחיש את הרעיון של שידור נצחי מהיקום: גוף האדם משול למכשיר טלוויזיה. הדמות על המסך היא אישיותו המשודרת מרחוק ונקלטת על ידי האנטנה – הקולטנים הספציפיים שלו. כאשר המכשיר נשבר/מת, השידור מהמקור החיצוני ממשיך להתקיים.
רעיון דומה מביע הפיזיקאי היינץ פייגלס בספרו "הצופן הקוסמי": "הבנתי שהעיקרון של החיים המתגלם בי אינו ניתן להשמדה. הוא חקוק בצופן הקוסמי, בסדר של היקום". והמשוררת זלדה כתבה בפנקסה: "שקיעת השמש ברוסיה, בגן, נטעה בי את ההרגשה שחזרה אחר כך פעמים רבות, שאני והנמלה והאוויר וההר והגדר וכל אדם הם איברים של גוף אחד ורוח אחת".
The Biology of Belief: Unleashing the Power of Consciousness, Matter, & Miracles / Bruce H. Lipton

פורסם בעיתון "הארץ" 13/11/2014 מדור ספרים